בספרו החדש "קריאת כיוון: על מצבם של עמנו ומדינתנו" מנסה ארנון גרוס, מזרחן בהשכלתו בעל תואר ד"ר מאוניברסיטת פרינסטון, עיתונאי לשעבר ב"קול ישראל בערבית" כ-40 שנה וקצין מודיעין בסדיר ובמילואים, להתוות קווים להסכמות בין המחנות בישראל
"הסכסוך הישראלי-ערבי הוא ייחודי בהיסטוריה ונובע מהעובדה שאחד הצדדים שב לתחייה אחרי אלפיים שנה ונאבק על קיומו במולדתו ההיסטורית עם העם שתפס את מקומו בהיעדרו. במלים אחרות: מדובר בשני עמים שלכל אחד מהם זכות על כל הארץ והם חייבים להגיע להסדר ביניהם. זה לא יקרה בקרוב כי רגשות הבלעדיות עזים ובנוסף היהודים כיום אינם חלק אינטגרלי מהמזרח התיכון מהרבה בחינות, דבר שיוצר תחושות של זרות ואיום בינם לרוב המכריע של תושבי האזור".
כך אומר ד"ר ארנון גרוס, מזרחן בהשכלתו ועיתונאי לשעבר בשפה הערבית העוסק במחקר על היחס ל"אחר" ולשלום בספרי הלימוד הפלסטיניים, שהוציא לאור את הספר "קריאת כיוון: על מצבם של עמנו ומדינתנו", שפורסם בהוצאת "איפאבליש הוצאה לאור" ונמצא גם בחנויות הספרים המקוונות בפורמט דיגיטלי, כולל ניתוח והצעות פרגמטיות בנושאים שונים, חלקן בלתי שגרתיות, מנקודות מבט שונות: כד"ר מאוניברסיטת פרינסטון היוקרתית, כחוקר ספרי לימוד פלסטינים באזור וכעיתונאי ששידר לעולם הערבי קרוב ל-40 שנה.
לדבריו, לסכסוך הישראלי-ערבי יש כמה תובנות חשובות: "תקומת מדינה פלסטינית היא חלק מהותי מפתרון הסכסוך, אבל מכיוון שתקומתה כיום תהווה איום קיומי על ישראל יש לדחותה עד שייווצרו התנאים לפיוס. כמו כן, במדינה הפלסטינית העתידית צריכים האזרחים היהודים להוות אחוז מקביל לאחוז של האזרחים הערבים בישראל, ולכן יש לעודד התיישבות יהודית נרחבת בשטחי יהודה ושומרון, ובעתיד – גם ברצועת עזה כשהדבר יתאפשר. זה יתרום לאופי הדמוקרטי של המדינה הפלסטינית העתידית, יבטיח יציבות וישמר את הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם שטחי ארץ ישראל שבריבונות פלסטינית".
ד"ר גרוס מצהיר כי צריכים להתקיים תנאים נוספים בהקשר זה המפורטים בספרו. מעבר לסכסוך יש איומים אחרים מול ישראל והדרכים שיאפשרו לעמוד בהם, כמו למשל: חוסר היציבות הקיצוני של אזור המזרח התיכון, חשיבותו הבינלאומית ובחישת גורמים זרים בענייניו, פגיעותו מבחינה סביבתית, האפשרות שעזה של חמאס תהפוך לבסיס אסטרטגי עוין לישראל בשירות מעצמה אזורית עולה, והאיום הפוליטי ממערב שבו הולך ופוחת באופן הדרגתי אחוז המאמינים בקרב הדור הצעיר בדבר לגיטימיות קיומה של מדינה יהודית 'על אדמה פלסטינית'. זאת, בנוסף על איומים פנימיים: התדלדלות הקהילות היהודיות בחו"ל, התרחקות הדרגתית של יהודים בארה"ב מישראל, השסעים בין המחנות בתוך האוכלוסייה היהודית בישראל והפיזור של אזרחי ישראל הערבים על הרצף שבין הזדהות עם המדינה ופעולה נגדה. בנוסף, עוסק הספר בצורך להנהיג שיפורים בסדרי הממשל, בחינוך, בקידום הפריפריה, בתחומים שונים בחיי החברה והכלכלה, בטיפול בפשיעה, בנושאי שימור הסביבה, וכן בענייני חוקה, מעמד הדת במדינה, התייחסות לתרבות המזרחית ועוד. "כל זה מחייב הסכמות בין כל המחנות הניצים בינינו", הוא אומר.
