מיכל פרי מאחורי חלק מ"מגילות של כלום" בתערוכה בבית האמנים תל אביב, צילום: פרטי

"אני מקפיאה רגש במילים, על הבד כמו שאני מציירת תמונה"

המשוררת, הסופרת והאומנית מיכל פרי מתל אביב כותבת בספרה "בין אור לאור" (ארגמן-מיטב הוצאה לאור) פואטיקה מטלטלת ועוצמתית העוסקת בשושלת נשית, ארבעה דורות של אימהות

"בשנת 2008 הוצאתי ספר שירים וטקסטים בשם 'מגילות של כלום', שיצא לאור בעקבות תערוכת יחיד גדולה שהצגתי בבית האמנים בתל אביב ונקראה: 'תחרה לבנה' ו'מגילות של כלום'. בתערוכה הוצגו טקסטים שצוירו ונכתבו על בדים ענקיים, זה היה פרץ של רגשות שהטחתי בבד, ציירתי מילים. את הטקסטים המצוירים כתבתי ב-2001 לאחר אסון התאומים בניו יורק, באותו זמן גרנו ליד המגדלים. חוויתי ממקור ראשון את בעירת וקריסת מגדלי התאומים. מצאתי את עצמי באותו בוקר, רצה באימה עם בנותיי שהיו אז קטנות. תוך כדי המנוסה התמוטט המגדל הראשון מול עינינו. מוצפת בתחושות פחד מוות וסוף העולם כתבתי בסגנון זרם התודעה. "…מה יהיה איתי? האם אני אמות? אני עוד לא מוכנה למות. לא רוצה למות בייסורים. מה הערך של כל מה שאני, אם הכל מתנדף בשנייה, לאן אני הולכת? "…מאחורי קיר עמוס שריטות דם אותן חרטתי באצבעותיי, מעליהן כתבתי בצבע שמן שחור עם מכחול, שתי וערב של מחשבותיי… אני מקפיאה רגש במילים, על הבד כמו שאני מציירת תמונה" (ציטוט מתוך "מגילות של כלום"). אז לא קראתי לעצמי משוררת, המהפך קרה בשנה הראשונה ללימודי הכתיבה במנשר לפני ארבע שנים. בטקס הסיום, בפעם הראשונה קראתי שיר שלי מול קהל, הוצגתי כמשוררת ומאז אני מקבלת את עצמי כמשוררת, מרגישה ראויה לתואר הנכסף שתמיד חי בתוכי כמהות פנימית והיום גם כחלק מסדר היום שלי".

כך אומרת המשוררת, הסופרת והאומנית  מיכל פרי, שבימים אלו יצא לאור ספר השירה החדש שלה "בין אור לאור" (הוצאת ארגמן-מיטב). המשוררת והסופרת ציפי שחרור, שערכה את הספר, כתבה בין היתר, בכריכה האחורית על "בין אור לאור" כי מדובר ב"פואטיקה מטלטלת ועוצמתית העוסקת בשושלת נשית, ארבעה דורות של אימהות (אם ובת, אם ובת). הטרגדיה, האהבה, הכעס, הכאב, הנידוי, האשמה, החיים והמוות". את השירים מלווים ציורים יפיפיים של מיה פרי, בתה של מיכל. הספר מתאר מהלכי חיים המחלחלים בין הדורות ועוברים מאם לבת ומעצבים את ישותן הרגשית ואת חייהן. "…לְאִמָּא הָיָה לֵב נוֹסָף / טִפּוֹת שֶׁל דָּם נָטְפוּ מִמֶּנּוּ / זֶה הַלֵּב הַפָּצוּעַ שֶׁל כֻּלָּנוּ / כִּי לֵב מוֹלִיד לֵב…",  כפי שמתואר בשיר "על הספות הירוקות".

