בגלריית תיאטרון היהלום ברמת גן תיפתח ביום רביעי 6.5 התערוכה "עצמאות – בין חופש לשייכות, בין שבר לתקווה" (אוצרת: ד"ר אביבית אגם דאלי), המאגדת מגוון יצירות המציעות פרשנויות ל"עצמאות"
"בעידן של שינויים מתמידים ובחיפוש אחר יציבות ומשמעות, התערוכה מציעה מבט מורכב על עצמאות כמרחב של מתחים: בין חופש לשייכות, בין ריבונות לפגיעוּת, בין זהות אישית לזיכרון קולקטיבי ובין בחירה לפעולה. דרך העבודות נפרשת קשת רחבה של עיסוקים: מהגוף והבית, עבור דרך יחסים אנושיים וגבולות, ועד שאלות של הגירה, מגדר, זמן, טבע, טכנולוגיה, זיכרון, טראומה ותיקון. התערוכה מבקשת לא רק לשקף מציאות, אלא גם להציע אפשרות: לשחרר דפוסים ישנים, לפתוח דלת לתקווה ולדמיין עתיד אחר. מתוך ההבנה כי מחשבה יוצרת מציאות, האמנות כאן אינה רק ביטוי אלא היא דרך פעולה. 'עצמאות' אינה מוצגת כהגדרה סגורה, אלא כהזמנה: לבחון, לערער, להרגיש ולנסח מחדש את הגבולות שבין תלות לבין חופש: בין מה שנכפה עלינו לבין מה שאנו בוחרים להיות".
כך אומרת ד"ר אביבית אגם דאלי, שהתערוכה "עצמאות – בין חופש לשייכות, בין שבר לתקווה" שהיא אוצרת תיפתח ביום רביעי 6.5.26 בשעה 18:00 בגלריית תיאטרון היהלום ברמת גן. התערוכה תינעל ב-31.5.26. שעות הביקור בתערוכה: ימים ראשון עד חמישי – בין השעות 16:00-09:00. התערוכה פתוחה גם כאשר מתקיימות בתיאטרון היהלום הופעות, הרצאות וכנסים, בעיקר בערבים.
מדובר בתערוכה קבוצתית חדשה ומעוררת מחשבה, המבקשת לבחון מחדש את מושג ה"עצמאות" דרך נקודות מבט אישיות, חברתיות ואמנותיות. "התערוכה מאגדת יצירות של ציירים, צלמים ושתי פסלות, המציעות פרשנויות מגוונות למושג "עצמאות" – לא רק בהקשר ההיסטורי או הלאומי, אלא גם דרך החוויה האנושית העמוקה: רגשית, גופנית, חברתית ואישית", מסבירה ד"ר אביבית אגם דאלי.
בתערוכה משתתפים ומשתתפות האמנים והאמניות: אולגה ינאי, אוקי שוורץ, אלה בר, בעז רונן, ג'ודי פרחי, גל רוזנברג, דניאל הרץ, דפנה סימנה, הילה טורבילו, ורד אלון, יהורם גלילי, יצחק בן מנחם, יצחק וולקיטה, ליה פיגדור, מיכל אדם, משה קנסקביץ, נעמי רוה, ענת מטיה, תמר סער ו-MAYAMOTEK.
האמנית מיכל אדם אומרת כי כאשר חשבה לעצמה עצמאות מהי "חשבתי על ילדינו, שאנו משחררים אחרי שטיפחנו וגידלנו ומצפים שידאגו לעצמם ויממשו את חלומותיהם, בעוד אנו שולחים אותם לדרכם. במסיבת סיום התיכון אנחנו שרים להם את השיר האלמותי 'עוף גוזל'. אנו מתכוונים לכך שהנה אתם יוצאים לדרך חדשה, הגעתם לגיל 18 משוחררים מהמורים ואף מההורים ואחראים לגורלכם. אבל במציאות שלנו במדינת ישראל הילדים נדרשים לוותר על עצמאותם האישית למספר שנים לטובת העצמאות הכללית. כשמדברים על עצמאות ישראל, אי אפשר להימנע מלחשוב על בן גוריון, ראש הממשלה הראשון והמיתולוגי, שאותו הנצחתי, בפסלון קריקטוריסטי, קצת עם הרבה אהבה והערכה".
