לאורך כל הסרט המצמרר על ענבל פרלמוטר ריחפה דמותה של איימי ווינהאוס שכמו סולנית "המכשפות" סחבה בתוך גופה המיוסר סודות, שקרים ואהבות נכזבות שעלו השמימה ברעש גדול
הגעתי לסינמטק תל אביב, מבנה שצמוד לבית הספר התיכון עירוני א’, שם למדתי בסוף שנות התשעים. ירדתי במדרגות לאולם 3 שם מקרין הסרט “אם זה נגמר” על חייה של ענבל פרלמוטר.
חלפתי על פני הקירות העטופים בקטיפה אדומה ממש כמו עליסה בארץ הפלאות שירדה במחילת הארנב חזרה בזמן לתקופה שבה כולם חיו על סמי הזיה בתל אביב.
בתוך האווירה הזו פעלה פרלמוטר, סולנית להקת המכשפות, שהדוקו עליה, (יס דוקו) כמו חייה והקריירה הקצרה אך המרשימה שלה, אפוף מסתורין, סמים קשים והרס עצמי.
הבימאיות שרון לוזון ואביגיל שפרבר זרקו לחלל האוויר דפי יומן שגילו טפח והסתירו טפחיים. ככול שהעלילה התפתחה הבנתי שהיומן של ענבל הוא חומר הארכיון המרכזי של הסרט.
ביומן נרמז למשל, ששכבה עם אביה ("אולי באמת הזדיינו", כתבה בנונשלנטיות ביומנה), אבל לא מעבר לכך. לפרקים נדמה היה שזרקו אלינו הצופים כדורים על מנת שאנחנו נשלים את החסר.
פרט מעניין נוסף, שזהותה המינית הייתה מאוד מבולבלת. מצד אחד, הזוגיות עם קורין אלאל, שפרנסה את כל מדורי הרכילות. מצד שני, שני בני זוג מוצהרים ומי יודע כמה עוד שלא הגיעו לדוקו. הכל ברמזים, הכל מעומעם, מגלה ולא מגלה. על כך הוסיפה הבחירה המשונה שלא לחשוף את פניהם של המרואיינים עד לסוף הסרט. אחד הדברים המרגשים במסמך תיעודי הוא לצפות באושיות מוכרות ולראות כיצד התבגרו והתפתחו.
אבל הסרט כן בא להפוך אבן על אבן ולגלות לעולם מי הייתה הדמות המיוסרת והמוכשרת עם משאלת המוות שליוותה אותה עד יומה האחרון.
לקראת הסוף קיבלנו הפתעה נעימה: טינקרבל דמות לילה דרמטית ובולטת מאותם ימים, הבליחה וסיפרה על החוויה שלה עם ענבל. אם טינקר בילתה איתה באולפן הרי שזה מוכיח שענבל באמת היתה מגניבה. רווית, חיפאית במקור, הגיחה לחיי הלילה התל אביביים בסערה וכבשה מספר רב של סצנות בזמן קצר. אם פגשת אותה באישון הלילה כשהיא יחפה ולבושה בכותונת לבנה וקצרה אוחזת בידה שרביט הבנת מיד שמדובר פה בפייה.
זה די ברור שבשלב הזה פרלמוטר לא התעניינה באבק פיות, אלא באבקות מסוג אחר לגמרי, כאלה שמכניסים לגוף בדרכים אלימות. בכלל, חייה היו רוויים באלימות. כלפי אחותה, אותה הכתה בלי סיבה הגיונית ("הרגשתי שאבא נכנס בתוכי"), כלפי חברותיה ללהקה, בני זוג ומקרה אחד שגרם לה להגיד לקורין אלאל רגע לפני העלייה לבמה: "אם בסוף ההופעה המשטרה תבוא אל תיבהלי".
המשטרה אכן באה בסוף ההופעה ועצרה אותה על דקירה, אלא שנדמה שהדקירה האמיתית בסרט היא הדקירה שחשה ענבל כל חייה הקצרים – זו של המחט שהסיטה את מסלולה ממטאור פורץ דרך עם כישרון נדיר, למכורה שמסיימת את חייה בתאונה מיותרת, אבל הכרחית על פי התסריט שכתבה לעצמה.
היטיבה לנסח זאת חברתה ללהקה, שהייתה אמורה להופיע ביום התאונה: "טוב שההופעה לא התקיימה. אם ענבל הייתה עולה לבמה במצבה היא הייתה רוצה למות".
כל זאת לא גורע מהעובדה שפרלמוטר היתה אמנית צבעונית ומוכשרת, יומנה הוא מסמך אמנותי שמעוטר באיורים מצמררים, היא היתה גיטריסטית מחוננת עם שמיעה מוזיקלית נדירה והקימה שלישיית קצב מתוחכמת עם סאונד חדשני. אם לא היתה סוטה מהדרך אין ספק שהיתה מגיעה לגדולות.
לסיכום: רוצו לראות, זה סיפור על אגדה ואין פה הרבה כאלה.
הצגות בסינמטק תל אביב:
