הסופרת, המשוררת והאמנית פרלה אהרוני מגלה כיצד בספרה החדש "צוענייה" (כתב הוצאה לאור) משולבים חלקים מסיפורה האישי המרתק והכואב ביחד עם דמויות ספרותיות פרי דמיונה
"במשך שנים כתבתי כמעין תחביב. אהבתי בעיקר כל מה שקשור לאמנות, לשיר לרקוד. הכתיבה פרצה אצלי בעיקר לאחר שבעלי היקר נסים נפטר. משהו מעבר למחשבה פרץ מתוכי. כשהייתי לבד במיטה הרטבתי כריות בבכי, התייפחתי והלילות שלי היו סיוט. הילדים שלי היו רחוקים ממני ולא רציתי להפריע להם בלילות. הייתה איתי רק המטפלת שלי דורית, שאותה הערתי בכל מיני שעות ולפעמים הרגשתי רגשי אשם. לילה אחד לקחתי דף ועט והתחלתי לשפוך את כל אשר על ליבי. מתוך כל הכתיבה הזאת פתאום צץ דבר חדש. כתבתי שירה – לא על גבי דף אלא בדף הפייסבוק שלי. באותה תקופה השתתפתי גם בחוג תיאטרון, שבו לפעמים הייתי צריכה להמציא מחזה, ללמוד בעל פה מחזות ולהופיע על הבמה. אהבתי מאוד את העשייה וילדיי גם עודדו אותי. יום אחד הייתי בהרצאה על מולייר שאותה העביר פרופסור יצחק בן מרדכי. שלחתי לו טקסט שכתבתי והוא אהב אותו ואמר לי: 'יפה מאוד מה שאת כותבת, פרלה. תבני שני סיפורים יפים ומרגשים שמציאות ודמיון שזורים האחד בשני, תמשיכי כך ואל תעצרי'. הוא הפנה אותי לעורך הספרותי יואב איתמר ולכתב הוצאה לאור שהוציאו לי לאור את ספרי 'צוענייה'".
כך מספרת הסופרת, המשוררת והאמנית פרלה אהרוני, שבימים אלו מוציאה לאור את ספרה החדש "צוענייה" (כתב הוצאה לאור). מדובר בספר פרוזה הראשון שלה, שבו היא משלבת חלקים מסיפורה האישי ביחד עם דמויות ספרותיות פרי דמיונה ויוצרת רומן רב-רבדי, השופך אור על העלייה הגדולה ממרוקו ועל החיים והחלומות של יוצאי מרוקו בישראל עד היום.
פרלה אהרוני, תושבת באר שבע המציירת, עוסקת ברפואה משלימה ומשתתפת בחוגי תיאטרון, החלה לכתוב לפני עשר שנים, לאחר מות בעלה ניסים. היא כתבה מתוך מצוקה נפשית ומתוך כאב וחרדה על כך שנשארה לבדה. היא החלה בכתיבת סיפור שהתבסס על משאלות ליבה, אבל הרגישה שמשהו חסר בו ולכן הוסיפה לו דמיון, השקיעה ימים רבים בכתיבה וכך נכתב סיפור השזור משני חוטים: חוט של מציאות וחוט של דמיון.
פרלה, מה המסר העיקרי בספרך החדש?
"הספר מהווה עבורי מעין השלמה עם עצמי וגם רציתי להנציח את בעלי ז"ל. הוא נתן לי כל כך אפשרויות לעשות את מה שחפץ לבי. הספר נתן לי ביטחון עצמי, הוא הפסיכולוג האמיתי שלי והחבר שלי. בספר טמונים זיכרונות ילדות, מציאות חיי ודמיון שכמעט הפך לאמיתי עבורי. כך למשל, הדמות של הבת המאומצת ניקול היא כמו הבת שלי ובדמיוני אני אפילו מתייעצת איתה".
פרלה נולדה בעיר תרודאנת שבמרוקו למשפחת וייצמן אבוחצירה. היא גדלה בבית של סבא שלה, מכיוון שאביה נפטר בגיל 28 ממגפת הטיפוס והותיר אחריו את אמה, אז אישה צעירה כבת 20 שטיפלה בה ובאחיה הפעוט כשבבטנה עובר. בעקבות המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו נאלצה פרלה לפרוש מהלימודים כבר בגיל 15 כדי לעזור בפרנסת משפחתה. מנהל הסמינר לבנות אוהלי יוסף יצחק במרוקו דאג לה לעבודה בתלמוד תורה.