כבר לקראת סיום לימודיו בבית הספר היסודי בבן שמן הוא התחיל להתעניין בערבים ובמזרח התיכון. בתיכון בחר ללמוד ערבית כשפה זרה שנייה ולמד במגמה המזרחנית. עם גיוסו לצבא ביולי 1967 הופנה לאולפן הערבית של חיל המודיעין, ומשם הועבר ליחידת 154 (504 כיום), שירת במקומות שונים בדרום הארץ ובסיני כמש"ק ובהמשך כקצין. במלחמת יום הכיפורים שירת בחזית המצרית בסיני ובאזור מערב התעלה, וגם השתתף במבצע ליטני בדרום לבנון. "כאיש היחידה היה לי מגע ישיר עם ערבים בענייני מודיעין צבאי, אבל במקביל התאפשר לי להעמיק את תובנותיי בנושאי החברה והתרבות הערבית משיחותיי עימם". בשנת 1986 הועבר כאיש מילואים לדובר צה"ל, שם רכש כלים בתחום ההסברה. בהמשך מונה במסגרת שירות המילואים לממלא מקום מנהל תחנת הרדיו של יחידת הקישור ללבנון במטולה, ששידרה ללבנון ולסוריה וכל עובדיה היו לבנונים ולמד מהם רבות. הוא השתחרר משירות מילואים בשנת 2000 בגיל 51 בדרגת רס"ן.
בשנים 1975-1971 למד באוניברסיטה העברית בירושלים לתארים B.A. ו-M.A בחוגים שפה וספרות ערבית והיסטוריה של המזרח התיכון. עבודת ה-M.A שלו עסקה בשינויים האידיאולוגיים שעברה תנועת הלאומיים הערבים בהנהגת ג'ורג' חבש מימין פשיסטי לשמאל מרקסיסטי במהלך כשני עשורים. בשנים 1985-1981 למד לדוקטורט במחלקה ללימודי המזרח הקרוב של אוניברסיטת פרינסטון בארה"ב. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בתהליכי אימוץ זהויות חילוניות (ערבית וסורית) על ידי בני העדה היוונית-אורתודוכסית בסוריה רבתי בשלהי התקופה העות'מאנית בהשפעת השינויים הפוליטיים והתפשטות התפיסות התרבותיות המערביות.
המנחים שלו היו הפרופסורים ברנרד לואיס וצ'רלס עיסאווי. "לימוד נושא המזרח התיכון בחו"ל הפגיש אותי עם דוקטורנטים ופרופסורים אורחים מארצות ערב, דבר שלא התאפשר לי בארץ והעניק לי זווית ראייה נוספת על האזור. בתקופה מאוחרת יותר לימדתי מספר שנים כמורה מן החוץ בחוגים לשפה וספרות ערבית והיסטוריה של ארצות האסלאם באוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב, במקביל לעבודתי ברדיו".
מלבד לימודי המזרח התיכון יש לו תואר M.A. במינהל ציבורי (MPA) מבית הספר לממשל ע"ש קנדי של אוניברסיטת הרווארד בארה"ב. את לימודיו שם במשך שנת הלימודים עשה כעמית של קרן וקסנר-ישראל. בקיץ 1973 התקבל לעבודה כעיתונאי בקול ישראל בערבית ברשות השידור, תוך כדי לימודיו כסטודנט בירושלים. הוא עבר קורס עורכי חדשות וכתבים, ומיד כשנכנס לעבודה פעילה פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא גויס למשך כארבעה חודשים וחצי. לאחר שובו הועסק בעבודות שונות טרם כניסתו לשידור ממשי ובהן עבודה כעוזרו של שאול מנשה ז"ל, אשף תקשורת הסברה מהמעלה הראשונה, "שלמדתי ממנו רבות וגם מעובדים בכירים אחרים ובראשם מנשה סומך ז"ל".
