הסופרת, המשוררת והאמנית יפה וגנר (יאיר-פור) מגלה כיצד ספרה "שירים שבורים" מתאר חוויות של שבר וריפוי בשפה ישירה ונועזת ואיך היא מאזנת בו בין פגיעות אישית לבין היכולת להישאר נאמנה לאמת הרגשית שלה
הסופרת, המשוררת והאמנית יפה וגנר (יאיר-פור) הוציאה לאור בימים אלו את ספרה "שירים שבורים" (הוצאת חדרים), המתאר חוויות של שבר וריפוי בשפה ישירה ונועזת ובו היא מאזנת בין פגיעות אישית לבין היכולת להישאר נאמנה לאמת הרגשית שלה בתוך השיר. "שירים שבורים" מזמן את הקוראים למסע מרתק השולף את שפתה הייחודית בשלל אמירות המשתלבות בסצנות מהמציאות הקיימת, ומבקשת לייצב את האמת בתוך המסווה שקיים או לא בכתיבתה. מתוך השירים מתגלה העוצמה של הבחירות שאיתן היא מיישמת את יכולת השליטה העצמית, גם אם עליה לטפס על הר היא מודעת לשבר ולמרות הספק ואי-הידיעה, היא ממשיכה לאחוז בחבל התקווה.
במהלך המסע המופלא בשירי הספר ניכרת הבחירה של וגנר לשתף את השפה שהיא רוקחת ומטבלת בחוסן אישי נטול ועשיר במחשבות ותהיות הנסתרות והגלויות מעיניה, לצד החוסן האישי המשמש כמתכון מומלץ לכל אדם המתמודד בחייו עם קשיים. ייחודו של הספר ניכר בהתמדה לתור אחר כוחה של השפה להעניק לקורא טיפים בנושאי אהבה, אהבה נכזבת, התמסרות לבן הזוג, חיזוקן של נשים החיות בצל הפחד, ראיית חיק המשפחה ובעיקר להבין שבחיים הכל ארעי. השירים השבורים מציבים תסריט של היכל החיים ויכולת לחבר את השברים לשפה איכותית.
וגנר: "התחלתי לכתוב שירה רק בגיל 50. תמורות הביאו אותי אל הסתכלות שונה על חיי ומשם אל המלים שהגדירו אותי מחדש. החוויה הייתה, בעת ובעונה אחת, מרתקת, חושפנית ומפחידה. מאחר ולא ידעתי שיש קשר ביני לבין המילים התקשיתי להבין את מה שקרה לי. לא הייתי מגדירה את השירה שלי כפגיעה, משום שיש בה אומץ רב. הסתכלות ללא משוא פנים אל רבדים באישיות שלי ובהיסטוריה המשפחתית וללא כחל וסרק. השברים שנוצרו, גם בחיים וגם במילים, הגיעו אל השירים".

הביטי / יפה וגנר
הַבִּיטִי
שָׁם,
בַּמָּקוֹם הֲכִי לֹא מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת
יֵשׁ אוֹר.
אִסְפִי אֶת הָאֲפֵלָה
שְׂאִי אוֹתָה עַל גַּבֵּךְ
אַהֲבוֹת מִתְפּוֹצְצוֹת מוּלֵךְ
בְּקוֹל אַדִּיר
אַחֲרֵיהֶן צְעָקוֹת הַגּוֹסְסִים
וְחֹשֶׁך גָּדוֹל.
אוֹתוֹ יֵשׁ לָקַחַת
לְהָסִיר מִן הַבָּתִים הָרְעֵבִים
הַמִּשְׁתּוֹקְקִים לְמִלִּים
לִמְנוּחָה.
קְחִי עַל גָּבֵּךְ אֶת הָאֲפֵלָה הָלְאָה
אַל תָּסֵבִי רֹאשׁ
הַבִּיטִי לְשָׁם
אֶל הַמָּקוֹם הֲכִי בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי
שָׁם נִבְרֵאת הַתְחָלָה
שָׁם יֵשׁ אוֹר.
שלושת ספריה של וגנר – "שפת היד הפתוחה", "למים אין צבע" ו"שירים שבורים" – יוצרים יחד טרילוגיה רגשית. לדבריה, יש להבחין בין הרומן "למים אין צבע" לבין שני ספרי השירה שלה. "הרומן מתאר סאגה משפחתית של יהודים בעיראק, שאני לא לוקחת בה חלק. במרכז הסיפור עומדת ילדה שפוגשת בכל פרק אישה מיוחדת וזו נותנת לה, כצידה לדרך, סיפור. לעומת הרומן, אני קיימת בצורה חשופה, עד לידי כאב, בשירה שלי. שני ספרי השירה יצאו לאור בשנים קשות למדינת ישראל. יש בהם שירים שמתארים את מה שקרה בשבעה באוקטובר ואת רחשי ליבם של התושבים".
היא מגלה כיצד ההיסטוריה המשפחתית והזהות המזרחית משתלבות ביצירתה. וגנר: "בילדותי גדלתי בצל המשפט 'אחסן אבן מנג'נון מלבנת חתון', טוב יותר בן משוגע מבת יפה. המקום של הנשים בתרבות, ממנה באתי, היה פגום, לכן כתבתי רומן המתאר את מקומה של האישה היהודייה במשפחה העיראקית. אמנם נכתבו רומנים המתארים את האישה בתרבות הזאת, אבל רובם נכתבו על ידי גברים ואילו אני נותנת ברומן הזה את נקודת המבט של האישה".
כתיבתה נעה בין שירה לפרוזה, בין קול פנימי לאמירה חברתית. "הרומנים והנובלות מגיעים ממקום של חשיבה. תחילה יש רעיון ואותו אני מכניסה לסיפור שהוא ברובו בדוי, אם כי מעוגן במציאות. השירה מגיעה מעצמה. פעמים אני חולמת את השיר ופעמים הוא מתגלה לי תוך כדי עבודה על משהו אחר לגמרי. השכל מתערב כשאני קוראת שוב ועורכת אותו", היא אומרת.
כאמנית רב-תחומית שמפעילה גלריה בשכונת מזכרת משה, כיצד השפיעה הסביבה הירושלמית הייחודית על שפתך האמנותית והספרותית?
"ירושלים קיימת חזק בשירים שלי ובציורים שלי. אני גרה בשכונת נחלאות וציירתי אותה רבות. הציורים חושפים את הפן הרומנטי של העיר. לעומתם השירים חושפים את הקשיים שבהם משופעת ירושלים".