הספר "נפש של כינור", סיפורו האמיתי של דוד (פולי) בלומנטל מסופר בגוף שלישי, אך גיבורו הוא למעשה המספר עצמו, שעבורו 'נפש' הכינור מסמלת את השמירה על האנושיות גם ברגעים הקשים ביותר

"אני מניח שאבא שלי התחרט על כך שלא סיפר לאף אחד קודם לכן את 'כל הסיפור' (זה היה שם הקובץ במחשב שלו) במלואו. אפילו לא לאימי, ואת זה אני יודע בוודאות לאחר שקראתי אותו; לי ולאחרים – כולל אחיותיו – לא כל שכן. קודם כל היה לי קצת עצוב על כך שהוא כל כך התאחר בהוצאת הדברים. למה הוא ויתר במשך כל כך הרבה שנים על תמיכתנו, באי-שיתופנו? בוודאי שתחושת הכבוד וההערכה, בנוסף לאהבה שרחשתי לו, התגברה מסיבות ברורות. אין דרך אחרת להגדיר זאת מאשר לומר שאבי היה דמות מופת במלוא מובן המילה. אדם משכמו ומעלה, למרות קומתו החסרה. לא לחינם בחרתי לספר את המוטו המיוחס לנפוליאון. אני לא ערכתי את הספר, אלא הבאתי לשולחן העריכה את קולו של אבי, ככל שיכולתי וככל שנדרש".

כך אומר אילן בלומנטל, שבימים אלו יצא לאור הספר "נפש של כינור", סיפורו האמיתי של אביו דוד (פולי) בלומנטל, שעבורו "נפש" הכינור מסמלת את השמירה על האנושיות גם ברגעים הקשים והמייאשים ביותר. הסיפור מסופר בגוף שלישי, אך גיבורו  הוא למעשה המספר עצמו, שכדי לשרוד ולהיאחז בשפיותו בעודו נחקר במרתפי החקירות של הסֵקוּריטָטֶה ברומניה הקומוניסטית באשמת בגידה וריגול, הוא משחזר את קורות חייו. החל מילדותו בחיק משפחה אוהבת ומכובדת בעיירה קטנה, דרך הגטו ופלוגת העבודה במלחמת העולם השנייה, כיצד ניצל מפקודת הוצאה להורג באישון ליל, היותו סוכן כפול בעל כורחו, וכלה בעלייתו המרגשת עם משפחתו לארץ ישראל.

אביו 'כתב' מעט מאוד מלים מתוך הספר "נפש של כינור". לדברי אילן, אביו הכתיב את כולו, מילה במילה, לסטודנטים מאוניברסיטת חיפה, שהוא העסיק לעבודת הקלדה זו. "הוא עשה מעט מאוד תיקונים ושיפוצים כשהקובץ כבר היה מוקלד במלואו על המחשב שלו, וזהו", הוא מספר.

אילן נולד ביולי 1954, כשאביו כבר החל את המאסר השני שלו. למעשה אימו הקדימה בלידתו כחודש, לאחר שנכחה במשפט שהתקיים כשבועיים לפני כן, ובו נגזרו עליו 15 שנות מאסר. בילדותו היה אביו של אילן דמות לא ברורה בחייו, שכן נעדר לתקופות ממושכות, ואילן היה צעיר מכדי להבין את משמעותן.

הספר נפתח בסצנת מעצר דרמטית. אילן מודה כי "חלק מתיאורי העינויים הושמטו או רוככו במידת מה, אך לא מעבר לכך. למעשה כיחידה בפני עצמה הוא תוצאה של רעיון יצירתי של העורכת השנייה, סימונה מצליח חנוך, שהיה לקטוע את הרצף הכרונולוגי של הסיפור המקורי, ולשלב בין זמנים מאוחרים למוקדמים בדרך של היזכרות, פלאשבקים".

השם של הספר, "נפש של כינור", מעורר סקרנות. אילן מודה כי "בעת העריכה הראשונה, בשנת 2013, הייתי מוכן להישאר עם השם המקורי 'כל הסיפור'. זה נשמע לי שם טוב ומסקרן. במהלך העריכה העלתה גלית שמעא, העורכת הראשונה, את ההצעה 'נפש של כינור', זאת בגלל התפקיד החשוב שהיה לפריט הזה (כפיס עץ שמהווה חלק מכל כינור) לפחות פעמיים בחייו של אבי, ולאורך כל התקופה שביניהן".

האם היה רגע שבו כמעט ויתרת על הוצאת הספר לאור, ומה החזיר אותך?
"עובדה שלקח לי שבע שנים ממותו של אבי עד שהחלטתי לעשות מעשה. קודם לכן היה לי ברור שאין טעם וזה לא נכון סתם להפיץ את הקובץ המוקלד כפי שהוא. לא היה לי ספק שחלקים ניכרים מהסיפור סופרו על ידי אבי לעצמו ולמחשב בלבד. בסופו של דבר הקובץ המקורי היה בהיקף של יותר מ-250 דפי A4 די צפופים, וגם כשכבר החלטתי, הסיבוב הראשון היה למשפחה ולחברים קרובים בלבד. 40 ספרים שהפקתי בעצמי בעזרת בית דפוס ידידותי להפליא בראשון לציון. במהדורה זו שמו של אבי כסופר הוסתר. בסוף הקובץ במחשב אבי חתם 'הוא', וכך גם הופיע על גבי הספר. רק ב-2017 החלטתי שהסיפור כל כך מדהים עד שהוא ראוי לבמה ומסגרת יותר בולטת ושכדאי להשקיע מאמץ לשם כך. משם והלאה עיכבו רק הפרעות חיצוניות כמו קורונה ומלחמה".

לדבריו, הספר מיועד לכל אדם שזקוק לאופטימיות, תקווה ואמונה בכך שהטוב צריך לנצח את הרע – בלבן ושחור ובלי אף אפור של פוליטיקלי קורקט.

אם היית צריך לבחור עמוד אחד בלבד שיש בו את "לב הספר" — מהו?
"זו משימה בלתי אפשרית, משפט שלמה בחזקה רביעית, אבל עם הגב אל הקיר – האפיזודה אצל הצועניות בפרק 4, כשלאחר שהוא מתארח, אוכל, נח ומתחמם אצלן, הוא מוצא פח של ריבת משמש ומביא להן אותו כהכרת תודה, באמצע החורף והמלחמה. יש בספר לפחות עוד 4-3 עמודים שווי ערך לזה, ויש שיגידו אף יותר".