איתמר חיון, לוחם בחטיבת גבעתי ששירת מעל 300 ימי מילואים מאז תחילת המלחמה, יצא במיזם אזרחי ייחודי בשם "בתים ללוחמים", המאגד למעלה מ-3,000 לוחמי ולוחמות מילואים

׳׳בתים ללוחמים׳׳ נולד ברגע אחד. חזרתי מעזה לדירה השכורה. עדיין על מדים, מחזיק את הנשק והווסט בידיים. רגע לפני שנכנסתי הביתה – עצרתי. עבר בי גל של צמרמורת ושאלתי את עצמי: ׳׳איך יכול להיות שמי שנלחם על הבית – אין לו בית לחיות בו?׳׳ זה הרגע שבו הכול התחיל. בהתחלה התביישתי, אבל התחלתי לשאול חברים בפלוגה והבנתי שאני לא היחיד. דיברתי עם לוחמים נוספים והבנתי שזה לא רק אני, אלא עשרות, מאות ואלפים. כיום '׳בתים ללוחמים'׳ מאגדת מעל 3,000 לוחמי מילואים מכל רחבי הארץ. יש כאן צוות של עשרה אנשים שעובד יחד איתי. אנו פועלים בעוטף עזה, בכרם שלום, בחולית ובסופה, גם בנגב, בקריית שמונה ובאזורים נוספים. אנחנו בונים פיילוט יחד עם תורם משמעותי להקמת קרן, שתעניק 100,000 דולר כהון עצמי לכל משפחה, יחד עם מסלול משכנתא מסובסדת בשיעור של 2-3 אחוז. זה כיוון מדהים, אבל עדיין פלסטר. אני רוצה לראות גם את המדינה לוקחת אחריות".

כך אומר איתמר חיון, לוחם בחטיבת גבעתי ששירת מעל 300 ימי מילואים מאז תחילת המלחמה, שבימים אלו יצא ביוזמה ייחודית בשם "בתים ללוחמים" – מיזם אזרחי המאגד למעלה מ-3,000 לוחמי ולוחמות מילואים מכל רחבי הארץ. לדבריו, לפני סבב הלחימה הרביעי בשנת 2024 צילם סרטון וידיאו אותנטי, שבו חשף את כאבו האמיתי. "קיבלתי עשרות תגובות של אנשים שכתבו לי: '׳איתמר, אתה צודק', 'אנחנו איתך', 'בבקשה רק תמשיך. אל תעצור'. זה נתן לי את הכוח הראשוני", אומר חיון.

נשבר לו הלב לשמוע מדי יום סיפורים קשים על עסקים שקרסו, משפחות שהתפרקו, חובות, פיטורים וקריסות נפשיות של מי שמגינים במילואים על המדינה. "אלו האנשים שיצאו להגן על המדינה – והם שקופים. הם לא יצעקו ולא יתלוננו, אלא ימשיכו להילחם. דווקא עכשיו זה הזמן שלנו להילחם על זכותנו לאדמה. למדינה יש חוב מוסרי עבור לוחמיה", הוא מדגיש.

הוא נולד וגדל ברמת התשבי בחיפה, בדירה שהוריו עדיין גרים בה עד היום. הוא למד במעלה הכרמל ולאחר מכן בחטיבת הביניים ליאו באק, ובהמשך בתיכון ויצו לאומנויות במגמת תקשורת. במשך שלוש שנים למד עיתונאות, צילום, כתיבת  תסריטים, בימוי, לשאול שאלות קשות ולספר סיפור. הוא וחבריו וחברותיו לכיתה אף זכו בפרס בעקבות סרט שהפיקו. "בדיעבד אני מבין שזה בדיוק מה שאני עושה גם כעת דרך ספרים, פודקסטים, הרצאות ו׳בתים ללוחמים׳ – לדעת לספר אמת בצורה שאנשים מרגישים אותה", מסביר חיון.

בכל פעם שהוא חוזר לבית הוריו הוא מרגיש תחושת בית. חיון: "לא משנה כמה אני עובר, כמה אני מתקדם וכמה החיים משתנים, הבית הזה תמיד מחזיר אותי לשורשים. הייתה לי ילדות מדהימה. הייתי ילד שנהנה מהחיים, קיבלתי חינוך טוב מאוד וערכים חזקים מהבית. כמו כל ילד, גם היינו עושים שטויות ולפעמים יוצאים קצת מהגבולות, אבל תמיד היה קו מנחה ברור. אמא שלי הביאה את עולם החשיבה לשחק שח מט, לחשוב כמה צעדים קדימה, לשאול שאלות, לא לקבל דברים כמובן מאליו, לחשוב מחוץ לקופסה וגם שילוב מוזיקה ונגינה. אבא שלי הביא את השמחה, הצחוק, והאמת הפשוטה. השילוב ביניהם בנה אותי לחשוב, להרגיש וגם להוביל".