לקראת סוף 1975, לאחר כשנתיים של הכשרה לפעילות שידור, הועבר למחלקת יומן החדשות, שם עבד עד קיץ 1981 כעורך ענייני חוץ, ככתב צבאי וכעורך יומן. בשנים 1985-1982 שהה בלימודים בחו"ל, ועם שובו לארץ עבר ליומן החדשות ולאחר מכן ערך תוכנית הסברה מדינית של תשובות על שאלות מאזינים. "תוכנית זו פתחה בפניי הזדמנות ליצור קשר עם מאזינים רבים ברחבי העולם הערבי ולדון עימם בנושאים מגוונים", הוא נזכר. בסוף 1989 התמנה למנהל חטיבת תוכניות האומר והמוזיקה עד יציאתו ללימודים באוניברסיטת הרווארד בארה"ב. לאחר שובו שימש בין השנים 1998-1994 מנהל חטיבת הביצוע האחראית על הנושאים הטכניים של פעולת השידור: קריינים, תיאום אולפנים, בניית לוח המשדרים ופיקוח על הפרסומות. ב-1998 התמנה למנהל חטיבת החדשות עד 2004, ולאחר מכן, עד לפרישתו ב-2015, שימש כעוזר מנהל קול ישראל בערבית וכאחראי מינהלי מטעם גוף זה על השידור הפרסי היומי לאיראן.
בשנת 1976, שנה לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, הוא שימש כאיש יחידת 504, כחונך לצעירים מארונים מדרום לבנון, שעברו אימונים צבאיים בארץ כדי שיוכלו להגן על כפריהם מפני התקפות אנשי ארגוני הטרור הפלסטינים ועוזריהם הלבנונים. "אני זוכר שנדהמתי אז מרמת השנאה שחשו כלפיי מוסלמים, רמה שלא היתה שכיחה אז בארץ ביחסים בין ערבים ויהודים. ייחסתי זאת למאות שנות חיים יחד באווירת עוינות, בעוד שהחיכוך בינינו לערבים עדיין לא הגיע לוותק כזה. אך, בניגוד להשערתי זו, העלייה ברמת השנאה אצלנו התרחשה חיש מהר לאחר מכן, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987 ואז התחלנו להתייחס לעם השכן כאיום ממשי עלינו. אז הבנתי שהשנאה היא בעצם תוצאה של פחד – שלנו ושל המיעוט המארוני בדרום לבנון".
למרות זאת, הוא אומר כי עדיין יש בינינו ובין הפלסטינים נימים, "שקושרים אותנו אלה לאלה יותר מאשר עם כל עם ערבי אחר. אלה מתגלים לעתים בהקשרים בלתי צפויים. אצלי זה קרה במלחמת יום הכיפורים, שבה שירתי כחוקר שבויים במערב התעלה. היו הרבה שבויים והתרכזנו בקצינים, שקיבלו תנאים טובים יותר מאשר לחיילים הפשוטים. היה מקרה שחקרתי חייל במטרה לברר אם הוא קצין, וכשפתח את פיו אורו עיני: הוא דיבר בניב פלסטיני, 'ערבית מהבית' בעיניי, לאחר ימים רבים של שמיעת הניב המצרי שהיה זר לי (החייל היה פלסטיני בעל אזרחות מצרית שגויס לקראת המלחמה). הוריתי להושיב אותו תחת הסככה עם הקצינים".
