בספר "לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות" מתארת ד"ר דרורה בהרל מסעות מאתגרים שלה ל'גג העולם', אותו כבשה במשך שש שנים – אחרי גיל 70 עם מוגבלות של 70 אחוז בתנועה – עד הקורונה
במהלך ששת מסעותיה ברכסי ההימלאיה ההודית ובנפאל המכונה 'גג העולם', גמאה ד"ר דרורה בהרל, כיום בת 77, עשרות אלפי קילומטרים בנסיעות עם רכבי שטח במסעות לנופים שבטבע ולנופים אנושיים, כמו גם לאנשים ולתרבויות השונות שפגשה בגובה של אלפי מטרים. מסעות אלו דרשו ממנה תעצומות נפש וגוף, שלא תמיד היה מוכן לציית למתבקש ממנו. הקורונה תפסה את ד"ר בהרל בעיצומן של הכנות למסע נוסף בהימלאיה, שביעי במספר מסעותיה שם ושישי במספר מסעותיה בהימלאיה ההודית. המסע היה אמור להימשך שלושה חודשים, לסגור מעגלים ולהיות הפרק השביעי בספרה. "בכל מקרה, איני מתכוונת להפסיק לטייל, כל עוד אני אוכל לעשות זאת!", היא אומרת וכבר מתחילה לחשב מסלול מחדש ולטייל באנטרקטיקה הנקייה, נכון לעכשיו מקורונה, בשנה הבאה.
מי שליווה אותה וסייע לה בחמשת מסעותיה בחבלי הארץ המכונים לאדאק וזאנסקאר, שהם בעצם ההימלאיה ההודית שבצפון הודו, הוא מדריך טיולים לאדאקי מוסמך, מסור ומקצועי בשם טאשי, עימו היא שומרת על קשר אינטרנטי גם בימים אלה של ימי הקורונה, שבהם הודו ניצבת במקום הראשון בעולם מבחינת כמות הנדבקים היומית שהגיעה לשיא של יותר מ-300 אלף נדבקים בקורונה בתוך יממה, נכון ליום שישי האחרון. בעקבות מצב התחלואה בהודו, פרסם משרד הבריאות הישראלי אזהרת מסע להודו ולמדינות נוספות.
ד"ר בהרל מגלה כיצד השתנו חייה לחלוטין ב-11 בספטמבר2001 (במקביל לאסון "התאומים" בניו-יורק שבארה"ב ששינה את החשיבה הבטיחותית בעולם כולו). "במשך חמישה ימים הייתי בעולם אחר, מורדמת ומונשמת לאחר ניתוח שהסתבך. כשהתעוררתי הבנתי שנשארתי בחיים, אבל בראש ובראשונה שאני נכה או בלשון דיפלומטית מוגבלת בתנועה ושיש לי מוגבלות של 70 אחוז בניידות, כלומר שבקושי אוכל לעלות במדרגות, גם במישור הליכתי תהיה איטית, לעתים איטית מאוד ולפעמים אצטרך להיעזר במקל הליכה, אבל בכל זאת אוכל לצעוד על שתי רגליי, ובנוסף, שמעתה והלאה איאלץ ליטול מספר רב של תרופות מדי יום. לא אפשרתי לעצמי לשקוע ברחמים עצמיים. החלטתי להתעלות מעל המוגבלויות שנחתו עלי ולא לדכא את יצר ההרפתקנות והסקרנות לחקור, לראות ולהכיר דברים ועולמות חדשים, הטבוע בי מאז שאני זוכרת את עצמי".
היא מספרת כיצד דווקא אחרי אותו אירוע בשנת 2001, כשהיא בסוף שנות ה-50 לחייה עם מוגבלויות פיזיות, היא התחילה לצאת למסעות אתגריים, כאלה שקשים מבחינה פיזית גם לאנשים בריאים, בעיקר באפריקה. היא גם יצאה למסעות ג'יפים בהם המטרה היא נהיגה בתנאי שטח קשים ובינוניים. באחד המסעות החליטה לחוות את המפגש עם הטבע בדרך הכי בלתי אמצעית שאפשר – לשהות באוהלים ממש בשטח, בשמורות השורצות חיות טורפות ולא־טורפות.
היא טיילה 15 פעמים באפריקה במדינות שונות ובכמה מהן אפילו פעמיים ושלוש פעמים. חמש פעמים היא הייתה ברכסי ההימלאיה ההודית ופעם אחת – בנפאל. בספרה הראשון "יומני מסע – לטייל עם מוגבלות" מופיעים חמישה יומני מסע כתובים ומצולמים מהשנים 2103-2009. הראשון מתאר מסע ג'יפים אתגרי בהרי האטלס ובדיונות של הסהרה במרוקו, ואחריו שלוש יומני סאפארי ססגוניים ומרתקים באוגנדה, בטנזניה ובדרום אתיופיה כשהאחרון הוא מסע אנתרופולוגי לשבטים הנידחים בדרום-אתיופיה. אלה מתארים בלשון חיה ואוהבת את הנופים, את החי, את הצומח ואת התושבים במדינות אפריקניות אלה מנקודת מבטה הייחודית; ולבסוף סיפור מסע קשה מאוד פיזית אך מתגמל ומפעים להימלאיה ההודית וצפון הודו.
