המשוררת קרן להמן משיקה את הספר "טורסו", ששיריו נכתבו במהלך שנת הקורונה ועוסקים בטראומה הגופנית האישית שלה כנשאית הגן BRCA2, שמעלה את הסיכוי לחלות בסרטן השד ובסרטן השחלות.
השירים המתפרסמים ב"טורסו", ספר הביכורים שחובקת המשוררת קרן להמן, רובם ככולם נולדו ונכתבו במהלך שנת הקורונה. ואולם מעיין היצירה בעבע בתוכה גם מבלי שהייתה מודעת לו, עד שפרץ באחת כשרבים מהשירים בו עוסקים בטראומה הגופנית האישית שלה בהיותה נשאית הגן BRCA2, שמעלה את הסיכוי לחלות בסרטן השד ובסרטן השחלות.
קרן להמן, 40, שברקורד שלה לימודי תואר ראשון בספרות, תואר שני בחקר אלטרנטיבות בחינוך ולימודים בחוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב, פרסמה לאורך השנים משיריה בעיתונים ובכתבי עת, אבל חדלה מכך עם הצטרפותה למערכת החינוך, ובמיוחד בשל היותה מורה לספרות בתיכון בכפר הנוער "שפיה" בו היא מתגוררת עם משפחתה.
גם לאימהות היה חלק בהשתקת הדחף לכתיבה. להמן נשואה לעדי, מנהל המשק החקלאי ב"שפיה" ואמא לשלוש בנות, תאומות בנות עשר ובת שש וחצי. "עברתי תהליך של התכנסות והסתרה ובררתי מילים גם ברשתות החברתיות, מתוך רצון לשמור על הפרטיות שלי גם מול התלמידים שלי" היא מסבירה.
ואז הגיעה הקורונה שהותירה לה זמן ופניות רגשית לשוב ולכתוב והצטרפה לקהילה כותבת בפייסבוק בהנחייתה של המשוררת מיה טבת דיין. "בתרגיל כתיבה כתבתי שיר אחד וכמיטב הקלישאה נפרץ מתוכי מעיין היצירה" אומרת להמן.
את השירים שכתבה היא שלחה לרון דהאן חבר ועורך בהוצאת "טנג'יר" וביקשה לשמוע את חוות דעתו. דהאן קרא, עצר בשיר "BRCA2" ואמר למשוררת: "צריך שתכתבי עוד שירים כאלה".
בהַתְחָלָה הָיוּ אֵלֶּה הַשָּׁדַיִם,
כְּמוֹ עוֹף מְלוּק צַוָּאר
הֵם הִכְנִיסוּ לְתוֹכִי יָדַיִם
וְגָרְפוּ הַחוּצָה
לְתוֹךְ שַׂקִּית פְּלַסְטִיק קְשִׁיחָה עִם סִימָן צָהֹב –
פְּסֹלֶת מְסֻכֶּנֶת.
אֶת הַמַּעֲטֶפֶת הָרֵיקָה
הֵם פִּטְּמוּ
בְּנוֹצוֹת אֲוָז וְעוֹפֶרֶת
יְצוּקָה. מַגָּעָם
הָפַךְ קַר.
אַחַר כָּךְ הִגִּיעָה שְׁעַת
הַשְּׁחָלוֹת,
הַיָּדַיִם נִדְחֲפוּ
אֶל תּוֹךְ הַפִּיר
הַהוֹלֵךְ
וָצַר
וּבְאִבְחַת סַכִּין
הִתְרוֹקַנְתִּי.
כְּשֶׁקִּבַּלְתִּי אֶת בְּשׂוֹרַת הַנַּשָּׂאוּת
הָיְתָה לִי בַּתִּיק קֻפְסָה שֶׁל כַּדּוּרִים הוֹמֵאוֹפָּתִיִּים
שֶׁהִתְפַּזְּרָה.
כַּדּוּרִים קְטַנְטַנִּים נִתְּרוּ מַעְלָה מַטָּה וּלְבַסּוֹף נִכְנְעוּ לָרִצְפָּה.
להמן: "לא הבנתי למה רון דהאן מבקש ממני שירים על נושא שולי בחיים שלי. אבל הוא נתן לי משימה, אז שלחתי לו עשרה שירים נוספים, והוא ביקש עוד שירים ויצא שהיותי נשאית הגן הפך לנושא המרכזי בספר. זה קצת הבהיל אותי, אבל במקביל גיליתי שבחשיפה יש משהו מרפא. עם היציאה לקמפיין הד סטראט למימון המונים לספר, פנו אליי נשים שגם הן נשאיות ומעולם לא דיברו על כך. לשמחתי, העורך ידע לזהות מה נכון ומה אני צריכה".
למרות ההיבט הנשי של השירים בספר, החיבור הישיר של קרן להמן עם הגן הוא דווקא דרך אביה, גבי להמן ז"ל שחלה ונפטר מסרטן הלבלב ב-2010. "אבא שלי השתתף בקבוצת מחקר על מחלת הסרטן ומשהתברר שהוא נושא את הגן, נבדקנו גם שלושת ילדיו ונמצא שאני נושאת את הגן", היא מגלה. הגילוי הדרמטי נחת עליה כאשר הייתה בשמירה הריון קפדנית עם זוג תאומות ברחמה. באחדים משיריה היא מתארת את הקשר ההפוך של בריא חולה עם אביה:
"המילים האחרונות של אבא: / "תביאי לי ביטר-למון"… / בבוקר אתה מת / לבד… כוס הביטר-למון נותרה מלאה / קש ורוד צף בתוך נוזל עכור, / אני שותה לחייך"…
"לאבא לא היה ביטוח חיים/ובכלל החיים/לא היו הצד החזק שלו/הוא הותיר אחריו/גראס רפואי/געגוע לטבע/ואת הגן שהרג אותו"…
"זה היה משבר גדול. כאילו החרדות שלי מסרטן התגשמו. הגן מרחף מעלי והסרטן היה לחלק מרכזי מחיי" היא משתפת.
