התערוכות "עיניים שלי" של איריתה הלוי בר נוי ו"חיה על ענן" של שרית מאייר "ארטרופולוגיה" (אוצרת: נעמי גורדון-חן) מוצגות בימים אלו בגלריית חן וינקלר שבנמל יפו

אירוע הפתיחה החגיגי נערך בתחילת החודש בהשתתפות זמר האופרה הבינלאומי יותם כהן והפסנתרנית הווירטואוזית בלה שטיינבוק.

"מסע תגליות אמיתי אינו מורכב ממציאת נופים חדשים, אלא מהתבוננות דרך עיניים חדשות", מרסל פרוסט.

שתי התערוכות מציגות דמויות שעלות בתהליכי היצירה בהשראת נבכי החיים, כל אחת מנקודת מבטה. העיניים המשמשות באופן מטפורי להעברת משמעויות ומסרים, מציעות הצצה למעמקי נפש האדם ומזמינות את המבקרים למסע אינטימי דרך עיניהן של שתי אומניות מסקרנות ודרך הדמויות אותן הן מציירות.

מול התקופה המטלטלת בה אנו מצויים, "עיניים שלי" הופכת להיות עדות נוקבת לחוסן הרוח האנושית ולכוחה הטרנספורמטיבי של האמנות דרך עיניהן של הדמויות שהלוי ומאייר מציירות. העיניים, המכונות לעתים 'חלונות לנשמה', הופכות למוקד דרכו מתקשרות האומניות את הרגשות, את הסיפורים ואת החוויות שעיצבו את מסעותיהם האמנותיים.

בתערוכה "חיה על ענן", בעזרת ציורי דמויות באקריליק מבקשת הלוי להכניס אותנו לעולם הפנימי שלה במטרה לחלוק את חוויית החיים שלה. הלוי גדלה בבית דתי ציוני. עולמה הפנימי עשיר והביוגרפיה האישית שלה ייחודית. הלוי יוצרת ממקום של כאב ומתוך זיכרונות מן העבר ומסע של חיים סבוכים עם אמא חולת נפש ואבא שצייר בהיחבא, שורד שואה, פוסט טראומטי. "ספגתי הרבה מאבא את השואה. יש בי משהו מאד שואתי".

הלוי מרגישה בטוח במקום לא מסודר. היצירה מלווה אצלה בתחושה של מאבק בין חדש לישן ורצון לאחוז ולשחרר. יצירתה חשופה וגורמת אי נוחות בין הנראה למה שאינו נראה דרך הקשרים בין דמיון למציאות ותלותם ההדדית. הדמויות שעולות בתהליכי היצירה שלה, מרביתן דיוקנאות, שחלקן נוצרו בילדותה מחוויות מול הוריה המאתגרים, נקשרות להווה, לאני הקיים שממשיך לחוות חוויות סובייקטיביות שנמצאות בתוכה – הילדה הכועסת, הפוחדת, זו שקראו לה בשמות גנאי. ולצידה, הילדה הצבעונית, החזקה שלא מוותרת לעצמה ולא מוותרת לחיים. הן נמצאות בתוכה זו לצד זו. היא מבליטה בציוריה את הדמויות על הצד הקיומי, ההישרדותי, נשי שלהן. הדמויות שלה מופשטות, חשופות, פעורות, לעיתים רכות ומכילות. לעיתים קשות לצפייה. זו שפה ייחודית שהלוי גיבשה. הדמויות ביצירות חיות בזמן עבר והווה, מוצפות ועולות מהתרחשויות החיים. באמצעות הדמויות, שחלקן מעוותות וגסות, מצליחה הלוי להגיד מה שיש לה מבלי לפחד. ביטוי אישי למצבים מורכבים. זה משהו שחייב לצאת ממנה. הלוי הושפעה מאמנים כמו אמיל נולדה, שהיה צייר ואמן הדפס, מראשוני האקספרסיוניסטים שחקרו צבע .אנרי מטיס, שבלט בזכות ציורי הצבע שלו, בעיקר בסגנון הפוביסטי. ואגון שילה, מבני טיפוחיו של גוסטב קלימט הזכור בזכות ציוריו מלאי הרגש.