המשוררת, הסופרת והאומנית מיכל פרי עם שתי בנותיה הילה ומיה, צילום: פרטי

השירים בספר מחולקים ל-12 שערים וערוכים בסדר כמו הסדר של מסע החיים עצמם, מהלידה ועד המוות, כאשר כל שער מתאר זמן – גם זמן פנימי, או אירוע – גם אירוע פנימי. בכנות ישירה ובלתי מתפשרת כותבת המשוררת על ההוויה המשפחתית שנוצרה בין כתלי הבית ממנו צמחה. "הבית" עבורה הוא מקום של התהוות, ישות שצומחת ומתרוקנת, שהייה שבסופה עזיבה, כמו החיים עצמם שמתחילים ונגמרים, כאשר ההתרוקנות של הסוף חדה וכואבת. "שָׁנִים הַבַּיִת מְרֻקָּן מִיּוֹשְׁבָיו / שָׁנִים קִירוֹת הַבַּיִת נוֹטְפִים אֶת הַדָּמִים שֶׁהָיו / שָׁנִים אַבָּא אוֹחֵז בַּבַּיִת וּבַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלּוֹכְדִים אֶת טִרְפָּם כְּמוֹ קוּרֵי עַכָּבִישׁ…" ("הבית בתוכנית למד"), וכפי שהיא מבטאת בשיר "אחותי": "…הִיא תָּבוֹא / וְתִקַּח אוֹתִי / לַבַּיִת / שֶׁעִקְּבוֹת הַדָּם שֶׁלִּי / נִמְחֲקוּ מִקִּירוֹתָיו…".

היא עושה תיקון בכתיבתה ובחייה ומעלה את הדמויות בצילן גדלה לאור (תרתי משמע). היא מחייה מחדש את האימהות שהלכו לעולמן ונעלמו בתהומות הנשייה, היא קוראת להן בשמותיהן, כמו סבתא "אמילי" שמעולם לא פגשה וסבתא שמחה, סבתה של אמה. החוויה הפרטית של המשוררת כבת וכאם הופכת בשירתה לחוויה אוניברסלית המשותפת לכולנו. בשיר "בין אור לאור", שפותח את הספר ושעל שמו נקרא הספר, פונה המשוררת לבנותיה כאימא וכאשה שעוברת את מסע החיים בעצמה: "…אֲנִי שׁוֹמַעַת מֵרָחוֹק / אֶת הֵד צְחוֹקְכֶן / אַתֶּן צוֹהֲלוֹת בִּזְרוֹעוֹתַי / תַּלְתַּלֵּי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּכֶן גַלִּיִּים זוֹהֲרִים / זְהֻבִּים וְרַכִּים / מִתְבַּדְּרִים בָּרוּחַ / שָׁעָה בָּהּ דָּמִים מִתְפּוֹרְרִים / נִסְפָּגִים חוֹזְרִים לָאֲדָמָה / חַיַּי אֵינָם נֶחְרָטִים בֶּעָפָר / מְעַט אֲנִי רוֹשֶׁמֶת  / אוֹתִיּוֹת/ בִּדְיוֹ דָּם…".

ספר השירים "בין אור לאור" מאת מיכל פרי, צילום: יח"צ

במרכזו של הספר נמצא מות האם (עורכת ספרותית ידועה ומחברת ספרי לימוד) שנפטרה. מות האם ומחלתה משמשים למשוררת נקודת חשבון נפש על חייה וכמוליך ליצירה טעונה ומורכבת, שבה היא נותנת ביטוי לכמיהה העזה ולרצון העמוק בדמות אם עוטפת ומכילה, כאשר במציאות האם הייתה מנותקת ובלתי מושגת. "לָקַח לִי זְמַן לְהָבִין שֶׁאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְהַצִּילֵך / לָקַח לִי זְמַן לִרְאוֹת שֶׁלֹּא תִּתְבּוֹנְנִי בִּי / לָדַעַת שֶׁלֹּא נִפָּרֵד לְעוֹלָם / לָקַח לִי זְמַן לָלֶכֶת בְּדַרְכִּי…" (השיר "לקח לי זמן").