האמנית אוקי שוורץ מציגה ציור אינטואיטיבי עם אנרגיית ריפוי, שצויר באקריליק באמצעות מדיטציית כאב עם מדיטציית ריפוי שכבה מעליו. "זה ציור בפסטל, שעליו עבדתי בשכבות צבעים, יבש ועם מים, מחיקות וטשטוש. ככה אני חוקרת את המדיום, לומדת ומתנסה". יצירה נוספת של שוורץ, "הטריפטיך", מודל שהיא אוהבת, היא למעשה ציור מיקסמדיה, שבו המציאות משתקפת בציור: המלחמה, ההרס והאובך. "למרות הכל, העצים מתחילים ללבלב ומקרינים נימת אופטימיות. כולם צוירו מעצמם, בלי תכנון", היא מוסיפה.
האמנית MAYAMOTEK מצלמת ועורכת את יצירותיה בעזרת הטלפון הסלולרי. "אני לא עובדת על מחשב, לא משתמשת בתוכנות גרפיות מיוחדות כמו פוטושופ ולא נעזרת ב-Ai. כל עבודה נעשית בצורה קצת אחרת אבל באותו פורמט, בגלריה של הטלפון. לצבעים החזקים אני מגיעה בעריכה, מעבירה תמונה הרבה פעמים בתוך הגלריה, כל פעם מגבירה את הקונטקסט ומידת הרוויה של הצבע ובסוף זה קורה. לפעמים אני מציירת רקעים או יוצרת מתמונות שונות. רוב העבודות הן קולאז'ים, שאני עורכת מתמונות שצילמתי, הפכתי למדבקה קטנה ושתלתי בתמונה אחרת. העבודות יוצאות מהלב והן מאוד אישיות. אני ממציאה לי עולמות קטנים מרסיסים של זיכרונות וחלומות שחלמתי".
האמן איציק וולקיטה, הנעזר ב-AI כדי לכתוב, מציג את היצירה "הלוואי ויכולתי לצעוק". לדבריו, עבור מי שהיה סופר ואיבד בעקבות פציעת מלחמה ופוסט-טראומה את היכולת לקרוא ולכתוב, הציור הפך למילים החדשות שלו. "היצירה נולדה מתוך אותו רעש ושקט שנכפו עליי, ומנסה לתת צורה למה שלא ניתן עוד לכתוב. הציור מציג דימוי נוקב של הקרבה. אובדן חירות בתוך מערכת; תולעים תלויות על קרס, שאיבדו את החופש שלהן רק כדי לשמש כלי ללכידת דג, שגורלו יהיה זהה כגורלן. זהו תיאור של מעגל הקרבה אכזרי, שבו הפרט הופך לבורג שניתן להקריב את חירותו כחלק ממנגנון גדול יותר. בכל זאת, מבט חטוף בעין המתחננת של התולעת עוד מעלה שאלה לגבי המחיר האישי, הפיזי, הנפשי שעלינו לשלם".
לדברי האמנית נעמי רוה, "עצמאות" כמונח מייצג גם עצמאות אישית, כלומר חידוש ויצירה, עוצמה פנימית ואי תלות באחרים. רוה: "ג'ורג' ברנרד שואו אמר פעם: 'היי עצמך, כי כל האחרים תפוסים כבר…'. מאחורי משפט הומוריסטי ומחוכם זה יש הרבה אמת. כשאני מציירת אני משתדלת להתרחק כמה שניתן מהשפעות של אחרים, כדי שלא אהיה תלויה באחרים. אני מקווה ליצור משהו אמיתי, מהפנימיות שלי. הציורים המוצגים בתערוכה נוצרו מתחושת העצמאות המקננת בי".
האמנית ורד אלון מציגה יצירה העוסקת בפירוק תבניות וברצון לשחרור פנימי. האמנית דפנה סימנה מציגה ביצירתה "עצמאות בשיבה טובה" דמות שבעיניה דומה לדמות של אימה, שנפטרה לפני כשנה. סימנה: "אמא עשתה מאמצים כבירים לשמר את עצמאותה, כמעט עד יומה האחרון. בשונה מאימי, לאישה בציור, שיער ארוך בצבעי תכלת-לבן, הגולש ברכות מעל גופה ומתמזג עם הקרקע והנוף. היא נאחזת במוט בשביל להתרומם לעמידה. היא קמה מכיסא הגלגלים שלה, מוותרת עליו ובמקביל נשענת על מקל הליכה המצמיח שורשים לתוך האדמה. לצד מקל הקשישה יש ילדה – פעוטה נטועה באדמה ומחופשת לפיה מהאגדות, שזורקת כדור אל-על והאישה מביטה אליה. למרות רצונה העז לתפוס את הכדור שהילדה מוסרת, היא איננה מסוגלת לשחרר את אחיזתה, להזדקף ולעמוד ביציבות".
