האומנית מנוחה כהן מציגה בימים אלו בגלריה לאמנות עכשווית ושבטית בתל אביב תערוכה, שבה מוצגת סדרה של עבודות שנוצרו בעקבות תכשיטים שקיבלה מאמה 

האומנית מנוחה כהן מציגה בגלריה לאמנות עכשווית ושבטית בתל אביב סדרה של עבודות שנוצרו בעקבות תכשיטים שקיבלה מאמה ז"ל. תכשיטים אלו הובילו למחקר מעמיק להבנת עולמן של הנשים התימניות ולחשיבות התכשיט בחייהן. המחקר התמקד תחילה בתכשיטים שהיו בתוך המשפחה, ומשם התרחב לתכשיטים נוספים מאזורים שונים שנוצרו על ידי צורפים ילידי תימן וילידי הארץ.

מנוחה: "כילדה אני זוכרת שאמי ז"ל הייתה נוהגת מדי פעם לעבור על תכשיטיה ולספר על התכשיטים שהיו לה בעבר ועל האופן שבו לקחו את התכשיטים ממנה בעלייה למטוס לארץ ישראל בתואנה של  איסור על משקל יתר" מכאן מגיע המוטיב השבור והשבר העובר כחוט השני בכל התערוכה. רוב  הדימויים המוצגים הם חלק אחד מתוך תכשיט שלם המבטא סמל למשבר, שחוו יהודי תימן כשנלקחו מהם התכשיטים בעת עלייתם לישראל".

תכשיטים אלו סימלו סדרים חברתיים, דתיים, הלכתיים, מארגני חיים  ועצם לקיחתם, גניבתם ואי החזרתם לבעליהם גרם לשבר גדול בחברה התימנית המסורתית. בנוסף נפגע קשות מעמדו של הצורף התימני. הצורפים היו גם תלמידי חכמים ופוסקי הלכה, ומעמדם היה גבוה מאד בתימן. כאשר נלקחו התכשיטים, נלקח מהצורפים גם מעמדם הגבוה בחברה.

בתערוכה מוצגים  תכשיטים מסורתיים השייכים למשפחת האמנית (חלקם נוצרו על ידי  צורפים שאינם ידועים), וכן תכשיטים שנרכשו  בשנות השמונים מהצורף שמעון סאלח עובדיה ז"ל ולאחרונה, מהצורף עזרי מרום.  בהמשך, התוודעה מנוחה לתכשיטיו של הצורף משה בן דוד (מביחאן) וכן לתכשיטים מסורתיים אחרים.  ניתן לראות את תהליכי השינוי בעבודת הצורפים והתאמתם לתרבות המערבית על ידי צמצום גודל התכשיט, בסגנון, פישוט המוטיבים, התרחקות מההקשר הטקסי, ריקון המוטיב מההקשר הסימבולי- מאגי שגרמו לשינוי ההקשר התרבותי.

מנוחה מספרת: " אני תמיד נמשכתי  לצמיד (שמילאת) שאותו הצליחה אימי לשמור, להחביא  ולהביא אותו לארץ. לימים, כאשר אימי ז"ל הציגה בפני את התכשיטים ואמרה לי לבחור  מיד בחרתי בצמיד".

הצמיד הזה הנקרא שמילאת נבחר להיות שם התערוכה, והוא המקור לסדרת העבודות המוצגת בתערוכה זו. הדימויים בתערוכה  מצוירים על עץ כסמל לסוגר של הצמיד ( שמילאת), שהיה עשוי מעץ. הרקע  לדימויים הוא אדום ושחור, הצבעים הבולטים ברקמה התימנית של בתי הרגליים במכנסיים שנשות תימן לבשו בצנעא. ישנה  קרבה גדולה במוטיבים  בצבעים ובנראות בין הצורפות שנחשבה לעיסוק גברי , לרקמה שנחשבה לעיסוק נשי.

מנוחה כהן נולדה בראש העין, חמישית מבין שבעה אחים ואחיות. אביה היה המורי, רב הקהילה.  למרות אורח החיים הדתי, הייתה בבית ילדותה פתיחות גדולה, ואביה הרשה לה להתגייס לצה"ל. אמה הייתה פמיניסטית פורצת דרך שהקדימה את דורה.

מנוחה מספרת: " הורי עלו בעליה של "כנפי נשרים". זו  הייתה עליה עם הרבה חוזק ועוצמה, חדורת שליחות ומטרה, וכמו הנשרים הם התיישבו בארץ ישראל.  אחותי הייתה בת שמונה ימים כשהורי עלו לארץ. כשהייתה בת שלושה חודשים נחטפה מבית התינוקות בראש העין לבית החולים בירושלים, שם נמצאה על ידי אימי אחרי ארבעה חודשים. הסיפור של החטיפה מלווה את המשפחה, ולמרות שהוא לא קשור אלי אישית הוא מראה את היכולת של אמא שלי,להיאבק ולא לוותר ,  עד שמצאה את אחותי.