הקשר של המשוררת לאמה והקשר של המשוררת כאם בעצמה לבנותיה הופך לסמל לשורש, כמו "חוה אם כל חי", והוא הביטוי למעגלי החיים. רינה צדקה, אוצרת בתוכה כסוד את אמה אמילי, שהיא סבתה של המשוררת מיכל פרי, שאותה מיכל מעולם לא הכירה. הטרגדיה המשפחתית והיעדר דמות אם עוברת בין הדורות. אמילי דואק הכהן, סבתה של מיכל, איבדה את אימא שלה לאחר שנפטרה מניתוח לא מסובך להסרת גידול בבלוטת התריס. אמילי הייתה בת עשר ונותרה יתומה מאם. כארבע שנים אחרי האסון, עלתה משפחת דואק הכהן מחלב לירושלים, בסביבות שנת 1935. עם הגיעם לירושלים, השיאו את אמילי, כשהיא בת 16 בלבד לגבר שלא אהבה ובקושי הכירה והיה מבוגר ממנה בהרבה שנים. בנה הבכור ג'קי נולד כשאמילי בת 17 ולאחר שלוש שנים נולדה רינה, אמה של המשוררת שנקראה על שם סבתה שנפטרה בניתוח כמה שנים קודם.

כשרינה, אמה של מיכל פרי, הייתה בת חצי שנה, היא הופרדה מאמה אמילי בטענה שאינה כשרה לטפל בה. לפי עדויות נראה כי אמילי לקתה בדיכאון אחר לידה, אך הגורל התאכזר אליה וכעבור שנתיים בשנת 1942, נכלאה אמילי בת ה-23 ואושפזה בכפייה במוסד לחולי נפש. שבשנות ה-40 למאה הקודמת היו ידועים באכזריותם הרבה, מהמקומות האלה לא יוצאים שפויים. משפחת האם, האב ושתי אחיותיה נידו את אמילי ואת שני ילדיה ג'קי ורינה מהמשפחה ואף מחקו את זכרם, כולל קריעת צילומים ואיסור הזכרת שמם במשפחה. אמילי ננטשה מאחורי כותלי המוסד הזה ושם אבדו עקבותיה.

המשוררת והסופרת מיכל פרי עם אמה, צילום: פרטי

בספר השירה "בין אור לאור", מספרת מיכל בכנות נוקבת על החוויה היום יומית של לגדול עם אימא שנושאת אשמה וסוד כל כך כבד, אימא שנושאת בליבה יום יום את גורל אימא שלה שאבדה בתהומות הנשייה. זיכרון שהוא לא במילים וכפי שבא לביטוי בשיר העוצמתי "אמילי נשמה": "… אֶמִילִי נָשְׁמָה דֶּרֶךְ אִמָּא  / יוֹם יוֹם נָשְׁמָה / כְּשֶׁאִמָּא הֵכִינָה אֲרוּחָה / מְעֹרֶבֶת בְּדָמִים. / אֶמִילִי נָשְׁמָה דֶּרֶךְ אִמָּא  / יוֹם יוֹם נָשְׁמָה / כְּשֶׁרָחֲצָה אֶת בְּנוֹתֶיהָ / בְּגִיגִית שֶׁל מַיִם אֲדֻמִּים…"

עד היום שומרת מיכל פרי במגירה יומן מכיתה ב' המשולב בציורים. "בדף הראשון ציירתי ראש של ילדה שהופיע פעמיים וכתבתי מתחת לציור אחד: אני עצובה, ומתחת לשני: אני שמחה. סיפרתי בלשון של ילדה בכיתה ב' את סיפור המשפחה ואת סיפורי האישי, בתחתית הדף כתבתי: 'אבל ילדים תחכו עד סוף היומן'. הרגשתי שמעבר לביטוי האישי וגילוי סודות אני מתבטאת מול קהל – יש מישהו שמקשיב לי, שמחכה. כבר אז הבנתי שכתיבה יוצרת קומוניקציה ושיח. הדף הוא מקום, דמות שמקשיבה, בו המשורר/הסופר משחרר את הגיגיו ורגשותיו והדף עונה, סופג, מקבל. היה לי צורך לשמר ולהנציח את המחשבות הנעות, לתת מענה לקיום החולף ולקבל תחושת ממשות לחוויות שאם לא היו נכתבות היו נמוגות ללא תיעוד. שירה התחלתי לכתוב בגיל 14 וכתיבה היא ההד שלי, האלוהים שמקשיב לי שיוצר ובורא אותי שוב ושוב מחדש. תמיד היה בי סוג של כאב קיומי, שמודע ומרגיש את האפסיות והארעיות של הרגע שחולף".

