זמרת האופרה והמוזיקאית אלה רוזנר מספרת על "אופרת סלון" – מופע מוזיקלי בו היא מבצעת בסלון ביתכם מופע שירים במגוון סגנונות מוזיקליים, וגם על השיטה הייחודית לפיתוח קול בראייה הוליסטית שפיתחה – הודות ללימודי רפואה משלימה

"אני אוהבת ללוות אנשים במסע להעצמה אישית ולהיכרות פנימית. לעזור להם להביא את עצמם, לבטא את עצמם בצורה האותנטית והאופטימלית ביותר, מתוך הבנה שאנחנו כלי נגינה ושכל מה שאנו עושים משפיע על הקול: מאופן העמידה שלנו, דרך יציבה נכונה המאפשרת נשימה עמוקה ויותר אוויר, מה שיאריך את המשפט אותו נשיר או יאפשר מנעד גדול יותר, מספר שעות השינה ומתי נרדמנו, התזונה, וכמובן – מצב הרוח, כאב ראש, מצב נפשי, טראומות ואמונות שיושבות בתת-המודע ומכוונות את חיינו. כל אלו ועוד משפיעים על הקול שלנו. במסע זה אנו לומדים מה משפיע עלינו ומתי צריך לוותר על דברים שלא מטיבים איתנו, גם מבחינה קולית, כמו למשל: מזונות שמעוררים ריפלוקס (עליית מיצי קיבה במעלה הושת) שיכולים לגרום לצרבת, ולפעמים גם בלי להרגיש לגרום לכוויה במיתרי הקול, היציבה – שככל שאנחנו מבוגרים יותר, ועייפים יותר אנחנו חזקים פחות ומחזיקים פחות את הגוף, ואז יש לנו פחות כוח פיזי להישמע ולשלוח את הקול שלנו למרחק".

כך אומרת הזמרת והמוזיקאית אלה רוזנר, מורה לפיתוח קול, פרפורמרית שהופיעה עם האופרה הישראלית ועם רוב התזמורות והמקהלות בארץ. כשהיא שרה את הרקויאם של מוצרט עם תזמורת הקיבוצים, כתב מבקר המוזיקה חנוך רון ש"מוצרט טייל באבו גוש" ושהקול שלה – סופרן קולרטורה – "נשפך כמו שמפניה". בימים אלו היא מגשימה חלום כשהיא מתארחת בסלונים של בתים רבים ברחבי הארץ עם מופע מוזיקלי ייחודי בשם "אופרת סלון", במהלכו היא פוצחת, לצלילי פסנתר, בשירתה המרשימה ומרחיבת הלב, ברפרטואר מגוון, בקטעים מתוך אופרות, אופרטות, ומחזות זמר, עם הסברים והומור, ומבצעת שירים אמריקאים, ספרדים, ישראלים ועוד, בביצועים וירטואוזים. גם אצלכם בסלון יכולים להתקיים קונצרטים קאמריים כאלה עם פסנתר, או גם בשילוב כלי נוסף כמו חליל צד או קלרינט.

אלה: "אני מאוד אוהבת את קונצרטי הסלון. בכל מופע צופים בין 30-50 איש, שנפגשים בסלון בית לצלילי פסנתר. יש בו אינטימיות שלא קיימת באולמות גדולים ואנשים יוצאים מהם נרגשים ומחייכים, נהנים מהקול שלי שמסתחרר בין הקירות ונכנס לתוך ליבם. זאת המתנה שלי ואני מרגישה שאני חוטאת לייעוד שלי כשאינני מופיעה".

בתקופת הקורונה היא החלה ללוות את עצמה בפסנתר כשהיא שרה שירים ישראליים ושירים לועזיים ידועים. "רק בסלון שלי, בשביל לפזר אהבת חינם". לאחרונה החלה במיזם מוזיקלי בשם "לצאת מהמגירה" שבו היא מבצעת ומקליטה שירים שכתבו גברים ונשים, ולפעמים אפילו מלחינה אותם. "אני קוראת לאנשים, שכתבו שירים ורוצים ביצוע מקצועי מלא בחום ואהבה, לפנות אליי", היא אומרת.

