תמר הירשל, אמנית בינלאומית בת 86 וניצולת שואה, מציגה בתיאטרון ירושלים תערוכה חדשה הסוחפת בין זיכרון אישי לחוויה מוזיקלית חזותית – ציורים אקספרסיביים שנולדו מנדודים בין תרבויות, מהדהדים קונפליקטים, הרס ותקווה, ומבקשים ללכוד את הרגע שבו מוזיקה, צבע ותנועה מתמזגים לכדי חיים
"יצירותיי בתערוכה מהדהדות את קורות חיי, מסעות ונדודים בין תרבויות שונות המשתרעות על פני הגלובוס. בתערוכה נחשף עולמי הפנימי, ואני מבטאת את תחושותיי וחוויותיי דרך הציור". עבודותיה עוצמתיות ומלאות בתנועה וצבע; משיכות המכחול מהירות, וחופשיות, הצבעוניות העזה יוצרת תחושת דחיפות והתפרצות. בתוך המרחב האקספרסיוניסטי מתמזגים הגבולות בין הנגנים, הרקדנים, הקהל , כולם הופכים ליחידה אחת טעונה ברגש. הרקדנים והנגנים עטופים בסביבה רוויה בקצב, רטט חיות וצבע. הציור מתפקד כתיעוד חזותי של הצליל, כניסיון ללכוד את הרגע בו המוזיקה, התנועה האור, הצבע והקצב מתעצמים לחוויה אחת חיה".
כך אומרת תמר הירשל (לבית רוטמילר), אמנית בינלאומית רב-תחומית, בת 86, ניצולת שואה הפועלת כיום בישראל ובעברה התגוררה בניו-יורק למעלה מעשרים שנה.
"אני מתרגשת מאוד לקראת פתיחת התערוכה", היא אומרת, "בתערוכה יוצגו ציורים שציירתי בזמן שהותי בניו יורק תוך כדי התרשמות מהחוויה הניו יורקית: התבוננות בהופעות חיות, במועדוני ג'אז, באולמות הקונצרטים, ובאופרה ובעיקר מזרימת החיים, השאון, ההמון והחיות. בהיותי בסך הכל אמנית ישראלית צנועות הליכות וגודל לא היה קשה לספוג את העוצמה ולהעביר אותה לסקיצות ולבד הציור".
במהלך השנים בהם התגוררה בניו יורק הציגה תערוכות במוזיאונים מובילים וגלריות ברחבי העולם, לרוב עבודותיה עוסקות בסכסוכים פוליטיים, אסונות מעשה ידי אדם, זיהום והרס הסביבה. היא עוסקת בהכחדה ובהשמדה של עולם הצומח והחי. הירשל: "האייל נבחר לשמש ברבות מיצירותיי ובפרט בתערוכתי 'עדות האיילים' (הוצגה במוזיאון רמת גן לאמנות), בשל יחודו ושבריריותו, כמטאפורה לפגיעה והרס בידי האדם. בכל יצירה אני מכניסה זיכרונות אישיים מחיי, והדמויות מפוחדות, נמלטות מפני הרג והשמדה כשם שברחתי והסתתרתי בזמן השואה. בתערוכתי 'אזעקת תרבות' ציירתי ציורים גדולי ממדיים על ויניל מסחרי ממוחזר. בציור 'שעון האיילים'. ניצלתי את דימוי השעון, שהיה על שלט הפרסום, והוספתי לו בקולאז' ובצבעי אקריליק איילים בכל שעה כמטפורה לדחיפות לסכנת ההכחדה שמתקרבת אליהם בכל דקה ללחץ הזמן הדוחק, האיילים שבעבר היו חופשים במרחב הפתוח נכלאים ועלינו לעצור את שעון ההכחדה".