כבר מגיל שש הוריו לקחו אותו ואת משפחתם פעם בשנה לחופשות סקי בשווייץ, "ושם למדתי לא לפחד מהמהירות. לדעת להיות בשליטה גם כשאתה יורד מהר ולדעת לשמור על יציבות גם כשהכול זז סביבך. זה שיעור שהולך איתי לכל מקום בחיים", הוא מגלה.

בשירות הסדיר שירת כלוחם בגבעתי, ובהמשך כלוחם מילואים בסיירת הנגב, יוצא פלחה"ן גבעתי. חיון: "היינו בין הכוחות הראשונים שנכנסו לבית חאנון בעזה, והיינו אחראים גם על פיצוץ מבנים תוך כדי הלחימה. אלו רגעים שאתה לא שוכח ובהם אתה מבין עד כמה החיים חשובים, כמה אחריות יש על הכתפיים שלך וכמה האדם נבחן דווקא בתנאים הקיצוניים ביותר. מהצבא למדתי רבות על אנשים: איך הם מגיבים תחת לחץ, איך פחד יוצא החוצה, איך יש מי שמתפרק ויש מי שמתכנס פנימה ומוצא את הכוח. למדתי שכל המלחמה היא פסיכולוגית בכלל והכל מתחיל בראש בינך ובין עצמך".

חיון, גרוש מזה שלוש שנים, הוא אב ליונתן, בן חמש. "האבהות שינתה אותי יותר מכל דבר אחר בחיים. אני שמח מאוד שנלחמתי על ההורות המשותפת. בשנים האלה למדתי מה זה להיות אבא וגם אמא. לקחתי הדרכת הורים כדי לרכוש כלים חדשים ולהתמודד עם סיטואציות, שלא תמיד מוכנים להן כדי להבין מה זו אחריות אמיתית. מהרגע, שבו הפכתי לאבא, נהייתי אדם אחר – ברמה האישית והרגשית וברמת האחריות. אני מודה למשפחתי ולהורים על התמיכה הרבה, כי זה לא מובן מאליו".

אחד מחלומותיו הגדולים הוא לשתול עץ עם בנו יונתן "ולהסתכל עליו בעוד 20 שנה ולהגיד לו: '׳אתה יודע? כשהיית בן חמש שתלנו את העץ הזה יחד'. אבל עץ צריך שורשים, מקום קבוע, אדמה ובית. מתוך כאב זה התחזקה בי ההבנה שאנחנו דור, שעובר מדירה לדירה, שוכר, נאבק ולא מצליח לבנות יציבות ובית הוא לא נדל"ן, אלא שורש, עתיד ושייכות. כל הזמן יונתן שואל אותי: 'אבא, מתי תבנה כבר בית?'. זה מדרבן אותי כל יום – יותר בשבילו שיהיה לו מקום ראוי לחיות בו", הוא מציין.

במשך שנים הוא ליווה בעלי עסקים קטנים ובהם: מטפלים, מאמנים, יועצים, בעלי מקצוע ואנשים שבונים הכול על עצמם. חיון: "מה שראיתי שוב ושוב זה שלא משנה מה התחום – בסוף כולם מתמודדים עם אותם פחדים: כישלון, הצלחה, חוסר ודאות, אמונות, חוסר הבנה בשיווק ודברים שיושבים עמוק בילדות. הרבה פעמים כל מה שבן אדם צריך זה שמישהו יחזיק לו את היד ויגיד לו: 'אני איתך'. בשנה וחצי האחרונות שמתי הכול בצד. הבנתי שאני לא יכול להמשיך להשקיע רק באדם אחד בכל פעם, אלא להשקיע באלפים. משם נולד המיקוד המלא שלי ב'בתים ללוחמים'".