מיכל פרי כותבת בסטודיו מאחורי פורטרט של אביה שציירה, צילום: פרטי

כאשר מיכל כותבת ב"בין אור לאור" על אמה שנפטרה, היא נותנת ביטוי לקשר המורכב ביניהן ולמהלך הרגשי הלא פשוט של הפרידה. "לא היה לי עם מי לחלוק את כאב האובדן כי המשפחה התפוררה לגמרי, כתיבת השירים הייתה המקום שנתן לי את עצמו. התמסרתי לכתיבה, שדרכה מצאתי נתיב לאימא שלי שנעלמה באור ולסבתא אמילי שנמוגה בחייה, כאשר חומר הגלם הוא האותיות, המילים, המשפטים והסיפורים".

מיכל פרי, ילידת ירושלים ובוגרת מכון אבני לאמנות בתל אביב, סיימה שלוש שנות לימוד מחלקת כתיבה במנשר לאמנות. שיריה פורסמו בכתבי עת ספרותיים ובאנתולוגיות: "סלון הדחויים", "אשכולות פואטיקה", "בכיוון הרוח", "סלונט", "מוטיב", "משיב הרוח", "ידיעות אמריקה", "קול ההמון", האנתולוגיה "אנא" (הוצאת קתרזיס). היא זכתה במקום שלישי בתחרות השירה של "מוטיב" 2020 עם השירים "ארמון הצדפים" ו"ועוד מעט".

ציורים של מיכל פרי בסטודיו שלה, צילום: פרטי

מיכל חייתה במשך 15 שנים בסצנה האמנותית של הסוהו בניו-יורק והציגה מבחר תערוכות יחיד בגלריות ובמוזיאונים חשובים בארץ ובעולם: מוזיאון לאמנות בוקה-ראטון, בוקה-ראטון, פלורידה; מוזיאון האמנים הבינלאומי, לודג', פולין; גלריה קארטיו-טומפסון, בברלי-הילס, לוס-אנג'לס, קליפורניה; גראדק, מוזיאון לאמנות מודרנית, זאגרב, קרואטיה; גלריה מבט, תל-אביב; גלריה קלארפלד-פרי, ניו-יורק; בית האמנים, תל אביב, גלריה חוה גל-און, תל אביב; פירמידה, גלריה לאמנות, חיפה, ועוד. כמו כן, עבודותיה הוצגו במבחר תערוכות קבוצתיות בארצות הברית, באירופה ובישראל: נוף אנושי, מוזיאון חיפה לאמנות, TerrorVision, Exit Art, ניו-יורק, האדמה היא פרח, מוזיאון פולין לאמנות, Bydgoszcz ArtOmi – residence program, Omi, ניו-יורק, גלריה מבט, תל-אביב. מוזיאון האמנים, פולין ועוד. עבודתה זכתה לביקורות ממבקרים כמו: דונלד קספיט, רוברט מורגן, ריצ'רד וין, וונדי בלזייר, מרק דניאל כהן, דויד הנט, אנגלה לוין, גדעון עופרת ורבים אחרים.

פורטרט של אמה של מיכל פרי, ציור: מיכל פרילאתר של המשוררת, הסופרת והאומנית מיכל פרי:
http://www.michalperry.com/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות נוספות

ראשי

עושה גלים בין הדפים

השבוע נסקור סדרת ספרים לנוער שנועדה להשמיע את קולם של ילדים הסובלים מהפרעות שכיחות, ספר ילדים המלמד על ערכים טובים לחיים באמצעות דמות חמודה של

קרא עוד »
אופנה

"קיבלתי הזדמנות לבחור שוב בחיים"

האומנית הבינלאומית אליזבט לורן (זכאים) מעצבת שמלות כלה יוצרת תחת המותג "Jewelry Wall  925" יצירות בסגנון יודאיקה מודרנית – עבודות יד הכוללות מסגרות ומשלבות סמלי

קרא עוד »
צרכנות

חוק דיווח נוכחות 2022

החוק בישראל מחייב מעסיקים לעקוב אחר שעות העבודה והמנוחה של העובדים. אם העובדים תובעים את מקום העבודה שלהם לגבי נושאים שונים שקשורים לדיווח השכר או

קרא עוד »
צרכנות

לימודים בישראל

לימודים ההורים מדרבנים את הילדים מגיל צעיר להקדיש זמן לנושא לימודים לאור החשיבות של רובד זה בחיינו. זה מתחיל מגיל צעיר שבו הם לומדים את

קרא עוד »