הסופרת עמלה עינת מגלה כיצד בספרה החדש "קולות מחוץ לסורגים" (הוצאת גלילית) מתואר מבעד לעיניהם של הדוברים מסעם המורכב, הכאוב ולעתים הבלתי פתיר של אסירים ואסירות לאחר מאסר ממושך

"הצורך שלי לכתוב על הנושאים המרכזיים העולים מספריי, הן בפרוזה והן בעיון, נובע מהזדהותי עם האינדיבידואום החלש בחברה, עם בדידותו, סבלו ומאבקו ותקוותיו – למרות ובתוך מצבו הקשה, ולא   מ'הצורך ללכת לפני המחנה'. הזדהות עמוקה זו עם המצוקה האנושית חוברת בתוכי, בד בבד, לדחף ולאמונה שניתן להיחלץ ממנה בעזרת זולת תומך. המודעות לנושא הפרעות הלמידה נוצרה אצלי בשנותיי הראשונות כמטפלת במסגרת הקליניקה הפסיכולוגית של הקיבוצים, כשהגיעו אליי עשרות ילדים לטיפול  בשל חוסר השתלבות בבית הספר. אז הסתבר לי שמקור אי-ההשתלבות הוא הקושי המשמעותי ברכישת מיומנויות הלמידה. מרגע זה נכנסתי לעניין שלא היה מוכר אז בארץ במוטיבציה עזה, ושקעתי בתוכו במשך עשרות השנים הבאות מבחינה מעשית ומבחינה מחקרית".

כך אומרת הסופרת עמלה עינת, שבימים אלו יצא לאור ספרה החדש "קולות מחוץ לסורגים" (הוצאת גלילית). הספר מתאר מבעד לעיניהם של הדוברים את מסעם המורכב, הכאוב ולעתים הבלתי פתיר של אסירים ואסירות לאחר מאסר ממושך, מרגע השחרור אל חלום החופש הקונקרטי והנפשי. הסיפורים העולים מהכתוב מבוססים על ראיונות אותנטיים עם הדמויות המתוארות ומבטאים מאבקים פנימיים וחיצוניים קשים עד טראגיים, כאב ותקווה, בדידות, פחד וחוסר אונים וזועקים במילים ובשתיקות שביניהן את זקיקותם העצומה לעזרה של המרואיינים.

עמלה עינת, ילידת ישראל, דור שלישי בארץ, אם לשלושה בנים וסבתא לשישה נכדים, כתבה והוציאה למעלה מ-50 ספרים בתחומי העיון, המחקר, והפרוזה לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. רבים מהם תורגמו לשפות זרות, וחלקם הומחזו ועלו על במות שונות בישראל. היא זכתה בפרסים ספרותיים שונים.

היא בעלת תואר ראשון ושני באוניברסיטת תל אביב (ספרות עברית ופסיכולוגיה חינוכית) ותואר שלישי באוניברסיטת ליברפול – התמחות בהפרעות למידה וקשב. במשך עשרות שנים שימשה מרצה באקדמיה, מאבחנת ומטפלת מומחית בהפרעות למידה וקשב בקרב ילדים, בני נוער ומבוגרים. כמו כן הייתה בין מקימי ומעצבי מרכז התמיכה לסטודנטים עם הפרעות אלו במכללת תל-חי.

ספרים קודמים שלה בנושא הם: "נשים רוצחות" (עם מישל חדד), סיפורה של חווה יערי (הוצאת ידיעות אחרונות), "הבוקר בו אסרו את אבא" ו"משני עברי החומה" – סיפורים לבני הנעורים (הוצאת הקיבוץ המאוחד), "כתב אישום" (עם פרופ' תומר עינת), ספר עיון מחקרי בנושא אסירים עם הפרעות למידה וקשב בישראל (הוצאת הקיבוץ המאוחד) ו"קולות מהכלא" (עם פרופ' תומר עינת) – אסופת יצירות בציור, פיסול, פרוזה ושירה של אסירים בישראל.