הלוי עובדת על נרטיבים וסמלים ומציירת מתוך חיבור למקומות שנוגעים בה ומשם היא נעה וממשיכה בשאיפה להגיע למקום שבו צבע חזק וקו משולבים יחד עם עוצמה. התערוכה 'חיה על ענן' מדגישה את מקומה וכוחה של האמנות בחייה של הלוי כאלמנט הישרדותי, כזה המעניק חיים. האמנות היא כוח מרפא עבורה, היא מסייעת לה לחקור את הזהות שלה ולמצוא משהו שמחבר.

בתערוכה "ארטרופולוגיה" מזמינה שרית מאייר את הצופה לדיאלוג עם עולמן הפנימי של הדמויות אותן היא מציירת. היא מראה לנו דמויות ממקומות רחוקים, אנשים שחיים חיי אפרוריות והיא צובעת להם את החיים בצבע. מאייר מציירת בצבעוניות עזה ייחודית לה, צבעוניות המביאה אנרגיה טובה. הדמויות שלה אינן עצובות, הן אנושיות. יש בהן אור ושמחה. הכל אינטרפרטציה שלה. דרך הציור היא מחברת בין תרבויות ומנסה להתעכב על אותם רגעים החושפים את האנושיות של כולנו.

מאייר מתחברת לאנשים דרך העיניים. העיניים מבחינתה יוצרות את החיבור האנרגטי בין האנשים והמקום, בדומה למילותיו של דני גלבוע בשירו  'עיניים" – "עיניים, רואות את הכל, יודעות בלי לשאול. ולא מאתמול מביטות עיניים את כל הצבעים שיש שם בפנים. תמונות ומילים מביאות עיניים". מאייר מציירת בעיקר פיגורטיבי במגוון טכניקות בדגש על דיוקנאות אנשים שאת חלקם הגדול פגשה במסעותיה בעולם וחלקם מתארים דמויות שהן פרי דמיונה, תסריטים שרצים לה במוח. היא תמיד מתחילה מהעיניים ומשם ממשיכה לצייר.

מאייר, דור שני לשואה, אוטודידקטית, מציירת מגיל צעיר. היא חיה ויוצרת בסטודיו שלה היושב בגינה מרהיבה בחצר ביתה שהקימה ויצרה בעצמה. האמנות הייתה תמיד חלק מחייה אך הייתה נסתרת מהעין הציבורית. 37 שנים היא מדריכה טיולים בארץ ובעולם. המזרח שבה את ליבה, דרכו צמחה והתפתחה. במהלך הטיולים שלה בעולם, פגשה מאייר עשרות אנשים קשיי יום, שוחחה איתם וצילמה אותם. היא לוקחת את הדמויות שצילמה ומעלה אותם על הקנבס. "כשמסתכלים להם בעיניים", היא אומרת, "יש להם אור". היא רואה את האופטימיות בפנים. זה יכול להיות איש הודי בלי שיניים שמחייך, או אשה מעשנת אופיום.

מאייר מאמינה שכולנו דומים מבחינת רגש, אהבות, אכזבות, התלבטויות, ולכולנו יש אותם פחדים. זה לא קשור למי גידל אותנו או באיזו תרבות גדלנו. אנחנו רקמה אנושית אחת. מאייר מאמינה באנרגיה קוסמית, זו שמחברת בין כולם. כשאנחנו יוצרים חיבור בין אנשים אנחנו משפיעים ומפיצים את הבשורה הלאה. זו הדרך לשמר אנרגיה טובה, שלא תכבה.

מאייר נותנת לאמנות את המקום הראוי בחייה. היא מביאה את האנרגיה שחיברה בינה לבין אנשים שפגשה והכל פורץ בבום החוצה. אי אפשר לעצור אותה. בשנתיים האחרונות השתתפה מאייר במספר תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. זוהי תערוכת יחיד השנייה שלה.

נעילה 30.3.2024,
שעות פתיחת הגלריה:
א-ה, שבת  10:00-19:00,
שישי, 10:00-16:00,
הכניסה חופשית.