הסופר ארנולד איחייב, מספר על ספר הילדים החדש "הפרפר והפר" (גלילי הוצאה לאור), שמחלקת הקדם יסודי בעירית שדרות החליטה לרכוש עותקים ממנו עבור גני החובה בעיר. בספר מתואר מפגש מפתיע בטבע בין שני בעלי חיים באמצעות מילים שכתב ואיורים אומנותיים של הציירת דיאנה שמעון

"בשנת 2008, כאשר שירתתי במילואים, שאל אותי חייל דתי שאלות לגבי מילים בעברית, כמו למשל למה קוראים לפרפר בשם זה. תשובתו הייתה שפרפר זה פר כפול שניים, מכיוון שלטענתו הפר הוא 'פורץ ראש'. מסתבר שאין ביטוי כזה לפר בשפה העברית, אבל מאז הוא לא נעלם ממוחי. כמה שנים לאחר מכן כתבתי את הסיפור, כי בהתחלה בכלל לא כתבתי בעברית אלא בעיקר ברוסית עבור מבוגרים. זה קרה אחרי שנולד לאשתי יוליה ולי ילדנו הרביעי. אז עברתי לכתוב בעברית, בעיקר שירה. ואיכשהו התחלתי להמציא סיפורים בעברית לילדים באמצעות שירה".

כך אומר הסופר ארנולד איחייב, שמחלקת הקדם יסודי בעירית שדרות החליטה לרכוש עותקים מספר הילדים החדש שלו "הפרפר והפר" (גלילי הוצאה לאור – עורכת לשון וניקוד: דרורית חן, מעצבת גרפית: דיאנה שמעון, הדפסה: פרינטיב, ירושלים), ולהכניסו לגני החובה בעיר עם ספר הילדים הראשון שלו "סוד המפתח והכי גדול זה להיות קטן". ספרו החדש מתאר מפגש מפתיע בטבע בין שני בעלי חיים, שלכאורה אין כל קשר ביניהם ומגלה איך מפגש מרתק זה קשור למחזור החיים בטבע ומה מגלים כל אחד מהם על השני.

"הפרפר והפר" מעביר באמצעות דיאלוג מעניין וקולח ואיורים מרהיבים ומקוריים של הציירת דיאנה שמעון סיפור חיים מרתק על פָּר גְּבַרְתָּן, מֶלֶךְ מְעוּטָר, שֶרָמַס שְדוֹת מִרְעֶה רַבִּים, עָבַר רְפָתוֹת וְהָיָה הַשַּר שֶל הַפָּרִים וּמַלְכָּן שֶל הַפָּרוֹת, ועל פַּרְפַּר, זְנַב סְנוּנִית, נָאֶה וּמְיוּחָד, שֶעָבַר שִינּוּי יוֹתֵר מִפַּעַם אַחַת.

יוֹם אֶחָד נָעִים וְחַם

רָעָה בָּאָחוּ פָּר,

לְפֶתַע עַל אַפּוֹ הָרָם

הִתְיַשֵּב לוֹ פַּרְפַּר.

הַפָּר לְרֶגַע הִתְבַּלְבֵּל,

הִבִּיט עַל הֶחָצוּף מְעַט,

"וּמִי כְּבוֹדוֹ"? הַפָּר שוֹאֵל

"אֱמוֹר לִי אֶת שִמְךָ מִיָּד"!.

ארנולד הוא אומן של מלים, מגלף, משייף, מקציע ומעבד אותן לכלל יצירה מקורית. ספרו החדש מכיל תובנות חשובות ובהן: חשוב להשתמש במוח והרבה פחות בכוח, להתנהג בנימוס כאשר משוחחים עם אחרים ולנצל כל דקה בחיים כדי להכיר את העולם הנפלא שסביבנו.

ארנולד, תושב שדרות, עלה לארץ מאוקראינה בשנת  1995 כשהיה בן 14 ומודה כי הבין שהצליח למצוא את מקומו בישראל לאחר שהתחתן עם יוליה. "אז למדתי להסתכל על החיים בצורה שונה לחלוטין. שנה לאחר שעליתי ארצה למדנו אני ואחיי בפנימיות. אני למדתי בפנימיית קריית יערים ובהמשך בכפר הירוק שברמת השרון. כמו נערים רבים בישראל חיפשתי הרפתקאות, ולכן התעקשתי לשרת כחייל קרבי במשמר הגבול. השנים שלמדתי בפנימיות תרמו לחיי, אבל כשאני אבא לארבעה ילדים אני מעדיף לראות אותם לידי, גדלים מול עיניי והולכים לבית ספר רגיל, לעזור להם בשיעורי הבית ולהיות כמה שיותר שותף בחייהם".