כאמור, הוא שירת מעל 300 ימי מילואים מאז פרוץ המלחמה. חיון:" בעזה, בגבולות ובתקופות הכי מורכבות של המדינה איבדתי חברים, וחוויתי רגעים שבהם צלף כמעט הוריד אותי. חוויתי פחד אמיתי, אובדן ועומס רגשי עצום. אחד הרגעים הכי חזקים היה בשלושת השבועות שלפני הכניסה הקרקעית הראשונה לעזה. היו לחץ עצום, פחד ואי-ודאות, כשהיינו צריכים להכין את עצמנו פיזית, נפשית ומנטלית. אני זוכר שהרגשתי מקורקע כי באתי מוכן לרגע הזה. עשיתי עבודה לאורך שנים וידעתי להתחבר לנשימה, להבין את עצמי ולדעת למה אני שם. זה מה שמחזיק לוחם".

לאחר שירותו הסדיר עבד בעגלות בארצות הברית ובהמשך גם כבעל עסק, שם למד מה זה להתחיל כל יום מאפס, לנהל עובדים ועוד. מאוחר יותר למד באוניברסיטה ייעוץ עסקי על מנת להבין לעומק קבלת החלטות, מבנה עסקי, ניהול מספרים ואסטרטגיה. בימים אלו הוא לומד משפטים באקדמאית קריית אונו, "מכיוון שכדי להוביל שינוי אמיתי במדינה צריך להבין את השפה המשפטית, הקרקע, הזכויות והמערכות. למידה זו נכנסת גם לספרים שכתבתי. בסופו של דבר,  מיינדסט של לוחמים לא נכתב על סמך תיאוריה, אלא בהתבסס על חיים אמיתיים", מודה חיון.

"מיינדסט של לוחמים", ספרו הרביעי שיצא לאור במהדורה באנגלית ובהמשך יתורגם לעברית, התחיל להיכתב כבר ביומיים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר. "חזרתי מהשטח, מהמראות הקשים, מהמכוניות השרופות ומהתופת, והדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח מחברת ולכתוב. פשוט לשפוך הכול. באותו היום ראיתי אנשים שמחים, רוקדים ושרים '׳עם ישראל חי'. לא הבנתי: 'איך הם יכולים לשמוח?'. אז הבנתי שאני יכול לשבת ולהתמרמר על מה שקרה או לבחור להרים את עצמי ואת המורל, להיכנס לתדר של שמחה, אמונה וכוח פנימי. תוך דקה מצאתי את עצמי רוקד איתם, ושם התחיל המסע האמיתי. התחלתי לחפש את הכוחות הפנימיים של היהדות, המיינדסט והחוסן".

כיצד הצלחת להציג בספרך כלים מעשיים לבניית חוסן מנטלי?
"המסר המרכזי של הספר הוא פשוט: הקרב האמיתי מתרחש בראש, ומי שמנצח שם – מנצח גם בחיים. אני זוכר את המג"ד שלנו בתחילת המלחמה אוסף אותנו ואומר: 'אם אני לא אהיה כאן, אם אני לא אכנס לעזה – מה שווה העסק שלי אם מחבלים יכולים להגיע ולהרוס אותו? מה שווה הילד שלי אם מחבלים יכולים להגיע ולהרוג אותו? אם אין לנו ביטחון – אין לנו כלום'. התחברתי לזה כאבא וגם כבעל עסק. הבנתי שגם אני צריך למצוא את ה'למה׳ שלי. ברגעים קשים אדם לא מוצא את זה לבד. אנחנו צריכים להתחבר אחד לשני, ממש כמו קורי עכביש, להתחבר דרך המשפחה, האחריות והאנשים שסביבו. המילים והסיפורים בספר נועדו לתת לאנשים את השריר הזה. לא משנה אם אתה לוחם, בעל עסק, אבא או צעיר במשבר – כולנו נלחמים בקרבות שונים".

לסיום הוא מאמין שמה שהוא וחבריו עושים בימים אלו נחשב לאחת היוזמות הביטחוניות החשובות ביותר. החזון שלו הוא ש"בתים ללוחמים" תהפוך לתנועה עולמית – להתחיל מהמדינה הקטנה ביותר בעולם ולהגיע ללוחמים מכל רחבי העולם. לחבר וטרנים, לוחמים, משפחות וקהילות, לא רק בתים פיזיים – אלא שייכות, קהילה ושלום אמיתי. "דווקא מי שראה מלחמה מקרוב יודע הכי טוב כמה חשוב לבנות שלום. לדור שלנו יש הרבה עבודה, ו'בתים ללוחמים' עושה קודם כל סדר בקרקעות כדי שנעבוד בצורה מסודרת עם בסיס חזק לדורות ההמשך. מי שנלחם על בית – ראוי שיהיה לו בית", מסכם חיון.