התערוכה "בין חפץ לחפץ לב" (אוצרת: ד"ר אביבית אגם דאלי), שתושק ביום ראשון 29.6 בשעה 18:00 בתיאטרון היהלום רמת גן, מבקשת לבחון באיזה אופן משתקפת התרבות דרך חפצים וכיצד הם מייצגים את הערכים ואת האידיאולוגיות

ביום ראשון 29.6 בשעה 18:00 תושק בתיאטרון היהלום רמת גן התערוכה "בין חפץ לחפץ לב" (אוצרת: ד"ר אביבית אגם דאלי). כל היצירות בתערוכה ניתנות לרכישה. התערוכה תינעל ב-3.8.25. בתערוכה משתתפים האמנים והאמניות אביבה חגאג, אושרית מינץ, אשר גרין, בלה מריאין, גיא חיורוני, גיא לויצקי, דיאנה אהרון, טל אביאל, יהורם גלילי, ליבי ענת חפר, מיכל גדות, מיכל גורן, מריה זברין, מקסים שלאפר, מרים שטרמן, שרון ברזילי, סיון מדליון, זיוה בורטנשטיין, נאוה נעים, טטיאנה מג'וריצקי והילה עדינה מונסונגו.

ד"ר אביבית אגם דאלי: "התערוכה מתייחסת לנושא עצמו של חפץ לב, כלומר למושאי הרצון שלנו: על מה הם מתבססים, מתי אנשים רוצים דבר מה ומייחלים לו: חומרי או לא חומרי, כמו בעבודות של מיכל גדות, שעבודתה מעטרת את ההזמנה לתערוכה. דומה כי השילוב האופטימלי בין החפץ לחפץ הלב מופיע בעבודות המציגות את החומרי ואת המטפיזי זה לצד זה, כמו בעבודות של מקסים שלאפר, ליבי ענת חפר ושל אביבה חגאג.

לדברי ד"ר אביבית אגם דאלי, התערוכה "בין חפץ לחפץ לב", המתקיימת בחלל היפיפה של גלריית תיאטרון היהלום רמת גן מבקשת להתייחס מצד אחד למשמעות שמקנים אנשים לחפצים והדיבור אודות משמעות זו ומצד שני להתייחס לפן הרגשי המתלווה אל החפץ, לרצון ולנחיצות בו. "התערוכה מבקשת לבחון באיזה אופן משתקפת התרבות דרך ובאמצעות חפצים וכיצד אלו מייצגים את הערכים ואת האידיאולוגיות בעת הזו. אספקט אחר אליו מתייחסת התערוכה היא אל חפצים ככלי לביטוי: החפץ עצמו מוצג ככלי ביטוי של יצירה אמנותית, ולעיתים אף תוצר של מחאה או ביקורת חברתית", היא אומרת.

בתערוכה מוצגות גם עבודות של סטיל לייף (טבע דומם), כמו אלו של האמניות בלה מריאין, טל אביאל, שרון ברזילי, מרים שטרמן ושל מריה זברין, עבודות המתייחסות למימוש של רצונות ומאוויים כמו עבודותיהם של גיא לויצקי ומיכל גדות, ויצירות המתייחסות ליחסים (או להיעדרם) בין אנשים לחפצים כמו ביצירות של אושרית מינץ וליבי ענת חפר.

לדברי ד"ר אביבית אגם דאלי, האמנים מתייחסים למשמעות הרגשית והנוסטלגית של חפצים, וכיצד אלו משקפים זיכרונות, זהות וקשרים אנושיים, כמו בעבודות של יהורם גלילי, אשר גרין, דיאנה אהרון, גיא חיורוני ואיציק שנהב.

האמנית שרון ברזילי בוחנת בסדרת ציורי הטבע הדומם שלה את המפגש בין אור לחומר, בין החפצים לשקט שהם מביאים איתם. נרות בכוסות כסופות, אגרטל זכוכית, מנורת מלח ועציצים – כולם מוצגים בקומפוזיציות רכות ומאוזנות, בהן האור מלטף את המשטחים וחושף מרקמים ושקיפויות. "באמצעות שמן על בד אני מבקשת להעניק עומק ותחושת חיים לפריטים יומיומיים וליצור מרחב של התבוננות איטית, שבו כל חפץ הופך לנקודת מגע – בין עין, זיכרון ורגש", היא אומרת.

האמנית מיכל גדות מציגה בתערוכה ציור, שבו נערה שוכבת על ספה באחוזה רומנטית באירלנד, שקועה בספר שמצאה בספרייה. החדר, התמונה על הקיר והחפצים שסביבה יוצרים את האווירה החלומית הרחק מכאן, לזמנים עברו.