בימים אלו ד"ר בהרל הוציאה לאור את ספרה "לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות", בו מתוארים – ביומני מסע מרתקים ובצילומים אמנותיים של נופים, מקומות ופורטרטים – שישה מסעות מורכבים שעברה בתנאים לא פשוטים אליהם יצאה – למרות חששות וספקות מצד מכרים, בני משפחה והרופאים: חמישה מסעות בהימלאיה ההודית ומסע נוסף בהימלאיה בנפאל. המסעות נערכו ברכב וברגל בנופים עוצרי נשימה עם טבע פראי ובגובה אלפי מטרים, וכללו מפגשים עם התרבות המקומית, התמודדות עם מוגבלותה, קור מקפיא ואוויר דליל בגובה רב כל כך.
בדומה לספרה הראשון, היא מקדישה את ספרה החדש – "לכול מי שחושב שאי-אפשר" והמסר הוא ברור כפי שהיא כותבת, בין היתר, במבוא: "אני מאחלת לכם ליהנות מתיעוד מסעותיי האתגריים ברכסי ההימלאיה ולהתרשם מכך שעם רצון, נחישות והתמדה אפשר לטייל ולראות עולמות – גם עם מוגבלויות פיזיות".
היא מספרת על האתגר המורכב שחוותה במסעותיה בהימלאיה ההודית: הטיפוס הקשה עבור אדם ממוצע, צעיר או מבוגר, על אחת כמה וכמה כבעלת מוגבלות בתנועה במדרונות התלולים ובמדרגות הגבוהות והלא סימטריות המובילות לגוֹמְפָה (המקבילה למנזר בנצרות) בו חיים ומתפללים ראש הגומפה הלמה והנזירים, או לסְטוּפָּה – סוג של מבנה קדוש שבדרך כלל צבוע בצבע לבן ומכיל על פי האמונה שרידים או אפר של בודהה או של אחד מתלמידיו. הסטופות והגומפות ממוקמות בדרך כלל במקומות גבוהים. למרות זאת, היא ביקרה שוב ושוב בעשרות גומפות וסטופות, התפעלה מיופיין ומקדושתן ותיעדה אותן ואת הנוף המרשים הנשקף מהן בצילומים רבים ובכתב.
ד"ר דרורה בהרל, כיום, דיירת בדיור מוגן שליד קיבוץ גינוסר, התמודדה עם קשיים כמו: האוויר הדליל בשל הגובה הרב והלימוד איך ללכת וכיצד לנשום, מזג אוויר קפוא שאילץ אותה לישון כמעט עם כל הבגדים החמים שלה בתוך שק שינה ומתחת לשמיכות עם התיק של המצלמות (המצלמות אינן בנויות לקור קיצוני) ולא להתקלח במשך כמה ימים או כמעט שבוע מכיוון שלא היו מים זורמים, ונסיעות ברכבי שטח שנמשכו שעות רבות למרחק של מאות קילומטרים במרחבים שהשם "אמצע שום מקום" כל כך מתאים להם. פעם אחר פעם היא חגגה ניצחונות פרטיים כשהגיעה למעברי הרים גבוהים כמו: קארדונגלה שגובהו 5,602 מטר ונחשב למעבר ההרים הגבוה בעולם לרכב, רוטאנגלה (בתרגום חופשי: 'ערימת גוויות') המתנוסס לגובה 3,980 מטר, ועוד.
היא זכתה להגיע למקומות, שכיום, גם בגלל סיבות פוליטיות וגם כמובן בגלל הקורונה, הכניסה אליהם אסורה גם לאזרחי הודו – למעט תושבי המקום, ובהם: סרינאגאר, בירתה של מדינת קאשמיר שבצפון הודו, וגם בקרחוני סונומארג וגולמארג שבקאשמיר, שבשל המתיחות בין הודו לפקיסטן תיירים – כולל תיירים הודיים – כבר אינם יכולים לבקר בה. בסרינאגאר היא ישנה בבית מלון המכונה מלון צף או בית סירות הממוקם באגם דאל, המעוצב כמו ארמון צף והגישה אליו היא באמצעות שיקארה – סירה/מונית. היא גם ביקרה מספר פעמים ברמת צ'אנג-טאנג שעל גבול סין, אזור צבאי מובהק שלא הרחק ממנו התרחשה לאחרונה התקרית עם סין. בשניים ממסעותיה היא חוותה מזג אוויר חורפי במיוחד: במרץ 2017 ברכס הדרום- מזרחי של האנאפורנה בקור של לפחות 15 מעלות מינוס – בלי חימום ובלי מים בברזים שקפאו בגלל הקור השורר במקום בעונה זו של השנה, ובמאי 2019 בזאנסקאר לשם הגיעה שבועיים לאחר שנפתחה הדרך וכאשר השלג כיסה כליל את הנוף ההררי ואת העמק המרהיבים ובאחת הנסיעות בדרך הכל כך צרה בין שני קירות קרח, הרכב אף נתקל באחד מקירות הקרח.