במהלך לימודיו בארה"ב פרצה מלחמת לבנון הראשונה, ואז שידרו כל תחנות הטלוויזיה המרכזיות בתים ורחובות הרוסים בעיר צידון וטענו שהעיר נהרסה כליל על ידי צה"ל. "לא יכולתי להתמודד עם הביקורת שהושמעה אז באוניברסיטה כלפי ישראל. חודש לאחר מכן נסעתי לטיול למערב ארה"ב וקלטתי שם שידורי טלוויזיה של תחנה מקומית מטעם גוף נוצרי אוהד ישראל. הם שלחו כתב לצידון, שהראה בשידור פנורמי נרחב כי העיר עומדת על תילה ורק רחוב או שניים נהרסו בעת הלחימה במחבלים. אז תפסתי בצורה מוחשית ביותר את כוח התמונה על פני המילים וגם את היכולת של תמונה אחת לזייף מציאות שלמה. בתחילת דרכי כעורך תוכנית הסברה בקול ישראל בערבית, שעיקרה תשובות על שאלות מאזינים, עניתי למאזין שתקף את ישראל תשובה מוחצת עם טיעונים שקשה להפריכם. התובנה שלי מאז היא להיות פחות צודק ויותר מכיל. מנהל המחלקה, מנשה סומך ז"ל, הזמין אותי לשיחה. הוא ביקש ש'אלבש' את זהות המאזין הזה ואקרא את התשובה שכתבתי ואחר כך אומר לו מה הרגשתי. בתור מאזין ש'חטף' תשובה כזאת הרגשתי מושפל".
בעבודתו כעיתונאי נפגש לא מעט עם חברי כנסת. "בשיחות פנים אל פנים איתם התרשמתי מאישיותם ומרמת הבנתם את העניינים שעליהם דיברו, אבל כשראיתי אותם צורחים במליאה ובוועדות תהיתי על הפער העצום בין התנהגותם כבני אדם רגילים לבין התנהגותם 'הרשמית', כאילו הכנסת והתיאטרון חד הם".
הוא נולד בחיפה בשנת 1949 לאליהו, שנולד בריגה (לטביה) למשפחה ציונית ועלה לארץ ב-1932, ולנעמי, בת למשפחה מתבוללת, שעלתה מברלין בעליית הנוער ב-1934. כל בני משפחתה האחרים נשארו בגרמניה והושמדו בשואה. יש לו אח שנולד ב-1952. אביו עבד כהנדסאי בבתי הזיקוק בחיפה, אך נפטר בגיל צעיר (41) ב-1955. המשפחה עברה לתל אביב, שם החלה אמו לעבוד באל-על, ואילו הוא ואחיו נותרו בבית עם מטפלות. כשאחיו הגיע לכתה א' עברו שניהם לפנימיית כפר הנוער בן שמן, עד שסיים את כיתה ח' ואז חזרו שניהם לתל אביב וארנון התחיל ללמוד בתיכון חדש. בשנת 1965 נפטרה אימם, והוא ואחיו השכירו את דירתם בת שני החדרים בתל אביב. ארנון עבר לגור בחדר שכור אצל משפחה עד סיום לימודיו, ואחיו עבר לקיבוץ עד לסיום לימודיו. כל אחד מאיתנו התגייס בזמנו.
ארנון התחתן לקראת תום שירותו הצבאי ב-1971 עם רות מורד ז"ל, מזרחנית בהכשרתה ובת למשפחה ממוצא עיראקי. הם היו נשואים במשך 36 שנה, ואז התגרשו. היא נפטרה תשע שנים לאחר מכן. נולדו להם שתי בנות: נעמה – מעצבת אופנה וטקסטיל במקצועה, מתגוררת במודיעין, נשואה לרן ויש להם בן שהתגייס השנה לצה"ל ובת בבית הספר, ועידית – מורה לאנגלית, מתגוררת בכפר תבור, נשואה לאמיר ולהם שלושה בנים בגילי בית ספר, הצעיר שבהם על הרצף האוטיסטי.