האמן גיא לויצקי מציג צילום אמנותי, שצולם באמצע היום בנמל יפו. "בין כל היושבים בבית הקפה אני מבחין באמא עם תינוק שיושבת שפופה אל מול הנוף, אבל כל מה שהתינוק רואה הוא הבלון האדום. זה העלה בי תחושה של אופטימיות ותמימות, כזו שיש רק אצל ילדים", מציין לויצקי.

האמנית טטיאנה מגו'ריצקי מציגה מספר יצירות. הציור "מתנה" היה באמת מתנה לבתה של טטיאנה לחג פסח בשנת 2015. "בשבילי מתנה מסמלת חום ושמחה וחשוב מאוד לנו בחיים. אפשר לשייך חום ושמחה ליסודות החיים. הם מגוונים ומשלימים את החיים שלנו. בציור יש סלסילת פרחים, שמקרינים יופי ועדינות. מסגרת חלקית בנויה מחוטי תפירה, שיוצרים מין אילתור קל תנועה סביב ציור". ביצירה "לפני הופעה", העשויה מחוטי צמר, בד, קרטון ותחרה, מופיעה שחקנית תיאטרון בחדר הלבשה, הממתינה להופעה. ביצירה "רקדנית בלט" העשויה מקנבס, אקריליק, טלאים בד ומפיות צבעוניות, מופיעה רקדנית בלט בסביבת טלאים של בד.

האמנית אביבה חגאג מציגה את היצירה "הלב והחפץ". חגאג: "זהו סיפור על אימי, אישה קטנה, עדינה ואמיצה, ששיתפה על ימי ילדותה בדרך המיוחדת לה עם אמירות משעשות, שנשמעות בבית גם כיום. היא הייתה יושבת, מלמדת ומספרת בקולה השקט את יסודות החיים, היסטוריה, אמנות ועוד. באחד הימים היא נתנה לי שלושה מדליונים עם בקשה שבגיל 18 אתן לכל אחת מבנותיי מדליון לזיכרון. במהלך השנים אופסנו המדליונים במגירות ונשכחו. זמן קצר לאחר מותה הופיעו המדליונים. בנותיי עמדו ועונדות אותם כיום, כפי שהיא ביקשה, כי ככה סבתא שלהן קרובה ללב של כל אחת".

היצירה "גם אם אדמתי בוערת" של האמנית ליבי ענת חפר משקפת את המתח בין התקווה לבין המציאות הקודרת שבה אנו חיים היום. "כולנו דרוכים, לא יודעים מה יהיה בעוד רגע ואני שואלת: מה יהיה על הבית שלנו? ומה יהיה על הילדים שלנו שחווים מלחמה במקום לשחק בקוביות? כמה חזקים אנחנו צריכים להיות כדי להישאר אופטימיים ולהתרומם מעל השבר הזה?", היא מספרת.

האמנית סיון מדליון מציגה את היצירה "רבדים", טכניקה מעורבת על עץ, שבה היא מציעה חוויה חזותית המובילה את הצופה לעומקים חומריים ורגשיים כאחד. מדובר בעבודת שכבות – צבע על צבע, מרקם על מרקם –  בה כל חומר וקו מהדהדים שינוי. המשטחים הדחוסים בטקסטורה, דקים או עבים, חושפים תהליך של דיוק וחיפוש דרך כלי הסיתות: שכבות שהוסרו, אחרות שנוספו. ההצטברות יוצרת נוף מופשט, כמעט ארכיאולוגי, בו עבר והווה מתקיימים באותו מרחב, מרמזים על העתיד לבוא. יצירה נוספת של מדליון היא "הדרך הביתה" – אקריליק על בד. ביצירה זו מביאה מדליון אמירה חזותית ושירית גם יחד – מרובדת, מדויקת וחושפת תהליך פנימי של חיפוש דרך. הקווים האנכיים, הצבעים והמרקם יוצרים מסע ויזואלי שמוביל מתוך החושך אל פתח מואר יותר – שער שנפתח.

האמנית הילה עדינה מונסונג מציגה את החלון העגול, יצירה בצבעי אקריליק, המשקפת את 'הבועה שבה חיה' ואת התקופה בחייה שבה הייתה מנותקת מהעולם החיצון, ואת ארבע הטיפות, צבעי אקריליק ופיסול בתחבושות גבס, שמלוות אותה בחייה ועוזרות לה בכל צעד ושעל: בעלה ושלושת ילדיהם.

