סיפור חייו של חיים פדידה, שעלה לישראל כילד – מהדיקטטורה במרוקו ומהשלטון הסמכותני הרבני אל האור והדמוקרטיה הישראלית, הפך לתשתית רעיונית, המופיעה בספרו "דמוקרטיה על פי תהום"
"כבר ביום הראשון בכיתה ב' בישראל. תלמיד השיב לדרישת המורה: "לא רוצה, ל", והיא – במקום להצליף בו בזרד כפי שהורגלתי במרוקו – פשוט צחקה. זה היה רגע מכונן: המעבר מציות עיוור לחירות. המורה אומרת: 'בבקשה' ו'הספרים הם לא רק ספרי דת. יש בהם סיפורים מעניינים על מלכים, מכשפות ונסיכים'.
כך אומר חיים פדידה, שבימים אלו יצא לאור ספרו "דמוקרטיה על פי תהום". מהדיקטטורה במרוקו ומהשלטון הסמכותני הרבני – אל האור והדמוקרטיה הישראלית. עם השנים הפך סיפור חייו של חיים פדידה גם לתשתית רעיונית. פדידה, אנליטיקאי ואיש מחשבים, עלה לישראל כילד ונחשף כאן לראשונה לחירות מחשבה, לשיח פתוח ולרעיון שלפיו האזרח אינו רק מציית, אלא גם שותף. שנים של חשיבה רציונלית ואהבה עמוקה לחופש שמאפשרת הדמוקרטיה הובילו אותו לכתוב את ספרו החדש.
בספר ההגות החדש מציג פדידה ניתוח נוקב של כשלי הדמוקרטיה המודרנית, ובעיקר הישראלית, ומציע מודל שלטוני חדש: "דמוקרטיית הריבון". לטענתו, המשבר הפוליטי המתמשך, מערכות הבחירות התכופות, השחיתות הגואה ותחושת אובדן הדרך אינם גזירת גורל, אלא תוצאה של "באג" מובנה בשיטה עצמה. פדידה ניגש לשאלות הפוליטיות הבוערות לא כפובליציסט אלא כמהנדס מערכות: הוא בוחן כיצד מבנה השיטה מייצר שוב ושוב הנהגה שאינה משקפת את רצון הציבור.
בלב הספר מוצגות שתי הצעות מרכזיות: הקמת "מועצת הריבון" – גוף הנהגה עליון בן שבעה חברים שאינו תלוי בפוליטיקה מפלגתית ושיטת בחירות חדשה בשם "שיטת החיוב והשלילה", המאפשרת לבוחרים לא רק לבחור מועמד, אלא גם לפסול מועמדים שהם מתנגדים להם. דרך שילוב בין לוגיקה, מחשבים ופילוסופיה מדינית, פדידה מציע ארגז כלים מעשי לבניית דמוקרטיה יציבה, שקופה ומוסרית יותר.
הוא מודה כי הבעיה המרכזית בשיטת הבחירות הנוכחית היא שהפוליטיקאים מקודמים באמצעות בחירות בשיטה הרגילה המוכרת לנו. פדידה: "הבוחר בוחר אדם מקבוצת מועמדים והמועמד המוביל זוכה. זו שיטה שגויה ואף מסוכנת, משום שהיא מעניקה יתרון מתמטי מובנה לקיצוניים. כשמתמודדים מספר מועמדים שקולים מהמרכז מול מועמד אחד קיצוני, קולות הרוב המתון מתפצלים ביניהם, ואילו הקיצוני זוכה בזכות 'בייס' קטן אך מלוכד. כך אנו מקבלים מנהיגים שאפשר שרוב הציבור מתעב אותם. בספר מובאת שיטת בחירות חדשה בשם 'שיטת החיוב והשלילה'. הבוחר נותן לכל מועמד ציון: 1+, אפס או 1-. כלומר, הציבור לא רק בוחר — אלא גם פוסל. ברגע שניתן לציבור כוח לסמן מינוס, מועמדים קיצוניים ומושחתים ייחסמו על ידי הרוב הדומם, וההנהגה תחזור לידי אנשי המרכז המאחדים. בשיטה זו, לא מעט חברי כנסת לא היו מגיעים למשכן, וחלקם לא היו מתקבלים אפילו למשרות זוטרות בשוק הפרטי".
לדבריו, האזרח בישראל פוגש את כשל השיטה בכל פעם שהוא פותח את הארנק, עולה על הכביש או שולח את ילדיו לצבא. "הוא נפגע בכיס: יוקר המחיה ומחירי הדיור הם תוצאה של 'עריצות הקואליציה', שמפנה תקציבים לסקטורים פוליטיים במקום לתשתיות ולתחרות. האזרח נפגע בביטחון האישי: כשהוא משלם פרוטקשן או חושש ללכת ברחוב – זה כי הממשלה עסוקה בהישרדות פוליטית. הוא נפגע בשירות הציבורי: פקקים אינסופיים והמתנה לרפואה, כי שרים ממונים לעיתים לפי מפתח פוליטי ולא לפי יכולת ניהולית. בקיצור, השיטה דואגת לקואליציה ולא לאזרח. ממשלות מתחלפות כל שנתיים, ולכן אין תכנון ארוך טווח."
האם לא קיים חשש שמודל מועצת הריבון יהפוך בעצמו לריכוז כוח מסוכן ?
"החשש מוצדק תאורטית, אך המודל כולל נתיכים שמונעים זאת: אין קריירה פוליטית – קדנציה אחת בלבד של שבע שנים, התחדשות מתמדת — כל שנה מתחלף חבר מועצה, סינון איכותי – שיטת הבחירה חוסמת קיצוניים והגבלת ברזל – המועצה לא יכולה להאריך את כהונתה. בניגוד לפוליטיקאים כיום שנאחזים בכיסא עשרות שנים, הריבונאים באים לשרת וללכת".
כיצד משפיע המודל שלך על סוגיות בוערות בישראל?
"אני שואל על כל משבר: 'מה היה אילו?' רפורמה משפטית — הייתה בסמכות מועצת הריבון, לא הכנסת או בתי המשפט, תקציבי ישיבות — כנראה לא היו מתוקצבים כפי שהם היום, ועדת חקירה ממלכתית — הייתה מוקמת מיד לאחר אירוע לאומי חמור, חוק הגיוס — הבעיה עם החרדים לא הייתה נוצרת מלכתחילה ותחת דמוקרטיית הריבון חלק גדול מהמשברים כלל לא היו נוצרים".
לסיכום, מגלה פדידה כיצד תיראה ישראל בעוד עשר שנים – במידה והרעיון שלו יתממש. "המאבק לא יהיה קל. תחילה יתעלמו מהרעיון, אחר כך יבוזו לו, אחר כך ייאבקו בו — ואז יאמצו אותו. בעוד עשר שנים ישראל תהיה מדינה שיש לה 'בעל בית': הציבור. בראש הפירמידה תעמוד מועצת הריבון – שבעה אנשי מרכז חכמים ומנוסים שנבחרו לשרת את הציבור. השינוי יורגש בכל תחום: סוף לסחטנות קואליציונית, ממשלה מקצועית עם תוכניות ארוכות טווח, שוויון בנטל — שירות חובה לכולם,
לימודי ליבה לכולם, מאבק תקיף בפשיעה ובפרוטקשן ושיח ציבורי מתון ומאחד. בקיצור, ישראל תחזור להיות מדינה שמנוהלת בהיגיון, ביושר ובמבט לעתיד".