ארנולד עובד כנגר, נשוי ליוליה ואב לארבעה ילדים: ליאל, מייקל, מירל ועילאי. בשנה שעברה הוציא לאור את ספר הילדים "סוד המפתח והכי גדול זה להיות קטן" ("גלילי הוצאה לאור") ושלושה ספרים ברוסית שיצאו לאור ברוסיה: "שלושה צדדים של הרוח", "הסיפורים של אבא" ו"הכוורת".

הוא החל לכתוב לאחר שנולדו ילדיו. "התחלתי לכתוב ספר למבוגרים בשפה הרוסית, אך בשלב כלשהו הפסקתי לכתוב אותו מכיוון שהייתי עסוק בסיפורי ילדים ובטקסטים אחרים שהתחלתי לכתוב. את הסיפור הראשון שלי לילדים כתבתי לאחר שילדיי ביקשו שאקריא להם סיפור לפני השינה. אני אוהב לכתוב לילדים כי כשמספרים להם משהו מצחיק, הם צוחקים כי זה פשוט מצחיק אותם, ללא כל קשר למקרה מסוים או לאסוציאציות. זה מה שיפה בסיפורי ילדים: הם פשוט אוהבים באמת או לא אוהבים באמת ותמיד יגידו לך את האמת. הכתיבה לילדים היא בעצם לכולם, כשבין השורות אפשר למצוא פילוסופיה ותובנות והסיפור יכול להיות יפה וגם מצחיק, גם מבלי להשתמש במילים בוטות ובלשון הרע".

בספרו הקודם מופיעים שני סיפורים עם ציורים אומנותיים רבים, פי יצירתה של הציירת והאומנית יוליה סקריפצ'נקו המתגוררת ברוסיה. "על מנת שהספר יהיה מספיק מעניין עוד לפני שיקראו אותו ושהציורים יהיו יפים ומלאי חיים. בספר יש שני סיפורים, שבהם מופיעות מחשבותיי על דברים שבהם נתקלתי פעמים רבות ביומיום. כך למשל, בסיפור הראשון בספר 'סוד המפתח' היה חשוב לי להעביר מסר חשוב כאבא לארבעה ילדים. לעתים קרובות אנו מלמדים את הילדים שהם צריכים ללמוד על מנת שכשיגדלו הם יהיו עשירים ובעלי כוח רב, אבל פחות משתמשים במילים כמו: מאושר ובעל חוכמה. בסופו של דבר, אף כסף לא שווה אם הגעת לסוף של הסיפור של עצמך מבלי שזכית לשמוע: 'אבא יכול הכל', 'אבא הכי חכם', 'אבא הכי חזק' ועוד מחמאות כאלה. הסיפור השני 'הכי גדול זה להיות קטן' מציג סיטואציה מוכרת להורים: לשמוע מילדינו אומרים: 'אוף! מתי כבר אהיה גדול?'. לעומת זאת, הגדולים רוצים הרבה פעמים לחזור להיות שוב קטנים. הגדולים יודעים ומבינים שצריך לחיות כמו ילד, לדעת לשמוח, ללמוד לסלוח ופשוט לאהוב את החיים, אבל מצד שני לא יכולים לעשות עם זה דבר".

בספרו החדש "הפרפר והפר" מופיע דיאלוג מעניין וקולח בין פרפר לפר שנפגשים באחו. ארנולד מודה כי הישווה את הפר לאדם שיש לו פחות שאיפות בחיים. "כל הזמן הוא הולך עם הראש למטה, פחות מחפש להרחיב אופקים ואין לו יותר מדי שאיפות בחיים. לעומתו הפרפר ההפך ממנו: הוא חייב לעוף – אם כפרפר או כשפירית ורוצה להיות הכי מהיר בעולם כמו שפירית. למרות שהפרפר לא מנומס, הוא תמיד רואה לטווח רחוק  ויודע שהחיים חייבים להסתיים – במקרה שלו אחרי כשבועיים שבמהלכם הוא חייב לראות את העולם, ללמוד ולהגיע לחלום שאליו הוא שואף. הפר עם כל הכוח העצום שיש לו מגיע מקסימום לקופסת שימורים או כסטייק שמכינים על גחלים או במחבת. ואינו יכול לעשות כלום אם פרפר יושב לו על האף".

