שלוש האמניות שירלי פקטור, גילה מילר לפידות ואיילת עמרני נבון מציגות בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון שלוש תערוכות יחיד, המאירות כל אחת בדרכה סיפור אישי/אנושי לצד היבטים בתפיסת הנשיות
בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, שברחוב אחד העם 8 בראשון לציון, הושקו באירוע חגיגי שהתקיים במוצ"ש שלוש תערוכות יחיד של אמניות: שירלי פקטור – "האם שכחתי את פָָּנַיַ?", גילה מילר לפידות – ב"ְְּדָמַָיִַךְִ חְֲיֲִיִ" ואיילת עמרני נבון – "ח.מ.ל". אוצרות התערוכות הן אפי גן וקרן ויסהוז. באירוע ההשקה השתתפו, בין היתר, רב אלוף במיל' דן חלוץ, לשעבר הרמטכ"ל, ואייל ולדמן, שבתו דניאל ולדמן ובן זוגה נעם שי נרצחו במסיבת הנובה. התערוכות יינעלו ב-26.7.25.
האמניות שירלי פקטור, גילה מילר לפידות ואיילת עמרני נבון מציגות בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון שלוש תערוכות יחיד שונות, ומאירות כל אחת בדרכה סיפור אישי/אנושי לצד היבטים בתפיסת הנשיות ותפקידה בחברה. הן מאחות, אורגות ומחברות, עבר, הווה, עתיד, יחידים למשפחה ופרטים לחברה.
בתערוכה "הַאִם שָׁכַחְתִּי אֶת פָּנַי?" מאירה האמנית שירלי פקטור בציוריה את הרווח הקיים או המדומיין בין הבשר לרוח, בין העין הרואה, לעין שראתה. הדיוקנאות שצוירו בשנים האחרונות, הם שלב נוסף ביצירה דשנה ומתפתחת בת עשרות שנים. הפנים נושאות קמטי הבעה, כתמי שמש, שיער שיבה ועם זאת הציור תמיד מהול באמפטיה, ספוג אנושיות ורכות, כמו גם חדות וחקרנות. הממשי והגופני מגיעים לכדי יצירת תחושה פיזית אצל הצופה, תוך שהם מאפשרים גם תנועה אל מקומות נשגבים, אל הרוח.
שירלי גדלה בדרום אפריקה, ועם סיום לימודי אמנות הגיעה לארץ. מעל לשישה עשורים חיים שירלי פקטור והצייר יורם רוזוב בירושלים, והם לימדו במשך עשרות שנים בבצלאל. ציוריה של שירלי, המוצגים בשלושה מחללי הגלריה, מותירים בצופה רושם מפעים. בכניסה לגלריה ציורי דיוקנאות המשפחה (בנים, בן זוג, ודיוקן עצמי). בחדרי הגלריה ציורי דיוקנאות חברים קרובים, ושני ציורים נוספים מסדרות אחרות. שירו של ריבנר "האם שכחתי את פני?" מאיר את הרווח הקיים או המדומיין בין הבשר לרוח, בין העין הרואה, לעין שראתה. פניו של הזולת הם אולי הדבר העיקרי שאנו לומדים לפענח מינקות, ביעילות שלא דומה לשום דבר אחר.
את ציורי הפנים ציירה שירלי בשנים האחרונות, והם שלב נוסף ביצירה דשנה ומתפתחת בת עשרות שנים. פנים המביטות בחקרנות, בעוצמה כמו גם ברכות, נחרטות אצל הצופה. בציור ארבעת בני המשפחה הגרעינית מופיע כן הציור וסימנים אישיים לכל אחד מהם. בציורים אחרים ניתן לזהות פיסת בגד, צווארון חולצה, או משקפיים – סימנים אישיים הממקמים את הציור כחלק מזמן ומתקופת חיים. מעל לכל בולטות עיניים.