היא יוצרת למעלה משבעה עשורים, שבמהלכם התנסתה בחומרים רבים חלקם לא שגרתיים כגון שימוש משני בהדפסי ויניל גדולי ממדיים ושעבודם לצרכיה, ושימוש בחפצים ממוחזרים שנזרקו. בשרף השתמשה לצורך יצירת גוף עבודת בשם 'ציוויליזציה' עשוי מאקווריומים מלאים בשרף שקוף המדמה מים. האקווריומים אינם מכילים חיים אלא רגעים שנלכדו עולם מיניאטורי טובע ומוצף. מיקרוקוסמוס דמויות אנושיות, בעלי חיים, וערים שהוצפו והוטבעו הזמן והתנועה נותרו קפואים.
התערוכה הנוכחית "דיאלוגים בג'אז" עוצמתית ומיוחדת, "לאחר התקופה המורכבת והקשה שעברנו היה לי חשוב להציג בירושלים ציורים עם תקווה בחיים ואמונה בחוזק הרוח האנושית". התערוכה תוצג בתיאטרון ירושלים (אוצרת: ד"ר בת שבע אידה), ברחוב דוד מרכוס 20. לצד הציורים האופטימיים תוצג יצירה נוספת, בשם 'FALL' – 'נפילה' עבודה גדולת ממדים, המשתרעת על פני חמישה מטרים.
הירשל: "בציור מופיעה האש וההתפרצות כרגע המכונן את הציור. האש בוקעת מבפנים, מזעזעת את היסודות ומנפצת את השלם לחלקיקים הנעים לכל עבר. העבודה מהדהדת את הזמן האפוקליפטי, בו מתמוטטים סדרי עולם ובליבם מצוי מאבק דיאלקטי בין טוב ורע. העבודה מורכבת מרבדים שונים של זמן; זמן בראשית בו מופיע המדבר, הסלעים והנהר. זמן העתיד המתגלם בטכנולוגיה, בחלל, במשגרים ולוויינים. והזמן הכרונולוגי המופיע כרצף של פריימים התוחמים את הציור ומופיעים זה אחר זה בשחור-לבן. הדימויים מושפעים מהמקורות היהודים ויומיומיים; כעקדת יצחק, בריאת העולם, ילדים בדרך, שרידי פצצה וצוות פינוי והצלה".
היא עברה את השואה כילדה בתנאים לא פשוטים. אביה, ברנקו רוטמילר, נעצר בכיכר מרכזית בזאגרב בשנת 1941 בשל הליכתו עם הטלאי הצהוב "יהודי" והובל למחנה הריכוז 'יאסנובאץ', שידוע כיום במחקרי "יד ושם" כאכזרי יותר ממחנה ההשמדה אושוויץ. אביה היה חשמלאי מומחה למתח גבוה, ולכן שרד עד כשבוע לפני שחרור המחנה באפריל 1945. לאחר שאביה נאסר החליטה אימה להציל אותה ואת אחותה.
הירשל: "ברחנו מזאגרב על רפסודה רעועה, והגענו לבודפסט שם הסגירו אותנו לשלטונות. נעצרנו ונכלאנו בבית מעצר מעל שנה, שהיה מיועד לנשים וילדים והתנאים בו היו מחפירים. מפעם לפעם היו מלקים את הנשים ברצועת עור. הצרכים נעשו בחבית מתכת חלודה. אימי נהגה לתקן גרביים לסוהרים ולאנשי הצוות, וכנראה בזכות זה ניצלנו. יום אחד נשלחו רוב הילדים והנשים לאושוויץ, ואותנו גרשו ואמרו: 'צאו החוצה'. נדדנו ברגל והסתתרנו עד ששבנו לזאגרב. היו לנו נעלים קרועות ואכלנו מה שמצאנו בדרך באשפה. ביום הלכנו דרך השדות ובלילות הסתתרנו באסמים או ישנו בצידי הדרך בתעלות ובצינורות ביוב. מה שעברנו אז מופיע בציוריי. בזאגרב הסתתרנו במרתף בדירת דודתי, שהייתה נשואה לגוי מול מועדון נוער נאצי לוחם. כך שרדנו עד סיום המלחמה".
