רואי גורמזאנו ואביו יצחק גורמזאנו הוציאו לאור את הספר "בין גורמזאנו לגורן – סיפורים לסירוגין בין אב לבנו" (בימת קדם לספרות), המציג נקודות מבט של אב ובנו בתוך ישראליות משתנה המגוללים ביניהם נקודות מבט שונות
"הספר שלנו מציג שתי נקודות מבט – של אב ובנו – בתוך ישראליות משתנה. באחרית הספר, ישנה שיחה שקיימנו בינינו, על כתיבה, יצירה ועריכה. את הדיאלוג תמללנו וערכנו שנינו, בעבודה משותפת. הנושאים שעולים בשיחה הם רצף אסוציאטיבי של שיח יצירתי, שתמיד קיים בינינו, אך מעולם לא בא לידי ביטוי בהיקף שכזה. בשלבים הראשונים היינו העורכים הראשונים זה של זה. כשנהיינו מעורבים מדי הצטרפה בת-שחר לעריכה חיצונית. לכן, כתיבה משותפת לא הייתה ממש, אך השראה הדדית, חדוות יצירה משותפת ואהבה – בהחלט כן".
כך אומרים רואי גורמאזאנו ואביו יצחק גורמזאנו, שבימים אלו יצא לאור הספר "בין גורמזאנו לגורן – סיפורים לסירוגין בין אב לבנו" (בימת קדם לספרות), שבו מוצגים שני קווים מקבילים בין אב ובנו. שני קולות שמתמסרים ביניהם, ומגוללים ביניהם נקודות מבט שונות על מקום, על ישראליות, על גולה, על ניכור ועל אחיזה, תוך בירור עמדות ספרותיות והדהוד של פער הדורות. לסיפורים מתלווה הומור, לעיתים רך ולעיתים אכזרי, אך לרוב מתוך התרפקות וחמלה. בין ראייה ריאליסטית לגרוטסקית, הדמויות בסיפורים מחפשות אחר בית ואהבה, וכמהות להתחלה חדשה. סיפוריו של האב מתכתבים עם ישראל שהייתה הן באזרחות והן בצבא, עם שירות המילואים האינסופי בשלל מלחמות ישראל. בסיפוריו של הבן הדמויות מתמודדות עם מלחמות קטנות של היומיום ומנסות לעשות סדר בתוך עצמן על רקע תל אביב מיתית ומציאותית כאחת.
"בין גורמזאנו לגורן" הוא אסופת סיפורים קצרים שנכתבו על ידי אבא ובן. אצל יצחק, האב, נעה ישראל בין האזרחי לצבאי, עם שירות מילואים אינסופי בשלל מלחמות ישראל. מדינה צעירה שעדיין מחפשת את זהותה בין קונפליקטים ומאבקים. אצל רואי, הבן, תל אביב שבה גדל, כשהרחובות היו צרים, הבתים נמוכים והשיפוצים מועטים. מלחמות קטנות ויומיומיות של דמויות שמנסות לעשות סדר בתוך מציאות שחומקת להן מבין הידיים. שתי נקודות מבט באסופה שכוללת 18 סיפורים ושיחה בין היוצרים על כתיבה, יצירה ועריכה.
יצחק גורמזאנו גורן, יליד אלכסנדריה 1941, עלה לישראל כילד. כתב 17 ספרים, 20 מחזות וארבעה תסריטי טלוויזיה. בין ספריו – הטרילוגיה האלכסנדרונית וקוורטט הסניורה על דונה גרסיה נשיא. בשנת 1982 הוא ייסד את תיאטרון בימת קדם, ב-1998 את בימת קדם הוצאת ספרים וב-2000 את כתב העת לספרות הכיוון מזרח.
יצחק מודה כי כל ספריו, גם ההיסטוריים הרחוקים בזמן ובמקום, משקפים ישראליות בזווית ראייתם. "בספר זה, גם הריאליה ישראלית. שבעה מבין שמונת סיפוריי נעים בין שנות ה-60 ל-80 של המאה ה-20, ורק אחד קופץ ל-7 באוקטובר 2023, היחיד שנכתב עבור הספר. השאר פורסמו סמוך לכתיבתם בבמות שונות. עלה בדעתי שגם אלו יאבדו אם לא אאסוף אותם בספר. רק לאחר שקובצו, הבחנתי שהם משקפים בריאליזם שלהם פנים של הישראליות של זמנם, וכמה מפתיע – רובם קשורים בחוויה הצה"לית שלי עם ארבע ממלחמותינו. המפגש הבין דורי נוצר אוטומטית כשהזמנתי את בני רואי עם סיפוריו. הדיאלוג הופך לממשי בַּדו-שיח הספרותי שבסוף הספר, אבל אפילו השוואה שטחית בין הסיפורים תגלה, שעל אף השוני בסגנונות, שזור ביניהם מוטיב משותף – עמידתו ומאבקיו של הפרט מול החברה או היקום".