אלה לא מפסיקה להיות עסוקה בעשייה מוזיקלית, אבל לא רק. היא מקריינת ספרים דיגיטליים עבור קהילת העיוורים באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים, מלמדת פיתוח קול ומלמדת מוזיקה בבית הספר האנתרופוסופי בהוד השרון. הוראת המוזיקה בכל כיתות היסודי, מביאה הרבה אתגרים מוזיקליים, כמו הצגות גדולות ופרויקטים נרחבים. היא גם עשתה דיבובים בסרטים ולדמות בסדרה מצוירת בערוץ "לולי", שיחקה בהצגה "היה או לא היה" שהוצגה בתיאטרון הקאמרי – על סיפור האהבה בין המשורר אלכסנדר פן לשחקנית חנה רובינא, ואף רקדה ושרה במופע אימפרוביזציה של להקת מחול.

היא החלה לשיר עוד בינקותה, עוד לפני שהחלה לדבר. אלה: "אמי מספרת שכבר בגיל 11 חודשים שרתי, לפני שידעתי לדבר, ובגיל שלוש עמדתי על השולחן בסלון של סבתי ושרתי ברצף במשך שלוש שעות, מבלי לחזור על אף שיר". היא נולדה בערד ובגיל שבע עברה משפחתה ליישוב קורנית שבגליל. "היינו שלוש בנות שאירגנו קבלות שבת לתושבי היישוב ושרנו שירים בקולות" היא נזכרת. בגיל 14 הצטרפה בעקבות אחיה הגדול לתיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר, ושם חלה תפנית בחיבורה לשירה הקלאסית.

עד אז היא ניגנה קצת בחלילית, גיטרה ופסנתר, אבל המפנה התרחש לאחר שהמורה למוזיקה אמר לה: "השירה היא הכלי שלך", ומצא לה מורה לפיתוח קול בבאר שבע. היא התחילה להעמיק בשירה ובלימוד ה'שפה' של המוזיקה הקלאסית ונסעה מדי שבוע לשיעור. המורה מאוד השקיעה בה, הקליטה לה קלטות, נתנה לה שיעורים ארוכים, הזמינה אותה לצפות בקונצרטים של תזמורת באר שבע שהסתיימו בשעות מאוחרות, ואף איפשרה לה לישון בביתה אחריהם ולחזור בבוקר לפנימייה.

אלה: "זה לא היה קל ללמוד להקשיב למוזיקה הקלאסית, בהתחלה הייתי צריכה להיאבק בעצמי ולהתרגל למוזיקה. זה יוצר חיווטים חדשים במוח, וככל שמכירים אותה יותר, כך מתגלים יותר קסם ורבדים. כששרתי מוזיקה קלאסית הרגשתי תחושת התעלות מטורפת, כאילו מעבירים לי חוטר בנשמה. אז ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה".

לאחר שירותה הצבאי בבסיס עובדה, היא הגיעה לתל אביב ללמוד פיתוח קול ותיאוריה של המוזיקה כדי להתקבל לאקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, שם הכירה את דודי זבה, מוזיקאי מחונן, שהיה לבעלה ולאב ילדיה. לאחר סיום הלימודים האקדמיים נולדו בניהם לי ונעם. אחרי שבע שנות זוגיות הם נפרדו. היא בנתה חיים חדשים, רצתה לעבוד בעבודה יציבה על מנת לפרנס ולהחזיק בית והחלה ללמד פיתוח קול. "אני אוהבת בני אדם ולהובילם להבנות עמוקות יותר לגבי עצמם. אני מביאה את עצמי ואת אהבת האדם שבי, עם ההומור ותשומת הלב הרבה, עם הרבה ידע וכלים בתחומים שונים – כדי ליצור עבורם מרחב המאפשר צמיחה ולמידה. מעולם לא הפסקתי להתפתח וגם בנגינה השתפרתי מאוד, עד כדי כך שבשיעורים ובקונצרטים ליוויתי את תלמידיי בפסנתר".