אחד השירים הבולטים והמסקרנים בספר הוא השיר "אנג'לינה ואני":
אַנְגֵ'לִינָה וַאֲנִי
חוֹלְקוֹת אֶת אוֹתוֹ הַגֵּן.
זֶה גֵּן אֶקְסְקְלוּסִיבִי,
לֹא סְתָם אֶחָד
שֶׁמּוֹצְאִים
כְּמוֹ זֶבֶל.
הַגֵּן שֶׁלָּנוּ כְּבָר יָדַע
שְׁטִיחִים אֲדֻמִּים
שְׂמָלוֹת שֶׁל אַרְמָנִי
אֲפִלּוּ אֶת בְּרָאד פִּיט.
יֵשׁ לוֹ שֵׁם מְכֻבָּד
שֶׁהָרוֹפְאִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ
בַּשָּׂפָה הַסּוֹדִית שֶׁלָּהֶם
כְּמוֹ חֲבֵרִים בְּכַת.
הַפְּסִיכוֹלוֹגִית הִצִּיעָה שֶׁאֶקְרָא לוֹ
בְּשֵׁם חִבָּה,
נַגִּיד אַנְגֵ'לִינָה,
כָּךְ אֶחְשֹׁב אוֹתוֹ לַחֲבֵרָה שֶׁלִּי.
אֲבָל הַגֵּן שֶׁלִּי הוּא בֵּן
אֲנִי יוֹדַעַת אֶת זֶה,
אַף בַּת לֹא הָיְתָה עוֹשָׂה כָּאֵלֶּה
שַׁמּוֹת בְּגוּפִי.
אנג'ילנה, ניחשתם נכון, היא השחקנית אנג'לינה ג'ולי, המפורסמת בנשאיות הגן. "היא עשתה לעולם הנשאיות שירות גדול. מאז נחשפה אנחנו נמצאות באור הזרקורים ובהמלצת הפסיכולוגית הדבקתי לגן שם חיבה 'אנג'לינה'", אומרת להמן.
לפני שנתיים וחצי אולי שלוש, אל תתפסו אותה בזמנים, להמן עברה ניתוח ראשון מונע לכריתת השדיים. "זה היה ניתוח כריתה ושחזור אבל לא עשיתי מזה עניין. ראיתי בזה דבר חיצוני נטו ולשמחתי ההחלמה הייתה מהירה וטובה", היא אומרת.
עתה כשהיא על סף שנת ה-40 קרב זמן הניתוח להסרת השחלות. "יש המלצה חד-משמעית לכריתה מונעת. הניתוח הזה מטריד אותי מאוד. זה אומר להיכנס למנפאוזה במכה אחת ובגיל צעיר יחסית", היא מצרה. "הגן הזה מצריך אותנו הנשאיות לעסוק בנשיות שכן הוא נוגע בשני מקומות רגישים אצל האישה. החזה והפוריות. החזה מסמן אותנו כנשים. אנחנו עסוקות במראה שלו כיצד הוא נתפס אחרי הנקה ובכלל, וכמובן נושא הפוריות. כידוע, את המנפאוזה מכנים 'גיל הבלות' ונשאיות הגן עסוקות בזה ביתר שאת. המחזור נפסק בגיל צעיר ומבלי שהגוף מתכונן לכך, כולל תופעות לוואי קשות. בנוסף, ירשתי מאמא שלי עוד גן של קרישיות יתר. אפשר לומר שאני 'צלחת פטרי מהלכת', כמו שכתבה נועם פרתום באחד מהפוסטים שלה".
המחשבה המנחמת שאמה תלווה אותה בניתוח הסרת השחלות נגוזה. באוקטובר 2020 נפטרה האם באופן פתאומי, והבת נותרה להתמודד עם האובדן הגדול והחסר. "רציתי שהיא תקרא את השירים על אבא, שתלווה אותי בתקופה הקשה, אבל נותר לי רק להקדיש את הספר לשני הוריי".
איך הסברת לבנותייך?
"לא ידעתי האם ואיך לספר להן כדי לא לשתול בהן חרדות בגיל צעיר, אבל דווקא התאומות שאלו אותי: 'אמא למה עברת ניתוח'? זה הקל עליי מאוד שזה בא מצידן ועניתי להן תשובה אמיתית: 'כדי לא לחלות בסרטן'".
יש בך כעס?
"הגן הוא קללה וברכה כאחד. מצד אחד, יש כעס כי מי רוצה את הגן הזה? לרוץ מבדיקה לבדיקה? מצד שני, אבא שלי הציל את חיי. בלעדיו אולי לא הייתי יודעת על הגן. הוא איפשר לי לקחת אחריות על הבריאות שלי. זו חתיכת ירושה, ועם זאת היא הניעה בתוכי תהליכי יצירה. 'הייתי גוף שהפך למילים'".
הספר "טורסו" (בהוצאת "טנג'יר") שיצא לאור בעזרת מימון המונים, יושק בשבת 26.6 בקפה שפירא בתל אביב במסגרת אירועי חודש הספר והקריאה, בהשתתפות העורך רון דהן, שלומי חתוכה, שרי שביט, הדס גלעד חיה לוי ועמוס נוי.
