האומן הצעיר מתן סקופסקי יציג 50 ציורים ייחודיים שצייר בשיטת 'אלה פרימה' בתערוכה ייחודית, שתיפתח ביום רביעי 14.9 ואירוע ההשקה שלה יתקיים בתיאטרון ירושלים ביום שלישי 20.9
"בזמן אחד מהסגרים, צפיתי בסרטון של הצייר הפיגורטיבי אנטניו לופז גרסיה מצייר במדרחוב. הסרטון צולם מטלפון סלולרי של אחד מהאנשים מהקהל. הייתה המולה סביבו, אך לא היה ניתן להסיח את דעתו והוא היה שקוע כל כולו בציור. הסרטון השאיר עליי רושם חזק, והוא היה אחד הניצנים לרעיון של הפרויקט שישתלט על חיי בשנים הקרובות. במהלך אחד הסגרים הרכבתי עם בני משפחתי רעיון לפרויקט אומנתי ראשון שלי. הרעיון היה לצאת לנקודות שונות בעיר, לצייר אותן, לתעד בווידיאו את הציור, את המקום ואת התגובות של האנשים ברחוב לציור מתהווה. כקולנוען הווידאו לא היה רק תיעוד אלא היה כלי יצירה בפני עצמו. לא הבנתי בהתחלה עד כמה מדובר בפרויקט יומרני – בכל מקום לצייר ולצד זה ליצור סרט. יצאתי לרחוב כצייר, כתסריטאי וכבמאי כדי לצייר ב-50 פינות שונות בירושלים, וכך לתפוס את מנעד הגוונים העצום שהעיר הזאת מכילה. לגעת במגזרים השונים, בתרבויות השונות, בעיר ההיסטורית וגם בעיר העכשוויות. ירושלים היא עיר כל כך גדושה במורכבויות וחומר גלם אדיר ליצירה".
כך אומר האומן מתן סקופסקי, סטודנט בן 25 הלומד ב'סם שפיגל – בית ספר ליצירה קולנועית' בירושלים, ש-50 ציורים ייחודיים שלו יוצגו בתערוכה "חמישים גוונים של זהב" (אוצרת: ד"ר בת שבע גולדמן-אידה). אירוע ההשקה של התערוכה יתקיים ביום שלישי 20.9 בתיאטרון ירושלים (אכסדרת שרובר). היא תיפתח ביום רביעי ב-14.9 ותינעל ב-30.11. סקופסקי מתעד את תהליך היצירה שלו בעזרת מספר מצלמות וידאו, כולל העשייה, הנוכחים סביבו וההתרחשויות בזמן אמת. קישור לחלק מהסרטונים מופיעים בברקודים על גבי כיתוביות בצד ציוריו, וכך מתאפשרת לקהל חוויה אינטראקטיבית. סקופסקי יהיה נוכח בפסטיבל פסנתרים העשירי, שיתקיים בתיאטרון ירושלים בין התאריכים 26.11-23.11, שם יצייר אירועי שוליים במרחב הציבורי של הפסטיבל.
לדברי סקופסקי, בבסיס הפרויקט עמדה התפיסה שלפיה הוא יוצא למסע, ללמוד ולגלות את העיר. "החלטתי מראש לבוא עם ראש פתוח – לא לבקר את המציאות אלא פשוט להיחשף אליה. החלטתי מראש לא לצייר דווקא ציורים של מקומות אייקונים, אלא לתת לעיר לדבר אליי ולבחור מקומות שתופסים אותי בזמן אמת. הרצון היה לצאת לגלות וללמוד על העיר שלי ירושלים ועל האנשים בה. חלק מהמקומות בחרו אותי ופשוט הגעתי אליהם. חלק מהמקומות נבחרו דווקא כי היה לי קונספט לסרטון ובחרתי את המקומות בהתאם. בסינמטק צילמתי סרטון על צ'רלי צ'פלין – אחד מהבמאים שאני מעריץ; ציירתי את כיכר צה"ל כי רציתי להכין מערבון; הלכתי לגן הבוטני בעקבות הצייר קלוד מונה וציירתי את הפסל של צ'רצ'יל במשכנות שאננים – כמחווה לפוליטיקאי שהיה גם צייר נוף".
חלק מהמקומות הוא בחר לצייר בתגובה לאירועים שנערכו בירושלים (הפגנות המחאה בבלפור, חג הסיג'ד ומרתון ירושלים), וחלק מהמקומות היו בעקבות קשר אישי למקומות (הר הזיתים – שם קבורים סבו וסבתו, ימין משה – בית הילדות של אמו והבית אליו עברו הוריו). "צייר נוף ניצב בפני אתגרים מורכבים. הוא 'מופצץ' באינפורמציה חזותית אינסופית והתנאים לציור משתנים כל הזמן: השמש נעה מערבה, והאור ומזג האויר מתחלפים תוך זמן קצר. לכל היותר יש לצייר נוף שמצייר בשטח חלון של שעתיים, לפני שהמוטיב שמול עיניו משתנה", אומר סקופסקי.