במסעותיה בהימלאיה ההודית ובנפאל היא צילמה נופים מרהיבים: פסגות מושלגות, הרים קירחים הבנויים מסלעי גרניט, חקלאות טרסות הבנויה מדרגות מדרגות במעלה ובמדרונות ההרים לצד כפרים בהם חיים בני אדם באורח חיים של לפני אלפי שנים, ואף חורשים את שדותיהם באמצעות שור ויאק (בהמה טיבטית) ומחרשת עץ, מרחבים בגוונים שונים מהם בולטים פסלי ענק מרהיבים ומוזהבים של בודהה בגרסאות שונות, ותופעות טבע מרהיבות כמו: מפגש הנהרות אינדוס וזאנסקאר שצבע מימיהם שונה ובמפגש ביניהם כל נהר שומר על צבעו, או ביקור בצ'ומרירי אגם מרירי (צ'ו משמעותו אגם), שבגובה 4,595 מטר וכל שינוי קטן בעוצמת הרוח או בכיוונה משנה את גוון המים. היא גם תיעדה בעלי חיים מיוחדים כמו מרמיטות, וגם גברים, נשים וילדים לבושים בבגדים מסורתיים, נשים מכבסות כביסה ושוטפות כלים ברחוב, גברים מכינים לבנים מבוץ או מתקנים כבישים בהרים באמצעות ידיהם וכלי עבודה, ועוד.
מאז שד"ר בהרל זוכרת את עצמה היא אוהבת לטייל. בצעירותה היא טיילה בעיקר בארץ, אבל מאז ומתמיד הייתה לה מצלמה ביד. לאחר שבעלה נפטר ולפני תחילת לימודיה באוניברסיטה, היא יצאה לטיול מאורגן במשך חמישה שבועות במערב אירופה. במהלך לימודיה באוניברסיטה נהגה לנסוע יחד עם סטודנט שאהב לטייל כמוה כמעט מדי קיץ כתרמילאים, כל פעם לארץ אחרת ולעתים מספר פעמים באותה ארץ, כל פעם באזור אחר של הארץ. כך למשל, ביקרה 5-4 פעמים ביוון ומספר פעמים דומה באיטליה.
ראיון של ד"ר דרורה בהרל בתכנית "פותחים יום" בערוץ 13 – על ספרה החדש ועל מסעותיה בהימלאיה:
https://13tv.co.il/item/news/starting-the-day/season-02/articles/tvp0m-2067873/?fbclid=IwAR2hQPCILWqPl8CpyKlFBRNbmZKLt4ZKITvD_DW7vjM2Gtq4NmRN4J1NRxI
במסגרת מחקרה האקדמי לקראת הדוקטורט בנושא "תעמולה בעת העתיקה בתקופת האימפריה הרומית", שזכה בהצטיינות יתרה בינלאומית וניתן לה ע"י המכון לחקר האימפריה הרומית שבאלבנו ליד רומא באיטליה ואף פורסם כספר באחת ההוצאות לאור באוקספורד, היא לא הפסיקה לנדוד בין המוזיאונים הגדולים ובין אתרי העתיקות באירופה: מהגליפתוטק במינכן, דרך הלובר בפריז והמוזיאון הבריטי בלונדון, וכמובן באיטליה – מוונציה בצפון ועד נאפולי בדרום דרך פירנצה, ורונה, רומא וערים נוספות.
ד"ר דרורה בהרל מקדישה את סיפוריה ואת חוויותיה "לכל מי שסובל ממוגבלות כלשהי ונדמה לו שאי אפשר. אני הוכחתי לעצמי שאין אי אפשר – יש לא רוצים. אני לא גיבורה יוצאת דופן ומצליחה לעשות דברים, שאולי יש ויאמרו שהם בלתי אפשריים, רק בזכות כוח רצון ונחישות. אני לא מתגברת על מוגבלותי אלא מתמודדת איתה ולומדת לחיות איתה, להשלים איתה ולהסתגל אליה. המוגבלות שלי מתבטאת בפן הפיזי ולא בפן הנפשי, וזה מה שמאפשר לי להמשיך ולטייל. למדתי המון מההתמודדויות שלי – על משמעות החיים ועד כמה אני אוהבת אותם, את הילדים שלי ואת משפחתי. כשאני חושבת על הקשיים שאני חווה יומיום וגם על אלה שחוויתי במסעותיי, אני מגיעה למסקנה שהמשותף למרביתם הוא גורם הנגישות ויחס הסביבה אל המוגבל, אל האחר והשונה. אני אישית קיבלתי תגובות כמו: 'וואו' ו'כל הכבוד', אבל גם עמדה פטרונית, מבטים והתייחסויות שליליות ואמירות שמשדרות חוסר לגיטימציה לזכות הטבעית שלי לטייל כמו אחרים".
דף הפייסבוק של הספר "לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות":
https://katzr.net/00b60c