כמי שחווה את עשורי המדינה הראשונים, כיצד אתה רואה את השינויים שחלו בזהות הישראלית, והאם לדעתך היא איבדה משהו חשוב בדרך?
"אני מאלו שעושים הבחנה בין המדינה לממשלה. לכן אהבת המולדת שלי (אף שלא נולדתי בה) אינה מותנית בתאונה קואליציונית זו או אחרת. כמו כן, איני קורא לפטריוטיזם שלי ציונות, כי עם כל ה'שאפּו' על הקמת המדינה, היא סובלת מעודף לאומנות. כך היה גם בעשורים הראשונים, אלא שאז שלטה הגמוניה שקידשה את המונוליטיות התרבותית עם כור ההיתוך כתנאי לישראליות. כך שאיני מתגעגע לאותן שנים, מלבד שהייתי צעיר והמאבק המזרחי מילא אותי באנרגיה. למרות כל זעקות ה'לקחו לנו את המדינה', אני מברך את הפלורליזם שנכפה על החברה הישראלית, ומבלי שאתכחש למשבר הענקי שבו אנו שרויים, אני בטוח שנצא ממנו מחוזקים, כי העם, כולל הדור הנוכחי, הוכיח את גדולתו, ובנוגע לממשלה… יהיו בחירות, לא?"
רואי גורמזאנו, יליד 1975, התחנך על ברכי "בימת קדם", התיאטרון החברתי שהקימו הוריו. הוא למד בימוי בסמינר הקיבוצים. כיום מתגורר בקיבוץ אליפז בערבה ועוסק בהוראת תיאטרון וספרות, בהנחיית סדנאות כתיבה ובליווי כתיבה. בשנת 2022 יצא לאור ספר הביכורים שלו "היוצא דופן" (הוצאת כינרת זמורה דביר). זהו ספרו השני.
לדבריו, בבית שבו גדל המושגים הגשמה והבעה עצמית היו חלק בלתי נפרד מהחיים. "כמתבגרים לקחנו חלק במסע היצירה של הורינו, אם בהקלדת מחזות, עזרה בשינון טקסטים או תפעול הצגות. למדתי הרבה מצפייה בהוריי, וכשהגיע זמני ליצור השתמשתי במה שספגתי. גדלתי בבית, ששילב פרקטיקה של יצירה עם הרגש שבה. כבר מההתחלה, הבנתי שהכתיבה שלי שונה מזו של אבי. עם זאת, תמיד כתבתי במרחב שקיימות בו ציפיות. ההשוואות חייבו התמודדות. במעגל הראשון, באופן טבעי, התמקם אבי, אך המעגלים הנוספים כללו גם את שאר המרחבים הספרותיים: משפחה, חברים, חברה, תרבות ועולם. לאחרונה החלטתי שההשוואות אינן מועילות, ואני לומד להניח אותן בצד. אבי הקורא הראשון שלי ואני זוכה לביקורת משובחת, מפרגנת ומקדמת".
הסיפורים שלך בספר מתארים תל אביב עכשווית, יומיומית ולעיתים אבודה. מה מבחינתך השתנה בעיר זו מאז ילדותך בה?
"בילדותי תל אביב הייתה עיר שבה נחגגה השבת. רחוב דיזינגוף נחסם לתנועה ומשפחות יצאו לטייל בלי שאון האוטובוסים השועטים והמכוניות המצפצפות. זאת הייתה עיר שרצתה שתבלה בה את רגעי הרוגע. כיום העיר מקיימת עם תושביה בעיקר יחסי צריכה. אני לא רואה בה פינה שבה אני לא הופך לצרכן של משהו. מרכז העיר, במקום שישמור על צביון אינטימי ותמים, נכנע לתאוות הנדל"ן, ואט אט איבדנו את העיר הלבנה לטובת הכרך הגדול. כמי שגדל בה, זו קינה שקטה, שאין לה מקום בְּעולם של קידמה. אולי זו קינה פרטית שלי בלבד. אני מקווה שסיפוריי יצליחו לעורר געגועים לְמושג נשכח – 'קהילה'. הדמויות שלי משוטטות בְּעיר של זיכרונות, נושאות עליהן חלומות ואכזבות, חלקן נאבקות לשמור את חלקת האלוהים האינטימית שלהן וחלקן ישלמו על כך מחיר".