לדבריה, על פניהם (ללא בדיקה מחקרית מקיפה מצדה), ההבדלים העיקריים בין אסירים לאסירות בישראל  נובעים קודם כל ממספרן הקטן יחסית של האחרונות, וכתוצאה מכך תנאי מגוריהן המצומצמים והקשים, שנית – מהפרובלמטיקה הקשה שלהן כאימהות לתינוקות בכלא ולאחר מכן מההפרדה מילדיהן – פיזית ונפשית. בנוסף לכך מנטישתן, ברוב המוחלט של המקרים, מבני זוגן לאחר מאסרן וכן מהיותן במקרים רבים מאוד קורבנות של התעללות מינית בילדותן ונעוריהן.

עינת: "הראיונות עם האסירים המשוחררים נערכו בביתי או בדירותיהם. המרואיינים הגיעו אליי בשיטת 'כדור שלג', כלומר חבר מביא חבר, זאת תוך הסכמה מלאה למפגשי שיח אנונימיים לצורך פרסום בספר. לאחר תהליך של יצירת אמון אישי בינינו זרמו דבריהם של המרואיינים/ות ברצפים אינטנסיביים נרגשים לאורך כל אחד מהמפגשים. המסקנות עולות באופן ישיר מפיהן של הדמויות הדוברות המתארות מצבי מצוקה נפשיים, שכמעט ואינם זוכים או בכלל לטיפול מקדים מכין לפני השחרור, ומותירות אותן  בתדהמה ובבלבול מוחלטים ברגע המפגש החוזר עם העולם החופשי. אין לי ספק שהמערכות הממונות עליהן בתקופת המאסר והאמורה לתמוך בהן לקראת ומיד אחרי השחרור, חייבות להתייחס לנושא, גם ראשית מנקודת מבט אנושית וגם מנקודת מבט מעשית לצורך מניעת רציטיביזם מהיר, כפי שקורה לצערנו לעתים קרובות".

לעינת אין ספק שעבודתה, מאבקיה הציבוריים בתחום ובעיקר ספריה, מ"שיטת חנהל'ה" (ספרה הדרמטי של נערה דיסלקטית שהפך למחזה מעורר השראה) ואילך, וכן מפעל התמיכה הייחודי במכללת תל-חי שהייתה מעורבת בהקמתו (עם קולגות נפלאים ואנשי ציבור רציניים), תרמו רבות בהבאת הנושא למודעות ובפיתוח פתרונות עבור הסובלים מהסינדרום.

עינת: "עד שנות ה-80 לא טיפלו בנושא כראוי בעיקר בשל התעתוע, מעין אחיזת עיניים של סינדרום זה שאין לו כל נראות – לא בפן החיצוני-נוירולוגי ולא בפן המנטלי-קוגניטיבי. לכאורה נראה התלמיד עם הפרעת הלמידה כילד/ה או נער/ה נורמטיבי/ת, נבון/ה ובעל/ת חושים תקינים שמתעצל/ת או מתנגד/ת ללמוד. כך, מתוך חוסר ידע מוחלט, פירשו את כישלונות הלמידה שלו/ה ואת השלכותיה הרגשיות וההתנהגותיות, וכך התייחסו אליו/ה במסגרות החינוכיות והמשפחתיות".

בימים אלו היא עובדת על מספר פרויקטים בתחום הפרעות הלמידה וגם בתחום הספרות הבדיונית לילדים ולבני נוער. היא מודה כי השינוי שחל בכתיבתה במשך השנים חל הן בעוצמת הדחף לכתוב שלא מתפוגג בתוכה והן בעיצוב סגנון הכתיבה הייחודי שלה, "הנע בין קטעי אינפורמציה מחקרית אותנטית לבין חוליות של בידיון דרמטי הנשזרות ביניהם. כמובן שבכתיבתי חלו גם שינויים מילוליים בהתאם לזרימת העברית המתחדשת בלי הפסקה. איך שלא יהיה, הכתיבה, כפי שטוען בן-זוגי, היא פטנט המורטוריום שלי", היא מסכמת בסיפוק.