האמן, המשורר והסופר יהורם גלילי מציג בתערוכה שלושה צילומים אמנותיים של שמיים בסיטואציות שונות: שמש מגיחה מבעד לעננים לבנים בשמיים כחולים, נוף אורבני של תל אביב עם שלט דיגיטלי ועליו דגל ארוך של מדינת ישראל ועננים שחורים בשמיים כחולים בנוף האורבני של מודיעין. גלילי: "לשלושת צילומים אלה יש מכנה משותף: השמיים בגוונים שונים של כחול יחד עם העננים יוצרים באופן טבעי את דגל ישראל בצבעי כחול ולבן".
האמנית ענת מטיה בוחנת עם יצירותיה את הקשר המורכב בין היחיד לבין הכלל. הלב הגדול, הבנוי מעשרות דמויות קטנות ושונות, מציג פסיפס אנושי מגוון – כל דמות ייחודית בפני עצמה, אך רק יחד הן יוצרות שלם אחד פועם. "כך מתגלה עצמאות לא כניתוק, אלא כיכולת להיות חלק מקהילה תוך שמירה על זהות אישית. עבודות התיק והנעל עוסקות בתנועה ובבחירה. הן מדמות חפצים יומיומיים, אך בהיותם מקרמיקה הם הופכים לבלתי ניתנים לשימוש, ובכך מעלים שאלה על חופש פעולה אמיתי: האם עצמאות היא היכולת לנוע, או עצם הבחירה בדרך?", היא אומרת.
האמן בועז רונן מציג מספר יצירות ובהן "יונה", שבה החלון מסמל מעבר בין פנים לחוץ ונותן תחושת הצצה. חלון הרוח, האותיות הופכות לחומר לגוף לתנועה ותקווה לעתיד טוב יותר ולשלום. היצירה ״חתך דגים ויונה" (מספר 3) משלבת בין הדפס וציור. ביצירה ״בעדשה״ מופיעה היונה שוב, רק הפעם בתוך ״חתך דגים״ צורה גאומטרית ראשונית של שני מעגלים, שמקום החפיפה יוצר צורת דגים הפוכים.
בתערוכה מוצגות שלוש יצירות ייחודיות מעיזבונות של האמן המנוח יצחק בן מנחם, שנפטר בשנת 1969. הוא היה נחשב לאמן פורץ דרך, חלוץ, יזם ומתעד. הוא נולד בוורשה למשפחה ציונית, ולמד ציור באקדמיה לציור בוורשה. בשנת 1924 החליטה משפחתו לעלות לישראל, והוא הצטרף לקבוצת אלזס בחדרה, ומשם עלו להקים את קיבוץ משמר העמק. בשנת 1929 הוא חלה ונסע להחלים בפריז, שם צייר בגדה המזרחית עם שאגל. עם החלמתו חזר ארצה להמשיך להקים את משמר העמק. הוא לימד אמנות בתיכון המוסד, וכל הזמן צייר, חרט ופיסל ואף יצר צבע מיוחד שהרכבו לא פוענח. הוא הקים את ספריית אנרוקים, לימים ספריית הפועלים, ואף צייר במשפט אייכמן. הוא צייר בשמן, אקוורל, גיר ורשם ביד קלה ומדייקת.
האמן דניאל הרץ מציג בתערוכה שלושה צילומים אמנותיים ובהם, בין היתר, שני צילומים שנולדו בקיבוץ אור הנר – צמח סברס, מחוספס וקוצני, שטיפות גשם נאחזות בו לרגע, שבריריות וזמניות, וצילום של ציפור במעוף החוצה את הפריים, שמזכירה לו שהנפש עדיין יודעת לעוף. צילום נוסף נולד מתוך מציאות המוכרת לו מקרוב – חיים בצל איום, בתוך מרחב שבו "מרחב מוגן" אינו מושג תיאורטי אלא חלק מהיום-יום. הרץ: "המקום שאמור להיות מקלט ברגעי סכנה הופך כאן לבמה שקטה לרגע אחר לגמרי. בתוך הבטון החשוף, בין קירות שנבנו להגן מפני הרס, מופיעות שתי יונים. נוכחותן עדינה, כמעט בלתי נתפסת, אך היא ממלאת את החלל במשמעות חדשה. הן לא שייכות לפחד, אלא מביאות איתן נשימה, שגרה ואולי גם תקווה. אולי בתוך המקום שנועד להגן על החיים ברגעי קצה, דווקא שם מתגלה בעדינות השקטה ביותר הסיבה שבשבילה ממשיכים לחיות".