הסגנון שהחליט לצייר בו את רוב ציוריו היה ב'אלה פרימה', שמחייב את הצייר לסיים תוך שעתיים את הציור. סגנון זה מתאים לציור בנוף בשל מאפייניו המשתנים של הנוף. סגנון זה מחייב את הצייר לבחירות קשות: הוא חייב להחליט מה חשוב לו בציור ולא יכול לצייר הכול. "כל משיחת מכחול נעשים בחירה וויתור. בעיניי, ציור בסגנון זה הוא כנה מאוד, כי אין זמן לליטושים שיקרים. הצייר משקף את הנוף מול עיניו בצורה הכי אינטואיטיבית, ולכן גם הרבה פעמים בצורה הכי אמיתית. בעיניי ציורים בסגנון זה תמיד מלאים ברגש ובאופי של האומן", הוא מסביר.
לדבריו, ציורי אלה פרימה בשטח מושפעים כמובן גם מהאנשים ומהאווירה הכללית שברחוב, מההערות, מהתגובות ומהשיחות עם העוברים ושבים. "המפגש שלי עם אנשים בזמן יצירה לימד אותי הרבה על תקשורת דרך אומנות. אומנות היא שפה אישית ואינטימית שכל אחד מבין אותה דרך עולמו האישי. התגובות של אנשים ליצירה שלי ברחוב לימדו אותי פעמים רבות דווקא משהו על מיהם האנשים שמולי", הוא מגלה.
מתן גדל ביישוב אפרת שבגוש עציון עם אחות וארבעה אחים, שאחד מהם הוא תאום שלו. מגיל צעיר מאוד אהב לצייר ואף שומר אצלו ציורים שצייר בגיל ארבע. כבר כשהיה בן שלוש בגן זיהתה הגננת אצלו כישרון יוצא דופן לציור ואמרה שמעולם לא נתקלה בכישרון כזה בגיל כל כך צעיר. "שמרתי את הציורים ואני לא בטוח ממה היא התפעלה", הוא נזכר.
הוריו החליטו לשלבו בגיל צעיר מאוד בחוגי ציור. "בגיל עשר הוריי חשבו שרמת הציור שלי כבר מחייבת שילוב בסטודיו למבוגרים. הם החליטו לשלוח אותי לסטודיו של עמיר רובין. ממוצע הגילים בסטודיו היה בסביבות 30 ואני הייתי ה'תינוק' בסטודיו. בסטודיו נחשפתי בפעם הראשונה, באופן שיטתי, למסורות ולהיסטוריה של האמונות וליצירות המופת השונות: מציורי מערות, פרסקויים רומים והדפסים יפנים. המורה בסטודיו אמר להוריי שיש לי כישרון יוצא דופן, אך כל האומנים הגדולים הם 'שרוטים' והוא לא מזהה אצלי 'שריטות' וזה עלול לפגוע בהתפתחותי כאומן".
בתיכון למד בישיבה התיכונית נווה שמואל, במגמת קולנוע. "למרות המשאבים הדלים של הישיבה, מדובר היה במגמה ברמה מקצועית גבוהה מאוד, בעיקר בגלל צוות מורים רציני. בתקופה זו נשאבתי לעולם הקסום של הקולנוע והפכתי לאובססיבי לעולם הקולנוע. במגמת הקולנוע ביימתי סרט, שעלה לגמר של סרטי הנוער בפסטיבל חיפה וזכה בפרס השופטים במסגרת תחרות 'מעלה וחמד'. לצד הקולנוע, המשכתי ללמוד ציור בתיכון, ובתחילת השמינית נסעתי עם הסטודיו לציור לפירנצה כדי ללמוד מהמאסטרים".
לאחר התיכון הלך בעקבות אחיו הגדול רועי, עם אחיו התאום אסף, לישיבה הגבוהה מעלה גלבוע, שהטביע בו חותמת משמעותית. "זה מקום מיוחד המקדש כנות, חשיבה ביקורתית ואהבה רבה למסורת היהדות. כל אדם שנכנס למסגרת זו צומח משמעותית כאדם. החשיפה לעולמות התרבות והפילוסופיה השפיעו מאוד על התפיסות האומנותיות שלי. בשנתיים אלה ביליתי מבוקר עד ערב בלמידה. למדתי בבוקר גמרא, בצהריים פילוסופיה וספרות, ואת הערבים הייתי מקדיש לקולנוע. התיידדתי עם אדם מיוחד בשם עמוס גיל, תסריטאי וקולנוען שדרכו הגעתי לצפות בסרטיהם של סרגליוני, קיוברק, פול טומס אנדרסון וברגמן. הייתי צופה בסרטים לפי הבמאי שביים אותם מא' ועד ת', וכך התחברתי לסגנון הבימוי/ סיפורי של אותו במאי".