לתחום חקר ספרי הלימוד הפלסטינים הוא הגיע במקרה, לאחר שבשנת 2000 ראיין את מנהל המכון שעסק בכך. "'נדלקתי' על הפוטנציאל הטמון בתחום זה להבנה מעמיקה יותר של התרבות ותהליכי הסוציאליזציה (ולעתים האינדוקטרינציה) בחברות שונות במזרח התיכון. עסקתי בכך במקביל לעבודתי ברדיו וגם לאחר פרישתי. חקרתי את היחס ל'אחר' ולשלום ביותר מ-1,000 ספרי לימוד של סוריה, מצרים, סעודיה, איראן, תוניסיה והרשות הפלסטינית ופרסמתי דו"חות רבים. בשנת 2010 עזבתי את המכון ועבדתי עם מכון אחר המתרכז בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית שבשימוש בבתי הספר של אונר"א. אני עוקב אחריהם עד היום, ובמקביל ערכתי מפעם לפעם מחקרים משווים עם ספרי לימוד ישראליים. את ממצאי מחקריי הצגתי במזכ"לות האו"ם בניו-יורק, בקונגרס של ארה"ב, בפרלמנט האירופי, בפרלמנטים הבריטי, הצרפתי, השוודי והקנדי ובכנסת, ובפני שרים, עיתונאים, באוניברסיטאות, במכוני מחקר ובפני קהלים אחרים בארץ ובעולם".
את תובנותיו האישיות והמקצועיות צבר כתוצאה מתנאי חיי והקריירה שלו. הוא גדל בצפון תל אביב בחברה אשכנזית, אבל חמש משנות חייו בבית הספר היסודי עברו עליו בפנימיית בן שמן בחברת ילדים מכל העדות. עקב נישואיו התחבר ליהדות עיראק, שבנציגיה פגשתי גם בקול ישראל בערבית ולצידם נציגות נכבדה מאוד של ערבים מישראל וממזרח ירושלים, שאיתם שהה מדי יום בעבודה במשך קרוב ל-40 שנה.
ד"ר גרוס: "הקשר המקצועי שלי עם השידורים לאיראן, נוסף על הידיעה החלקית שלי את השפה הפרסית, קירבו אותי גם לארץ זו וליהודיה וגם ביקרתי בה בעבר. ידיעתי המקיפה בשפה הערבית איפשרה לי להבין לעומק את הנאמר והנכתב באמצעי התקשורת השונים ברחבי העולם הערבי באורח שוטף, ולאחר מכן לעמוד על הדגשים המועברים לדור הצעיר בספרי הלימוד. לימודיי האקדמיים איפשרו לי להעמיק את הידע שלי על החברה הערבית לכיוונים היסטוריים ותרבותיים, כולל דת האסלאם. מעמדי כעיתונאי בכלי תקשורת, שאיננו מעורב באופן פעיל בחיים הפוליטיים בישראל, איפשר לי להשקיף מהצד וללא כל מעורבות אישית על המתרחש בארץ ובאזור ולגבש לעצמי נקודת מבט עצמאית. נוסף על כך, שידרתי תקופה ארוכה לעולם הערבי, דבר שהקנה לי זווית ראייה אזורית שאיננה שמה את ישראל במרכז אלא רואה אותה כאחד השחקנים בזירה".
ד"ר גרוס מדגיש בספרו כי "עם ישראל כאומה הולכת ומתפוררת, ואם לא נתעשת ונמצא דרך לעבוד ביחד, אז בקרוב מאוד לא נהיה כאן כעם במדינתו – עם השלכות איומות על גורלו של העם היהודי בכללותו. אמנם כולנו יהודים-ישראלים, אבל אנו משתייכים לארבעה מחנות שונים שלכל אחד מהם אג'נדה משלו: ישראל הראשונה והשנייה שנוהגים לכנותן 'מחנה-רק-לא-ביבי' ו'מחנה-רק-ביבי' (נתניהו עצמו הוא רק סמל לאיבה ההדדית בין המחנות וכשיבוא אחר במקומו יעריצו וישקצו אותו באותה מידה), מחנה הציונות הדתית והמחנה החרדי. כל אחד מאלה נותן משמעות אחרת לזהותנו המשותפת, כשהקיצונים בכל מחנה מושכים החוצה, וכך היא הולכת ונפרמת".