בבית ניהלו חיים מאד ליברלים.  מגיל צעיר נתנו לי לצייר, למרות שלמדו כל היום תורה והקפידו על "לא תעשה לך כל פסל ותמונה". הורי סידרו לי חדר קטן בבית, שרק אני יכולתי להיכנס אליו ולצייר. אמא שלי הבינה שאני שונה מאד מיתר ילדיה ולמזלי היא העצימה את השונות שלי".

"לימים התקבלתי למדרשה לאמנות בבית ברל שם זכיתי ללמוד אצל יאיר גרבוז. במכוון לקחתי אצלו את כל הקורסים שלימד ולאט לאט ראיתי איך מתפתחת ההערכה שלו כלפי. באמצעות  גרבוז הצלחתי לשנות את צורת החשיבה שלי. גרבוז אתגר אותי, וניתן לאמר שבזכותו נפקחו לי העיניים".

בעלייה שנקראה "על כנפי נשרים " של יהודי תימן נלקחו מהם התכשיטים ולא הוחזרו. התכשיטים שנלקחו, קיפלו בתוכם סדרים חברתיים-דתיים, הלכתיים, ומארגני חיים. בין גורמי העלייה לגורמי הקליטה הייתה הסכמה "לערטל' את העולים מנכסיהם לפני עלייתם ארצה וקליטתם בחברה החדשה, על ידי ויתור על נכסיהם החומריים שהיו דלים, וכן על נכסי הרוח והתרבות, משום שסומנו כמבטאים עבר ואינם רלוונטיים לכור ההיתוך ולעתידם בארץ ישראל.  חשוב לציין, שהתעודות, חפצי פולחן , תכשיטים, כלים ואבני חן לא הוחזרו לבעליהם.

לכך נוספו מעשי ניצול, רמייה ושוד ממניעי בצע כסף. העולים נצטוו להשאיר ספרי קודש, תכשיטים מכשירי צורפות, אבנים יקרות, כסף וחוטי כסף. בנוסף, נאמר להם, שכסף וזהב שמקורם אינו מארץ ישראל נחשבים שם כטמאים, ולכן אסור לקחתם למטוס. עליהם להיפטר מדברי הערך על ידי מכירה או הפקדה לצורך מכירה, במועד מאוחר יותר.

צמצום בהיקף ובמגוון של התכשיט התימני יצר אפקט שרשרת: מאחר ולא נעשה שימוש בכל הרפרטואר , נעלמו פריטים שהשפיעו על יוצאי יהדות תימן. הכתבת דרישות השוק המקומי יצרה זהות אתנית לקבוצה שהשפיעה על הדימוי העצמי, והיא שיכתבה את עצמה בהתאם. הצמצום בא לידי ביטוי בגודל התכשיט ובסגנון, פישוט המוטיבים, התרחקות מההקשר הטקסי, ריקון המוטיב מההקשר הסימבולי- מאגי והם גם גרמו לשינוי ההקשר התרבותי.

יעל גילעת: "הצורפות הייתה עיסוק שרובו היה שייך לעולם הגברים. למרות שהנשים היו הצרכניות של התכשיטים, קולן לא נשמע בעיצובו, יצורו ובבחירת התכשיט, מאחר והגבר בחר את התכשיט. הנשים ענדו תכשיטים בכל שלב מחייהן, והם הכריזו על מעמדה החברתי של האישה בכל שלב בחייה. התכשיט קיפל בתוכו סדרים חברתיים-הלכתיים מארגני חיים. סדרים אלו נתנו פומביות ליחסי קניין ובעלות , וקבעו את מערכת היחסים בין המינים, שהוסדרו על פי ההלכה ומנהגים,  שאותם קבעו הגברים. התכשיט היה סימן לשליטת הגבר על האישה. התכשיטים סימנו את גוף האישה.  מצד אחד הם הדגישו את גוף האישה, אך יחד עם זאת הסתירו אותו. התכשיטים היו כל רכושה של האישה היהודית התימנית. מצד אחד סימן תלות בעולם הגברי אך מצד שני זו הייתה מעין 'הבטחה' לעצמאות כלכלית בעת הצורך".

התערוכה "צורפות בכור ההיתוך"
אומנויות יהודי תימן והתהוותה של התרבות החזותית הלאומית בישראל , 1882-1967 
נעילת התערוכה: 22.4.2023,
שעות ביקור בתערוכה:
ימי שלישי עד חמישי מ-11:00 ועד 19:00,
ובימי  שישי ושבת מ-10:00 עד 14:00.