בדצמבר 1948 עלו האם ובנותיה על האוניה "ראדניק" והגיעו לישראל כשתמר הייתה בת תשע. בכניסה לנמל חיפה ריססו אותן ב-DDT וגזזו את צמתה, דבר טראומטי בשבילה עד היום. הם שוכנו באוהלים דולפי גשם במחנה העולים עתלית וחיו בפחד תמידי מהפדאיון. משם עברו למחנה עולים בבת גלים, שהיה בצריף ענקי שנותר ממחנה צבא בריטי. תמר התחילה לעבוד בגיל צעיר מאוד, תשע וחצי, ועזרה לאימה בניקוי גני ילדים. בנעוריה עבדה כמזכירה אצל הקונסול היוגוסלבי בחיפה.
מאז ומתמיד היא ציירה, גם כילדה קטנה, שעלתה לארץ בגיל תשע ללא ידיעת השפה העברית. לצורך תקשורת הייתה משרבטת ומסבירה את עצמה. "היה לי עיפרון ודף, וכשרציתי תפוז ציירתי תפוז. כנערה השתתפתי בחוגים לאמנות. בבית נגלר בקריית חיים עבדתי כנערה בציור תפאורה. בהמשך למדתי אצל הצייר יהושע גורסבארד, אצלו נחשפתי לצבע האוקר", היא נזכרת.
היא למדה בקלישר, סיימה תואר בהוראה במדרשה לאמנות בבצלאל ותואר השני בטיפול באמנות בלסלי קולג', קמברידג', בוסטון. עבודת התזה שלה הייתה "האמנות עוברת כחוט השני בחיי", ובמסגרתה ציירה את זיכרונותיה בטכניקה ילידית. "בצעירותי היו לי מורים סובייטים, שהיו קשוחים ונוקשים ומהם למדתי משמעת ומשטר עבודה. הם לימדו אותי להתבונן בכל מה שסביבי ולהפוך אותו לאמנות. היינו צריכים להביא לשיעור מדי שבוע פנקס או שנים מלאים בסקיצות", היא נזכרת.
בגיל 19 היא נישאה והביאה לעולם שני ילדים. היא עבדה כמטפלת באמנות בשכונות טעונות טיפוח והמשיכה ליצור אמנות בסטודיו בנווה צדק. במשך שנים רבות הצליחה לשלב בין האמנות לצד הדאגה למשפחה . בגיל 58 החליטה לעבור לניו-יורק במטרה להרחיב אופקיה ולהתפתח בשדה באמנות, שם גרה ועבדה במשך יותר מ-20 שנה. תמר הירשל: "בניו יורק פרחתי. הצגתי בחללים רבים ויוקרתיים, לרבות מוזיאונים וגלריות, נוצרו מספר סרטים על חיי, אחד מהם הופק על ידי מוזיאון קווינס, ואחר הופק על ידי הטלוויזיה הקרואטית. עבדתי בהתנדבות כמטפלת באומנויות בבית חולים עם ילדים חולי איידס, ובשאר הזמן יכולתי להגשים את חלומי לעבוד בסטודיו שלי וליצור עבודות מעניינות. הייתי בקונצרטים ובתיאטראות וטיילתי ברחבי העולם, וכל זה מתבטא ביצירותיי".
במהלך השנים השתתפה בירידי אמנות, בתערוכות קבוצתיות, בתערוכות בגלריות ובמוזאונים בישראל ובחו"ל. התערוכה הבינלאומית הראשונה שבה השתתפה בתחילת דרכה הוצגה בכפר האולימפי של מינכן. תערוכת יחיד נערכה לה במוזיאון בזאגרב, עיר הולדתה, ובמוזיאון ספליט בקרואטיה. הירשל: "לא היה לי קל להציג בארץ מולדתי ולהיזכר בכל האימה ובעצב שעברו עליי במקום זה. בראיון טלוויזיוני בפתיחת התערוכה נשאלתי אם אני שונאת את הקרואטים, ואמרתי: 'אינני סולחת ואי אפשר לשכוח'. החלטתי להיענות להזמנות המוזיאון לערוך את התערוכה כי הרגשתי שזה ניצחון הרוח והקיום היהודי".