ברור שלא תיתכן הסכמה כללית בין המחנות, משום שערכיהם שונים ומנוגדים יותר מדי בשביל הסכמה כזו ואף יש קווי שבר חברתיים ותרבותיים, שממבט ראשון נראים כבלתי ניתנים לאיחוי בדור אחד. לכן טוען ד"ר גרוס כי הדרך היחידה לקיומו של ממשל מתפקד במדינה היא הסכמה על דברים אופרטיביים – קווי מדיניות אחידה בנושאים חשובים. זה גם מה שהוא מציע בספרו: מדיניות לשימור העם היהודי והידוק הקשר בין חלקיו בתפוצות לבין ישראל, הבנת מעמדנו החריג במזרח התיכון ומשמעות הסכסוך עם הפלסטינים והתנהלות מיטבית מולו, הבנת האיומים הניצבים מולנו הנובעים מאופיו המיוחד של המזרח התיכון וגיבוש קווי מדיניות, הצעות לתיקונים בשיטת הממשל שיבטיחו יתר יציבות, יעילות ומעורבות מצד הציבור ועוד.
לטענתו, הדרך האופרטיבית לפעול בכיוונים אלה היא הקמת פורומים מקומיים לדיון בנושאים אלו והתאגדותם לאחר מכן לתנועה עממית. "בחיי כעיתונאי 'הצלחתי' להתייאש מהפוליטיקאים המקצועיים וקשה לי לראותם מובילים להסכמות בין המחנות", הוא מודה.
ד"ר גרוס כתב את הספר מתוך ניסיון ליצור מסד של קונצנזוס מחודש בין חלקי העם השונים בנושאים אופרטיביים שאפשר להסכים עליהם, "בעוד שהסכמה על ערכים משותפים למחנות היריבים לא נראית לי אפשרית בינתיים. קונצנזוס חלקי כזה יאפשר לנו לפחות לשבור את הקיפאון והתיקו הנוכחי ולהקים ממשלה מתפקדת, שתוכל להובילנו להתמודדות עם אתגרים אלו שהולכים ומתעצמים מחוץ לישראל ובתוכה. אין לאף אחד מאיתנו הפריבילגיה לשבת בצד ולהמשיך בענייניו כאילו הכול מתנהל כרגיל".
הוא מציין כדוגמה שיחה שניהל לאחרונה בשבוע הספר בשרונה בתל אביב עם צעיר תל-אביבי. שאלתי אותו מה מעניין אותו ומה חשוב לו, והוא אמר: 'לגליזציה של הקנאביס והפרדת הדת מהמדינה'. אנשים פשוט שקועים בענייניהם ומנותקים ממה שקורה סביבם. אני מקווה שמספר מספיק מהם יגלו עניין ויתעוררו לחשוב על הצורך להתעסק בבעיה האמיתית שלנו. הרי אנו הולכים שוב ושוב לבחירות, שאינן מסתיימות בהכרעה ברורה, משום שאנו נמצאים במשבר זהות. זהותנו המשותפת הולכת ונפרמת וצריך לעצור את זה. אני מציע בספרי קווי מדיניות משותפים, שיכולים לשמש כמסד לקונצנזוס מחודש בין כל המחנות, וגם דרך לכל אחד ואחת מאיתנו להשתתף באיחוי הזה אישית. בנוסף לכך, אינני יודע אם מה שאני מדבר עליו בספרי הוא המצע המבוקש לכל המפלגות המתמודדות בבחירות לכנסת, אבל ראוי לכל מי שמחפש מצע כזה להציץ בספר".
הספר "קריאת כיוון" מאת ד"ר ארנון גרוס נמכר בחנויות הספרים ובחנויות המקוונות:
https://epublish.co.il/portfolio/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%AA-%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%95%D7%9F-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%9E%D7%A0%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA%D7%95-%D7%A0%D7%99%D7%AA/