לאחר הישיבה התגייס לשריון ושירת כמפקד טנק בגדודים. השירות היה משמעותי ותובעני מאוד, אך במהלכו לא הצליח להקדיש זמן לאומנות. "ראיתי ערך רב בתרומה החברתית במסגרת הצבא, אך ידעתי שהצבא אינו המקום בשבילי. כל מי ששירת בצבא ובמיוחד כלוחם יודע שזה מקום מחוספס וגס, וכאומן זה לא מקומי. השתחררתי לתוך הקורנה, ואחרי שלוש שנים של טיפול ואימון בטנקים הייתי רעב ליצירה".
הוא נרשם לבית הספר לקולנוע סם שפיגל, ובמקביל התחיל את הפרויקט הראשון שלו כאומן – "חמישים גוונים של זהב". בשל הלימודים התובעניים מאוד התקשה להמשיך עם הפרויקט. "כבר נשאבתי לתוך הקסם של הפרויקט ורציתי לסיים את הפרויקט. הבנתי שאני לא יכול לעשות את שני הדברים יחד. החלטתי לבקש מהנהלת סם שפיגל להקפיא את הלימודים למשך שנה כדי לסיים את הפרויקט. מדובר בבקשה חריגה, כיוון שמדובר בשנתונים קטנים ומגובשים, אך בית הספר איפשר לי לקחת שנה לעבוד על הפרויקט".
במהלך שנה זו עבד באופן אינטנסיבי על הפרויקט, אך במקביל למד אצל מספר ציירים שהוא מעריך: איליה גפטר שמנהל את מרכז האומנויות לציור בתל-אביב; מיקה סולומון מהסדנה לציור ורישום בירושלים, ואצל הצייר סשה אוקון. היה לו חשוב ללמוד אצל מורים שונים, שלכל אחד סגנון ועולם משלו. במהלך השנה נסע מספר פעמים לחו"ל כדי לשרוץ במוזיאונים וללמוד מהיצירות של המאסטרים. לפני מספר חודשים הוא הציג בתערוכה זוגית בגלריית תפוז גלריה שבבית אלינס, צמוד למחנה יהודה, וכאמור כעת מציג תערוכת יחיד ראשונה בתיאטרון ירושלים.
כיצד בא לידי ביטוי אצלך כאומן השילוב בין אומנויות נוספות?
"כל האומנויות משוחחות זו עם זו, הן מאתגרות ומשלימות האחת את השנייה. תמיד הרגשתי יחסי גומלין נפלאים בין עולמות האומנות השונים: ספרות, אומנות פלסטית, מוזיקה וקולנוע. מביוגרפיות שאני קורא על אומנים שאני מעריך למדתי שאומנים רציניים הם אנשי אשכולות. הבמאים שאני מעריך הבינו את הקשר ההדוק בין המדיות השונות, במאי קולנוע שהייתה להם זיקה ברורה לעולם הציור: קורוסאווה העריץ את ואן גוך; פליני העריץ את פיקאסו; דוד לינץ' היה צייר בעצמו. המדיות השונות של האומנות מתכתבים כולם האחת עם רעותה. אין ספק כי כל האומניות ברבדים הכי עמוקים דומות, וכולן משתמשות בכלים של קומפוזיציה, קצב, משקל, טון ומבנה, כדי לנסות ולבטא דברים על העולם ועלינו כבני אדם. אני אוהב לקרוא הרבה, ואני מבין שכל יצירת אומנות היא סיפור אישי שהאומן מבקש לספר. ישנם סיפורים שמסופרים עם מילים, כאלה שמספרים אותם עם תווים, סיפורים ארוכים ומפורטים שניתן למצוא בספרות או בקולנוע, ויש סיפורים יותר קטנים, חמקמקים ולפעמים מסתוריים שאפשר למצוא בציור".
התערוכה "50 גוונים של זהב" (אוצרת ד"ר בת שבע גולדמן-אידה) תוצג בתיאטרון ירושלים מיום רביעי 14.9 ועד ל-30.11.
אירוע השקת התערוכה יתקיים ב-20.9,
לדף הפייסבוק של האומן מתן סקופסקי:
https://www.facebook.com/sacofskymatan/