היא הציגה תערוכות יחיד נוספות במוזיאון קווינס לאמנות בניו-יורק, במוזיאון רמת גן ובבית האמנים אלחריזי. יצירותיה הוצגו בביאנלה באיסטנבול ובביאנלה בבאזל, וחלקן נמצאות באוסף הנשיאותי של ביל קלינטון בארקנסו. היא השתתפה ב-Cool Globes, תערוכה בינלאומית נודדת בהובלת קרן ביל קלינטון, שנועדה להעלות את המודעות הציבורית לשינוי האקלים ולמציאת פתרונות להתחממות כדור הארץ. מתוך אלפי הצעות נבחרו 120 אומנים מכל רחבי העולם, וביניהם הייתה הישראלית היחידה שהתקבלה. אחת מיצירותיה נבחרה להיות מופצת כפוסטר הייצוגי של פסטיבל הסרטים בלינקולן סנטר בשנת 2000.
מקורות השראתה נמצאים סביבה ובכל מקום. "אני מתבוננת בנוף העירוני ובטבע, כשאני הולכת אני שואבת לתוכי אלמנטים שונים. לפעמים רושמת סקיצות ואפילו מצלמת וכשאני חוזרת לסטודיו אני מזקקת את התרשמותי ליצירת אמנות. מחלומות, אירועים פוליטיים שונים אפילו פגישות מקריות עם אנשים. במצב הנוכחי, כשיש תחושה שאין לנו השפעה על המציאות, ויכולתנו להשפיע על דברים מוגבלת יותר קשה להיכנס למצב יצרתי אך הצורך להתמיד ולעבוד נשאר למרות הכל, כמה שאפשר".
היא עובדת במדיומים רבים ומחפשת אתגרים וחומרים חדשים. "יש משא ומתן עם החומר, ולעיתים הוא מכתיב את דרכי העבודה. הרבה פעמים עבודתי מתחילה בחקירה חומרית או בשימוש משני בחפץ קיים. אני עובדת הרבה עם סקיצות ותכנון, וההשראה מגיעה תוך כדי עבודה. בתחילת דרכי הציורים היו מהתבוננות ומדויקים, ובהדרגה הפכו יותר מורכבים, אקספרסיוניסטים וחופשיים", מספרת הירשל.
למרות גילה הכרונולוגי, באופייה היא פעילה מאוד, מתרוצצת ורוצה להספיק הרבה בחיים. "אני מצפה לתקופה טובה יותר, נינוחה יותר, ללא טילים ואזעקות", היא אומרת לסיום, "יש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה להספיק". בעבר נאבקה על מנת לקבל הכרה מקצועית כאומנית, כאדם וכיהודייה. כיום, עם שובה לישראל בשנת 2020 בשל מגפת הקורנה, היא חיה ויוצרת בתל אביב. "אני שמחה לעבוד ולהציג בארץ אומנם תל אביב קטנה מניו יורק אך אני מרגישה שיש בה את כל האפשריות" היא אומרת "ואני מתרגשת להציג את עבודותיי בירושלים".
התערוכה "דיאלוגים בג'אז" (אוצרת: ד"ר בת שבע אידה), תיפתח בתיאטרון ירושלים (אולם הנרי קראון), ברחוב דוד מרכוס 20, ירושלים. התערוכה תיפתח לקהל ביום שישי 1.5.26. אירוע הפתיחה החגיגית יתקיים ביום שישי 8.5.26 בשעה 11:30. התערוכה תינעל ב-30.5.26. התערוכה פתוחה לקהל בימים ראשון עד חמישי בין השעות 21:00-16:00, יום שישי 14:00-10:00, מוצ"ש – משעת פתיחת המתחם עד 21:30.