פרלה: "אחרי שלושה חודשים כבר הייתה לי כיתה משלי ולאחר מכן כבר הייתי גננת. עד שסוף כל סוף נוצרה יציבות בחיי, החליטה אמי באופן פתאומי שנעלה לישראל. כך באישון הליל אספה אותנו מונית לשדה התעופה בקזבלנקה ומשם המראנו למרסיי. במרסיי עלינו על אנייה ולאחר כשמונה ימים ארוכים של הפלגה הגענו לחיפה. הכל נראה כל כך יפה בארץ ישראל… מיד כשהגענו לחיפה עלינו על מונית ולאחר נסיעת לילה ארוכה הגענו לבאר שבע, שם גרנו בצריף במשק עזר. הקליטה הייתה מאתגרת מאוד עבורנו ומאחר שאני ואחי ידענו לדבר בעברית הצלחנו להיקלט יחסית מהר. לאחר זמן מה במשק עזר, נשלחנו אני ואחי לקיבוץ נען שם שהינו במשך כשנתיים. הוצע לי ללמוד להיות גננת או רנטגנאית ואף הציעו לי ללמוד מחשבים, אבל לצערי הייתי חייבת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. בינתיים אמי המשיכה לעבוד בניקיון ואחי התגייס לצה״ל. יום אחד, פניתי ללשכת המס, לצורך הסדרת פנקס חבר, ושם הכרתי בחור חביב בשם גד סרוסי, והתפתחה בינינו שיחה שבה הוא סיפר לי שגם הוא עלה בעליית הנוער. גד, שעבד בלשכת המס והיה חבר מפלגת מפ״ם, עזר לי למצוא עבודה וכך התקבלתי למשרד התקשורת. התיידדו מאוד ונוצר בינינו קשר מיוחד ולאחר מספר׳ חודשים התארסנו ואף קבענו תאריך לחתונה, ואולם כשלושה חודשים לפני התאריך המיוחל גד נפגע בתאונת אופנוע ונהרג".
לאחר מותו של גד ז״ל, פרלה שקעה בדיכאון ובאבל כבד. למזלה, עמדה לצדה חברתי הטובה היגט שבעזרת אמה של פרלה הכריחו אותה לצאת מהאומללות ומהאבל שאליהם שקעתי והפצירו בה לצאת עם בחור נחמד וביישן בשם ניסים אהרוני, שעבד איתהי במשרד התקשורת. "הכימיה בינינו הייתה מלאה, כאילו נועדנו זה לזו. התחתנו כחודש לאחר מלחמת ששת הימים", היא מספרת.
פרלה המשיכה לעבוד במשרד התקשורת ולאחר שיצאה לחופשת לידה היא החלה ללמוד שרטוט ולהיות בשטח עם תוכניות והקמת תשתיות על ידי קבלנים. מצב זה חייב אותה להוציא תואר בשביל ההתקדמות המקצועית שלה ולמדה במכללה טכנולוגית במשך שלוש שנים, שבמהלכן נולדו לה בן ובת ועברה השתלמויות בתל אביב ובירושלים.
בגיל 35, בעודה יושבת במרכזייה בעבודה, היא הבחינה באופן פתאומי שהיא אינה שומעת את מה שמתרחש סביבי. "נחרדתי, הבנתי שאיבדתי את השמיעה. בתחילה התביישתי והסתרתי מכולם עם שיער ארוך ופזור. פחדתי שיפטרו אותי כאשר יגלו שאני לא שומעת וזה היה מלחיץ. עם הזמן השתחררתי וכבר לא היה אכפת לי שידעו בעבודה שאני לא שומעת. ההתמודדות עם החירשות הייתה לא פשוטה, ובעקבות התאמת המכשירים סבלתי מדלקות אוזניים קשות שבעקבותיהן נעדרתי רבות מהעבודה".