האמן, הסופר והמשורר יהורם גלילי, שהוציא לאור את ספרי השירה "פוטו מלחמה" (הוצאת ארגמן מיטב) ו"גלי חלומותי" (הוצאת כתב), מציג ארבעה צילומים אמנותיים שצילם במקומות שונים בארץ ובעולם: עמוד המצופה בתקליטים ישנים ברחוב בתל אביב, עמוד אמנותי העשוי דפי ספרים בספרייה עתיקה בבולוניה שבאיטליה, שער מתכת המעוצב עם דמות של גבר ואישה ערומים בכניסה לבית פרטי בנס ציונה ופסל סביבתי בחצר "המעבדה" בירושלים העשוי ממכונת כביסה ומשאריות מתכת. גלילי: "עבורי האמנות נמצאת לאו דווקא בגלריות או במוזיאונים, אלא במוזיאון האורבני העוטף אותנו: הרחוב, חוף הים, חצרות הבתים ועוד, שמספק יצירות אמנות למכביר שרובנו מתעלמים מהן מדי יום".

האמנית אושרית מינץ מציגה יצירה, העוסקת בסבל נפשי שאינו נעשה בחפץ לב, אלא מתוך כורח כזה או אחר. מינץ: "האישה הצעירה הנושאת על ראשה מגש נחושת אינה יכולה להשמיע את קולה, אבל ענייה מדברו ומספרות על סבלה. אפשר לקרוא סיפור שלם במבט עינייה. האם זו משפחתה הגרעינית, הענייה, אביה המכריח אותה לעבוד קשה, אחיה הרודים בה או שמא היא כבר נשואה לבעל שלא בחרה וחייה אינם מחייכים אליה? האם היא נאלצת לשאת בעול חיים שנכפה עליה ואינה עושה זאת בחפץ לב? תהיה התשובה אשר תהיה, הזעקה הדוממת נשמעת ללא קול מתוך מבטה".

האמן גיא חיורוני מציג חמישה פסלים ייחודיים. "השוליה" היא יצירה קרמית המציגה דמות נעדרת גוף, שהותירה אחריה רק את הבגד – סמל לזיכרון, מסורת וזהות הנותרים גם בהיעדר נוכחות פיזית. החלוק הארוך, הקשירה המחורזת והחגורה מאזכרים לבוש של שוליות ובעלי מלאכה מסורתיים, אך גם נושאים ממד טקסי ועל-זמני. "מצמרר" היא יצירה קרמית החוקרת את המתח בין חום למבנה, בין רכות לקשיחות. המעיל, המעוטר בדמוי פרווה סביב הצווארון, הכיסים והשוליים, מסמל שכבת מגן – אך ללא הגוף, הוא הופך לסמל של העטיפה עצמה. "השמלה שלה" היא יצירה קרמית המתעדת זיכרון של נוכחות – רגעים שנשתמרו בבגד אך נותרו ללא הגוף שלבש אותו. השמלה הקלאסית, עם קו מותן מחויט, קפלים סימטריים וחגורה קשורה בקפידה, משדרת רוך לצד תחושת זמן שחלף. "מחרוזת" היא יצירה קרמית החוקרת את הקשר בין לבוש, זהות וזיכרון. צורתה האלגנטית והמחויטת שואבת השראה מהאופנה הקלאסית, ומשדרת נוכחות עדינה אך טעונה במשמעות. "בהתאם לשפה האמנותית שלי, היעדר הדמות משאיר מקום לפרשנות.

"הפסלים שלי הם פרשנות ייחודית לתרבות, תשוקות וזיכרונות דרך לבוש, מבלי להציג את האנשים עצמם. אני חוקר את האובייקטים שלובשים בני אדם, את הדרך שבה פרטי הלבוש משדרים זהות, מצב רוח ותנאים חברתיים, ומייצר עולם דימויים בו החפצים עצמם מעידים על נרטיבים ורגשות עמוקים יותר. ביצירותיי אני יוצר דמויות לבושות אך נטולות גוף, ומזמין את הצופה להשלים את הסיפור בעצמו. דרך הצורניות והחומריות אני עוסק בקשרים האנושיים בין האדם לבגד, בין הדמות להיעדרה, ובדיאלוג הפנימי המתרחש בין הדמויות לבין התבוננותו של הקהל. האמנות שלי מתקיימת במרחב שבין הנוכחות להיעדר, ואני מבטא את אהבתי לאנשים דרך הצורניות שאני יוצר, מתוך ניסיון לגעת ברגש, בזיכרון ובזהות. אני פונה לאנשים שאוהבים אנשים, שמחפשים משמעות גם במה שאינו נראה, ומזמינים את הצופה להשלים את הסיפור עם רגשותיהם וזיכרונותיהם", מסכם חיורוני.