שירלי מעידה על עצמה שהיא מתחילה את ציור הדיוקן עם העיניים, שכן הן החשובות מבחינתה. 'העיניים אומרות הכל' ואכן בולטת יכולת ווירטואוזית לתפוס את המבט. הטיפול בעיניים בכל הדיוקנאות טעון, מרתק ומעמיק. לצד הבחירה לצייר בפורמט גדול ביחסו לפני אדם, 'מעמידה' שירלי את הפנים על פני כל הקנבס. נדמה כאילו לא הספיק לו הבד והיא 'נאלצת לחתוך' את הדימוי, אולי כדי לצאת ממנו, ואולי כי ככל שתרד לפרטיו תזדקק למצע בד גדול יותר, ואולי זהו טיבו של מהלך 'זום אין' שלפנינו. גודלו של הדיוקן חורג מגודלן הרגיל של פני אדם, וכך נוצר מבט כמעט מיקרוסקופי. אנחנו רואים את קפלי העור, את גופניותם של מושאי הציור ונזכרים בנו, בקרובים לנו.
האמנית גילה מילר לפידות נוהגת ליצור בחמר (קרמיקה) ובטקסטיל ומיישמת טכניקות אריגה מסורתיות בעבודתה עם חומרים לא שגרתיים כצינורות השקיה וטפטפות העשויים פלסטיק. הצינורות והטפטפות, שהיו סמל לחלוציות גאה, מזכירים בצבעם השחור והאדום כיצד הפכו שדות ירוקים לשדות קטל ושריפה, ומשקפים נאמנה את החיבור הכל כך ישראלי בין אובדן לתקווה עיקשת. כביכול מבקשת גילה להזין במים חיים פצע קולקטיבי ולארוג מציאות חדשה, טובה יותר.
בתערוכה ב"ְְּדָמַָיִַךְִ חְֲיֲִיִ" שני עמודי טוטם מקבלים את פני הבאים בשעריה של התערוכה, תזכורת לעמודי 'יכין ובועז' שניצבו בכניסה לבית המקדש, או לעמודים שהפיל שימשון על ראשיהם של הפלישתים שעינו אותו. הדגם כמו גם הצבעוניות בהן אורגת גילה את הטוטמים, מזכירות דוגמאות אריגה מסורתיות של נשים בדואיות. מצד אחד מושם דגש על חיבור עמוק, ילידי, לאדמת המדבר, ולצד זה מתעוררות שאלות לגבי ניכוס תרבות וקרקע.גילה נוהגת ליצור בחמר (קרמיקה) ובטקסטיל, מיישמת טכניקות אריגה מסורתיות בעבודתה עם חומרים לא שגרתיים כצינורות השקיה וטפטפות עשויים פלסטיק. שימוש בטכנולוגיות חקלאיות הן תמה משמעותית בעולם האמנות הישראלי, זכור במיוחד פרויקט 'החממה', שהציג גבע אביטל בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בוונציה (1993), ואמנים נוספים כדוגמת הילה טוני נבוק, עמית לוינגר ובוקה גרינפלד, המשתמשים בצינורות גינה וממטרות כאמצעי ליצירת קו זורם ותנועה במרחב.
עבור גילה, ילידת קיבוץ מפלסים, נושאים צינורות ההשקיה סמליות מיוחדת. הטפטפות הן המצאה ישראלית שתרמה ליצירת חקלאות משגשגת גם באזורים שחונים, הן עורקי החיים שאיפשרו את הפרחת הנגב. על קיר תלוי המיצב "קוד עתיק יומין" עשוי עשרות דמויות אדם מינימליסטיות מחלקי צינור, המזכירות ציורי מערות פרהיסטוריים בהם מתוארים מסעות צייד והרג חיות גדולות. במיצב זה, הציידים וגם הניצודים הם אנושיים ומשוללי סממנים מבדלים בין עם או שבט. הם נושאים נשק וכלי זין בצבע אדום דרכם מסומנת אופי הפגיעה שגרמו לאחר. החיבור בין אדם-דם-אדמה, מיתוס קמאי שמלווה את האדם מראשיתו ונושא בחובו גם פוטנציאל לאלימות מתפרצת, כפי שזו באה לידי ביטוי בסיפור הארכיטיפי של קין והבל.
האובייקט "בדמיך חיי' – מארג ממנו 'צומחים' אזיקונים שקצותיהם אדומים, כשדות קטל רוויים בדם, העולים בלהבות, או כמיטת עינויים ממוסמרת ושותתת דם. במארג "עוד כלניות תפרחנה" מתגנבת תחושה של נקודת מפנה בנרטיב המדמם בין אדם לאדמה. למרות הדמיון החומרי והצבעוני לאובייקטים האחרים במיצב, השחור של הצינורות הוא אותו השחור אך נקודות מעטות באדום חי מבצבצות כניצן המבשר על אפשרות להתחדשות הדרגתית ותקווה זעירה וזהירה לפריחה מחודשת. מאדום של אזעקות, דם ואש לאדום של כלניות פורחות.