לאחר שאימה של פרלה נפטרה, החליט ניסים לקבל גם הוא את תנאי הפרישה שהציעו בבזק ובגיל 52 יצא לגמלאות. פרלה: "סוף סוף יכולתנו אני ונסים להתרפק האחד על השנייה והעברנו ביחד בנעימים את ימינו בווילה שלנו בhhauc מיתר, אך לא עבר זמן רב ויום אחד ניסים עלה על הגג, טיפס על סולם, מעד ופתאום צנח על האדמה בשעת בוקר מוקדמת. כשקמתי ויצאתי החוצה לגינה ראיתי אותו שוכב מותש, עם כאבים עזים ועירוי של מורפיום. לקח לו זמן להשתקם אחרי הנפילה ובהמשך הוא חטף שושנה וגם חלה בסרטן הפרוסטטה. הוא עבר ניתוח באסותא בל אביב, שם הוסר הגידול בהצלחה. נראה לי שלניסים הייתה איזושהי תחושת בטן, או שהוא הבין משהו שאני לא הבנתי אז. לאחר כשלוש שנים מההחלמה, ביום בהיר אחד הוא, שתמיד היה מתייעץ איתי ונותן לי לקבל החלטות, קבע שאנו חוזרים לגור בבאר שבע. אחרי כתשעה חודשים בבית החדש, בעלי שוב חלה והפעם בסרטן הלבלב הארור. הילדים תמכו בו במלוא מובן המילה וכמעט לא עבדו. בתי ימית לקחה חופש ארוך. במשך ימים ולילות היינו צמודים אליו וטיילנו איתו ברחבי הארץ. כלום לא עניין אותנו חוץ ממנו. אז הוא קלט כמה אהבה יש לנו כלפיו וכיצד אנו נקרענו לגזרים והבין את מצבו".
במקביל, לקראת גיל 45-50, רכשה בזק את הפעילות של משרד התקשורת ובוצעה הפרטה שבעקבותיה פוטרו רבים מהעובדים הוותיקים בתנאים מועדפים של פנסיה ופיצויים. "למרות שלא רציתי לעזוב, כי חשבתי שאני צעירה מדי בכדי לפרוש, לא השאירו לנו ברירה וכך פרשתי מבזק". לאחר שפרשה מעבודתה למדה פרלה במשך שלוש שנים בסדנת ציור במיתר אצל המורה לורה בכר, ובהמשך למדה רפואה משלימה בקולג' רידמן: הילינג , פרחי באך, עיסוי רקמות עמוק, רייקי ועוד. "רציתי לעזור לעצמי לקום מהמקום של אובדן השמיעה. אחרי שלושה חודשים של פרישה, אמי חלתה באופן פתאומי בסרטן כבד והרופאים לא נתנו לה הרבה זמן, אולי בין שישה לתשעה חודשים. בעלי, הילדים ואני נרתמנו לטיפול בה והיא עברה לגור אצלי בבית. אחרי פטירתה הייתי כל כך אומללה והתאבלתי קשות. היא הייתה חסרה לי במלוא מובן המילה כי אהבתי אותה כל כך. בסוף ימיה היא הייתה כל כך כנועה ושקטה, התמסרה לי ולבעלי וידעה שהייתה בידיים טובות".
כאמור, לאחר שאמה נפטרה, בעלה של פרלה יצא לגמלאות בגיל 52 בלבד. דווקא בתקופה זו פרלה שיחקה בתיאטרון חובבים. בעלה נסים ז"ל ביקש לפני מותו מאורן אהרוני, האחיין שלו ששימש מנכ"ל תיאטרון באר שבע: "תשמור על פרלה. כך אני יודע ואני שקט שפרלה עסוקה במה שהיא אוהבת לעשות". בשנת 2012 השתתפה פרלה בהצגה השנתית "הזדככות" בהשראת "הבכיינים" של חנוך לוין, בה היא שימשה השחקנית הראשית. "בהצגה זו שיחקתי את תפקיד האחות הרחמנייה ולמעשה המילים שכאילו נבחרו בשבילי היו: 'לא לראייה נוצרו עיניי, רק לדמעה'. זה היה בדיוק המחזה של חיי".
האם את עדיין מרגישה את הקיפוח העדתי גם כיום, והאם הרגשת אותו בילדותך?
"הגעתי ארצה ילדה בגיל 16. הייתי נערה מחונכת ועדינה עם השכלה לפי הגיל שלי מבחינה תרבותית. בקיבוץ לעולם לא הרגשתי קיפוח בשום צורה וקראו לי מרגלית. אני מרוצה מהחיים שלי. גם כשהגעתי לבאר שבע לחיים שוטפים ורגילים לא הרגשתי מעולם דבר הקשור לאפליה בשל עדתיות. אבל אני יכולה להעיד על כך שאמי אולי לא הרגישה זאת. היא הייתה ברמה אחרת, אבל בעבודות משרדיות לא קיבלו אותה בטענה ש'את כבר מבוגרת', למרות שהיא הייתה רק בת 38. בשביל מחייתה היא נאלצה לעבוד בכל עבודה מזדמנת, עד שמצאה את שביל הזהב במקומות ההולמים יותר את כישוריה. גם אחי הצעיר מעולם לא הרגיש קיפוח עדתי".
לרכישת הספר "צוענייה" מאת פרלה אהרוני (כתב הוצאה לאור):
tinyurl.com/perla-tzoania