בהמשך למדה לתואר שני בהוראה במכללת לוינסקי והתחילה ללמד בבית הספר האנתרופוסופי בהוד השרון, שם מצאה קהילה חמה ומחבקת. בעקבות משבר כלכלי עזבה את קונסרבטוריון מערב הרצליה בו לימדה במשך 11 שנים, ובשנים האחרונות אף ניהלה את המחלקה לפיתוח קול, והחליטה ללמד מעט באופן עצמאי, עשתה מיתוג מחדש והצטרפה לארגון הנטוורקינג ש.פ.ע, בו היא מנהלת קבוצה באזור השרון.

לאחר גירושיה, אלה השתלמה בקורסי רפואה משלימה: רייקי, שפת האור, תטא הילינג ועוד. היא טיפלה באנשים ואף נעשתה מורה לתטא הילינג. "בתטא הילינג גורסים שכל מה שקורה בחיינו הוא שיקוף של האמונות שיושבות לנו בתת-המודע, ותת-המודע שלנו חושב שזה לטובתו. כעת צריך להבין למה זה לטובתנו או כיצד זה משרת אותנו".

התעסקות זו פתחה פן נוסף בגישתה להוראת פיתוח הקול, וכך נולדה ה"ראייה ההוליסטית". "מודעות קול דומה מאוד, בעיניי, למודעות גוף. רבים לא אוהבים איך שהם נשמעים, כמו גם איך שהם נראים. האמונות, שיש לכל אחד מאיתנו לגבי זכותו להשמיע ולבטא את עצמו או לתפוס מקום בעולם – בעיקר לנשים, אבל לא רק – מתקשרות עם האמירות שלפיהן נשים צריכות להיות רזות ויפות, לאכול חסה ולשתוק. גם האופן, שבו אנחנו ממקמים את עצמנו במשפחה הגרעינית שלנו וכמה אנחנו צריכים להילחם כדי שיראו אותנו או ישמעו אותנו, משפיע על האמונות ועל הקול שלנו. בפיתוח הקול יש גם פן טיפולי מאוד משמעותי, מכיוון שהקול מבטא אותנו ובעזרתו אנו משדרים אותנו לעולם. הקול הוא מעין כרטיס ביקור שלנו. כחברה אנושית עוברים בינינו מסרים בעזרת הקול, ולכן זו הזדמנות טובה לבחון מה אנו משדרים לעולם באמצעות קולנו, למה, האם זה עדיין משרת אותנו, או בכלל שירת אותנו עד כה. אנשים שמדברים בקול נמוך משדרים הרבה פעמים ביטחון ואחריות. לי, למשל, היה קול מאוד ילדותי, וכששאלתי את עצמי: 'למה זה טוב בשבילי?' הבנתי שהקול מגייס את האנשים ששומעים אותי, כאילו "להציל את הילדה הקטנה".

לסיום, מסבירה אלה מדוע לא חייבים לדעת לשיר מלידה או מהבית. "לשיר זו המתנה הכי גדולה שאדם יכול לתת לעצמו. זה מקום ביטוי ופריקת עומס ומתחים. זה להביא את עצמך וללמוד לאהוב את עצמך. לשיר זה כמו ללכת לחדר כושר. זה מאמץ פיזי שבו פוגשים שרירים שלא היית יודע שיש לך אותם, אם לא היית בא ללמוד לשיר, השרירים כל הזמן מתחזקים, והשליטה בקול ובנשימה משתפרת. השתפרות תמידית וניכרת גם בדיוק בצלילים. אף פעם אי אפשר לדעת מה הפוטנציאל הגלום בכל אחד, ועד להיכן אפשר להגיע".

לאתר של הזמרת, המוזיקאית והמורה לפיתוח קול אלה רוזנר:
https://www.ellahrosner.com/