לדבריו, העובדה שבתחילת הספר מתיישב הפרפר על האף של הפר מראה לא רק שהוא נולד לא מזמן ואינו מכיר את הלכות הנימוסים, אבל מבחינת הפר שהוא גדול יותר המשמעות היא שכל הניסיון שצבר בחיים אינו מועיל כי זה לא עוזר לו לעשות פעולה פשוטה מסוימת. "לכן עצבים לא תמיד עוזרים ויש הרבה אפשרויות רבות לצאת ממצב מסוים בחיים, אבל כשאתה הולך עם ראש למטה ומנפח שרירים זה לא יעזור לך. מנגד הפרפר קטן, קל וההפך המוחלט מהשור ובהחלט יכול למצוא את נקודת תורפה של מי שחושב שהוא הכי חזק בעולם. הפרפר גם מפרה את הפרחים וחשוב מאוד בביולוגיה של הצמחים. בסיפור הזה יש משהו ששווה להתעניין בו או לחקור אותו, מעין רעיון פילוסופי שיעניין את הקטנים וגם את הגדולים".

לקראת סוף הספר חוזר הפרפר בדמות של שפירית. ארנולד מודה כי הוא מאמין בגלגול נשמות, מכיוון שאדם לא יכול לעזוב ולא לחזור אלא חייב להרגיש את עצמו בצורה כלשהי. "כל אחד יכול לבחור להאמין בכך או לא. פרפר נולד בתור זחל והוא חייב להתפתח ולהיות משהו יותר מזה ולכן הופך לגולם ואז לפרפר. אז הוא שואף למשהו יותר טוב מזה כמו למשל שפירית, ולמעשה הופך לקל מנוצה. זה גלגול נשמות שחוזר על עצמו בטבע יותר מפעם אחת. כל העניין הוא ללמוד להאמין כי אחרת לא תגיע לשום מקום: להאמין בעצמך, להאמין בחלומות שלך או להאמין בדברים אחרים, פשוט כוח האמונה".

הילדים הם הקהל האהוב עליו, בעיקר בשל העובדה שהם רואים את האמת. "עבורי הילדים הם השופט הכי אמין לספרים שלי. הם צוחקים באמת או בוכים באמת, אבל לא יודעים לשקר בכוונה להכאיב או לפגוע בך – אלא רק כדי להתגונן. ברור שאם הצלחתי להגיע למבוגרים זהו השיא עבורי, כי גם אדם שהפך לסבא ועבר את שלב האגו ואת כל השלבים בחיים יכול לקרוא את הספר וליהנות. אפשר רק לשאוף לדברים מעבר לזה ולהיות עם פילוסופיה נכונה כדי להגיע לנקודה זו".

יש נקודות דימיון בין ספרך החדש לספרך הקודם?
"ממבט ראשון קשה למצוא דימיון ביניהם, אבל אם קוראים את הסיפורים בשני הספרים בזה אחר זה אפשר לזהות אותה רמת כתיבה של פילוסופיה, שבה אפשר לראות את הדימיון. בספר החדש השפה שבה משתמשים בעלי החיים היא הרבה יותר ילדותית, אבל אם נכנסים בין השורות ומחפשים את הנרטיב של הסיפור אפשר לזהות אותם רבדים פילוסופיים כמו בספרי הקודם".

הוא מודה כי עיסוקו המקצועי כנגר אומן היוצר בעץ, כולל יצירות אומנות כמו: מעמדים מיוחדים לשופרות ולסכינים ושולחנות אומנותיים שהוא יוצר בימים אלו, קשור בהחלט לכתיבה ספרותית. "יש הרבה חופש ויופי בעבודת הנגרות, אך למרות זאת הייתי רוצה להאמין שבעוד כמה שנים תהפוך הכתיבה למקצועי העיקרי. אדם לא צריך אישור מאף אחד כדי לתת למוחו ליצור, אלא בוחר את הדרך ואת הסגנון שבהם הוא כותב. זהו המוטו שמלווה אותי גם במקצוע שלי כנגר. רוב הזמן, למרות שאני יודע מה עליי לעשות, אני עדיין יכול לבחור באיזו דרך ובאיזה סדר אעשה זאת".