האמן יורי חרוצ'נקו מציג את התערוכה "יהודים רעים/טובים" בבית הספר לאמנות בברלין, שמשקפת במכוון את הסימון המוסרי הפשטני, שלא פעם מלווה את הזהות היהודית בשיח הציבורי
"הכותרת של התערוכה משקפת במכוון את הסימון המוסרי הפשטני, שלא פעם מלווה את הזהות היהודית בשיח הציבורי, במיוחד מאז השבעה באוקטובר. היא מעמתת את הצופה עם חלוקה בינארית שמרגישה בו־זמנית מוכרת ומטרידה. אך מרגע הכניסה לתערוכה, מסגור זה מתפורר ומפנה מקום לריבוי קולות אמנותיים מורכבים ומגוונים. בתוך החלל נחשף עולם עמוק של ביטוי אמנותי, שמבהיר עד כמה חלוקת ה'טובים/רעים' שטחית וחסרת תוקף. בברלין – עיר הטבועה בהיסטוריה יהודית רבת שכבות ובתחייה תרבותית עכשווית – הכותרת מזמינה מחשבה על המהירות שבה קטגוריות כאלה שבות ומופיעות, ועל הדחיפות שבה יש לערער עליהן".
כך אומר האמן יורי חרוצ'נקו, שבימים אלו מציג את התערוכה "יהודים רעים/טובים" בבית הספר לאמנות בברלין Kunstschule Berlin, Immanuelkirchstraße 4, 10405 Berlin, שתוצג עד 14.1.2026 (יורי חרוצ'נקו ומאראט גולמן אוצרים את התערוכה וגם משתתפים בה כאמנים). היוזמה נוצרה בתגובה לחרם העולמי על אמנים ישראלים ויהודים לאחר השבעה באוקטובר. הפלטפורמה שואפת להציג אמנות מרתקת של אמנים יהודים ללא קשר לעמדותיהם הפוליטיות כלפי ראש ממשלת ישראל.
אמנים נוספים שמציגים בתערוכה: ארט שפיגלמן, אלכסנדר מלמד, מיכאל גרובמן, אברהם אילת, בנימין רייך ואמנים אורחים ניקול ולאסקז, יוסף באו, ש.ד. הולמן, מרינה קולדובסקיה, טניה סקליאר וורדה גצוב.
כשחרוצ'נקו נשאל היכן עובר הקו בין מחאה פוליטית לבין הדרה תרבותית והאם קו זה נחצה הוא משיב: "מחאה פוליטית מופנית כלפי רעיונות ומוסדות; הדרה תרבותית פוגעת באנשים. כאשר אמנים מודרים בשל זהותם או מוצאם, ולא בשל התוכן האמנותי של עבודתם, החרם – או מה שמכונה 'מחאה פוליטית' – הופך לאפליה. לאחר השבעה באוקטובר ניתן היה לראות את השינוי הזה מתרחש במוסדות תרבות רבים, עדות לכך שהגבול בין ביקורת לגיטימית לבין הדרה כבר נחצה".
הוא מדגיש כי היה לו חשוב מאוד להפריד בין זהות יהודית, ביטוי אמנותי ועמדה פוליטית, "משום שטשטוש הגבולות בין זהות לנאמנות פוליטית מוחק מורכבות. אמנים יהודים מחזיקים במנעד רחב של עמדות פוליטיות, ואי אפשר לצמצם את האמנות לקריאה אידאולוגית אחת. ההפרדה בין קטגוריות אלו מתעקשת על אוטונומיה אמנותית ומסרבת לייחס נאמנות קולקטיבית".
כמי שמשמש גם כאוצר וגם כאמן משתתף, כיצד אתה מנווט בין שני התפקידים? והאם האוצרות השפיעה על העשייה האמנותית האישית שלך?
"התפקיד האוצרותי צמח ישירות מתוך מקומי כאמן. אירועי השבעה באוקטובר קטעו את הפרקטיקה שלי והכריחו תקופה של עצירה והתבוננות. כשחזרתי לעבודה, התהליך נבע מהצורך לתרגם טראומה לצורה – לאמנות. אוצרות התערוכה הפכה להמשך טבעי של אותו תהליך: יצירת מרחב משותף שבו תגובות אמנותיות אישיות יכולות להתקיים זו לצד זו. במשך כמה חודשים לא ציירתי כלל – האנרגיה הוסטה כולה לאוצרות. אך התחושה היא שמהלך זה חידד וגיבש את מחשבותיי, ואין ספק שישפיע על עבודתי העתידית כאמן".
לברלין יש משקל היסטורי וסמלי ייחודי בכל הנוגע לזהות יהודית, זיכרון ואמנות. במה שונה הצגת "יהודים רעים / יהודים טובים" בברלין מהצגתה במקומות אחרים?
"ברלין איננה תפאורה נייטרלית. היא אתר של שבר היסטורי, אך גם מרכז עכשווי של יצירה יהודית. הצגת התערוכה כאן ממקמת את הדיונים העכשוויים בתוך רצף היסטורי רחב יותר, והופכת את השאלות שהעבודות מעלות לבלתי ניתנות להשטחה או להתרחקות. ומכיוון שאני חי בברלין כבר שנים רבות – היה ברור שהתערוכה חייבת להתרחש כאן".
בהתחשב במנעד הרחב של האמנים המשתתפים – מארט שפיגלמן ועד קולות צעירים יותר – איזה סוג של דיאלוג אתה מקווה שיתפתח בין דורות וחוויות שונות של יהודיות?
"התערוכה מבקשת לייצר דיאלוג שמבוסס על שונות ולא על קונצנזוס. ההבדלים הדוריים, הסגנוניים והפוליטיים נותרים גלויים, אך מחוברים דרך נקודות ייחוס היסטוריות משותפות. המבנה הזה מאפשר לזהות היהודית להופיע כרב־קולית, מתפתחת ובלתי פתורה – ולא כמשהו קבוע, אחיד או סגור".