איילת עמרני נבון מביאה בתערוכה "ח.מ.ל" מסעות ילדות, שנצרבו בתודעתה כחוויה שיסודה פירוק ושבר. השברים כמו גם הניסיון לאחותם – קנו מקום מרכזי ביצירתה ומשמשים מטפורה עכשווית הנוגעת בכולנו. שם התערוכה כשורש המילה העברית ח.מ.ל – שולח אל הטיות המילה חמלה, אבל בה בעת מצלולו מזכיר את ראשי התיבות חמ"ל (חדר מלחמה), בו נקבעות אסטרטגיות לחימה ותגובה. חדר הגלריה הופך לחדר שבחלקו האחד מציג את השבר והקטיעה, ובחלקו האחר את אפשרויות ההחלמה, החמלה והתיקון. דימויי ברבורים לצד שקי שינה עשויים לבד לבן, שולחים אל ארעיות ונדודים הנושאים טרנספורמציה בין מצבים ורכות מנחמת.
לאורך שנות ילדותה חוותה איילת נסיעות ארוכות ותכופות אל בית סבתה בארצות הברית. הנסיעות מבית סבתה בחזרה לארץ נצרבו בתודעתה כקריעה ממקום בטוח ומגונן וחוזר חלילה. החוויה, שאמורה הייתה להיות מיטיבה, נטבעה גם כחוויה שיסודה פירוק ושבר. לימים השברים כמו גם הניסיון לאחותם קנו מקום מרכזי ביצירתה. השבר והניסיון לאיחוי הם מטפורה עכשווית הנוגעת בכולנו.
הברבור בתרבות המערבית נושא סמליות עשירה ורבת משמעות. סמל לטוהר וליופי, אבל גם סמל לטרנספורמציה רוחנית ולמעבר בין עולמות (באגדת הילדים של אנדרסן- ברווזון מכוער הופך לברבור יפהפה). המושג 'ברבור שחור' נטבע בשדה הסטטיסטיקה העולמית המודרנית, כשם תיאוריה של אירועים בלתי צפויים, בעלי השפעה דרמטית על מערכת מסוימת. תחת כנפי הברבור גלומות כל אפשרויות אלו, והוא מצא אחיזת קבע ביצירתה של איילת. היא מציירת ברבורים, מפסלת כנפיים שנקטעו, מנכיחה אותם בצבעים הנעים משחור דרך וורוד נשי ועד לבן פורצלני. הכנפיים עומדות ל'מסדר כנפיים' מצמרר. בשורה ארוכה ניצבות על מדף, מחכות לחמלה, החלמה, הבראה, טיפול (שיקרה אולי) מעבר לפרגוד- המזכיר פרגוד של מרפאת אחיות.
הצבע הלבן הרוחני, המרפא, נמצא גם בחומר טבעי – לבד. מעין שק-שינה עשוי לבד (גם הוא כמו הברבור- נודד, מסמן ארעיות- שינה זמנית), מונח על משטח בעל פוטנציאל תנועה. לא רחוק ממנו, ספק שמיכה, ספק מזרן עשוי לבד לבן, מתגלגל על קיר. קל להיזכר בחומר שהיה מהותי ביצירתו של ג'וזף בויס והשפיע על יצירתה של איילת הן כפרפורמרית והן כחומר ביצירה, אבל החומר מרפרר לזיכרון ביוגרפי, אל החלל שמתחת לפסנתר. תחת הפסנתר הסתתרה בבית סבתה מפני 'הגירוש' מגן העדן, ובפסנתר רפידות לבד תחת מקשיו, ובחלקיו הפנימיים. רמז לרפידות נמצא בחלקו המרפא של החדר.
הציורים, הפרגוד, כמו גם חלק מהמיצבים, נמצאים על גלגלים המסמנים פוטנציאל תנועה, אבל גם את המקום שבו נעצרו. המשטחים יכולים לנוע, בחדר הגלריה הם מסמנים תצוגה שלכאורה יכולה להשתנות, להתחלף. חלוקת החלל מביאה את אופציית התנועה מן השבר אל הריפוי וחוזר חלילה.
