הסופרת זהבה חן טוריאל, תושבת מודיעין, זכתה באות החלוצים מטעם האיגוד הספרדי העולמי יחד עם חנן יובל, רבקה מיכאלי, מהרטה ברוך ועוד
החודש הוענק לסופרת זהבה חן טוריאל, תושבת מודיעין, אות החלוצים מטעם האיגוד הספרדי העולמי. זהבה חן טוריאל: "התרגשתי מאוד לקבל את "אות החלוצים" יחד עם חנן יובל, רבקה מיכאלי, מהרטה ברוך ועוד רבים וטובים. תודתי והערכתי העמוקה לפרופסור שמעון שטרית ולמשה לב – רן שהמליצו עלי ולוועדת השיפוט שבחרה להעניק את האות להוריי ולי".
בנוסף לכתיבה, זהבה מתנדבת כמרצה באופן קבוע במרכז מורשת יהדות שאלוניקי בפתח תקווה ומביאה את סיפורם של יהודי הלאדינו של יוון, הבלקן, טורקיה וקהילות שונות בעולם. היא ממשיכה לשמור על קשר חם עם עיר ילדותה ומרצה באופן קבוע לגימלאי אשקלון על קהילות הלאדינו ועל ספריה.
טקס הענקת האות לשנת 2023 היה מתוכנן להתקיים באוקטובר 2023 ונדחה בשל פעולת הטבח הנורא שביצע חמאס ביישובי עוטף עזה והדרום בשבעה באוקטובר. הטקס שהתקיים החודש התקיים בצילם של מאורעות אוקטובר ותחושות ההתרגשות לקבלת האות היו מהולות בעצב רב לנוכח המציאות בה אנחנו נמצאים כאשר ישנם עדיין חטופים בעזה ומדי יום מתפרסמים שמות החיילים שנהרגו במערכה הדרומית והצפונית.
פרויקט ״אות החלוצים החדשים״ הוא מיזם עצמאי של האיגוד הספרדי העולמי ביוזמת נשיא האיגוד, פרופ׳ שמעון שטרית, הפרויקט נועד להעניק את "אות החלוצים החדשים" למייסדי ערי הפיתוח, המושבים, שכונות הערים והקיבוצים בתקופת העלייה וההתיישבות בשנים המכוננות של המדינה 1946-1964. "אות החלוצים החדשים" הוא פרי יוזמה של נשיא האיגוד הספרדי העולמי המבקש להעלות על נס את תרומתם של מאות אלפי העולים מארצות ספרד והמזרח ובני קהילות אחרות שתרמו לביסוס הארץ וצמיחתה בתחומי הבנייה, החברה , ההתיישבות ותרומתם נדחקה לקרן זווית. "אות החלוצים החדשים" מוענק לנציגים של הבנים וההורים שעלו לישראל, התיישבו בערי הפיתוח, במושבים, בשכונות הערים ובקיבוצים ונטלו חלק בבניין הארץ בין השנים 1964- 1946.
הענקת האות מעניקה הכרה ויוקרה לשני דורות: למתיישבים שיישבו את הארץ בשנים המכוננות של המדינה ולבניהם ובנותיהם. אביה של זהבה, יעקב טוריאל, בנם של אשר ואסתריה טוריאל, נולד במילאס שבטורקיה. צאצא למשפחה משכילית ממגורשי ספרד, דוברת לאדינו . שורשי משפחתו היו נטועים עמוק במשך מאות בשנים בקהילת הלאדינו של רודוס. יעקב למד בתיכון טורקי באיזמיר. תלמיד יהודי אחד בלבד בתיכון, שגם קיבל תעודת הצטיינות על הישגיו הלימודים שבוע לפני החלטת כ"ט בנובמבר 1947. לאחר החלטת כ"ט בנובמבר הותקף באכזריות ונפצע קשה על ידי תלמידים אנטישמים שתקפו אותו. כחניך בתנועה הציונית באיזמיר, הבין שאין לו מה לעשות יותר בטורקיה. הידיעה על גורלם העגום של בני משפחתו ברודוס שנשלחו למשרפות של אושוויץ, גיוסו של אביו למחנה עבודה בטורקיה בזמן מלחמת העולם השנייה, המיסים הגבוהים שהוטלו על היהודים בטורקיה בזמן המלחמה שרוששו את משפחתו מנכסיהם והלינץ שנערך בו הביאו אותו לקבל החלטה ששינתה את חייו. בסך הכול בן 17, החליט ללא רשותו או ידיעתו של אביו לעלות עם בן דודו על ספינה איטלקית רעועה והגיע לנמל חיפה. הימים היו ימי מלחמת העצמאות, יעקב התנדב מיד לצה"ל והשתתף במלחמה.
המכתבים בלאדינו שכתב לבני משפחתו במילאס בהם סיפר על המדינה הצעירה, החלוצים שהגיעו אליה מכל רחבי תבל לבנות את הארץ, תיאור הערים הגדולות, הקיבוצים והמושבים בהם שהה ובעיקר תיאור חזונה להעניק מקום בטוח ודמוקרטי לכל היהודים באשר הם, דרבנו את כל הקהילה לעזוב את טורקיה ולעלות למדינת ישראל בתחילת שנות החמישים.
לאחר שחרורו מצה"ל עבד כפועל בקיבוצים ובמושבים עד שנישא ליפה אמא של זהבה וביחד עברו לאשקלון שהייתה אז עיירת פיתוח. באשקלון היה בין מייסדי מערך שירות התעסוקה שהיה מאוד משמעותי בתקופת הצנע, היה פעיל פוליטי ב"אחדות העבודה" וכהן בהתנדבות במשך עשרות שנים כיו"ר התאחדות עולי טורקיה באשקלון. ביתם היה מלא תמיד בעולים חדשים. יעקב ויפה דאגו שכל עולה חדש שהגיע לאשקלון יתקבל בחום ובמאור פנים.
יפה טוריאל, בתם של דויד וונטורה סגס, ילידת איסטנבול וצאצאית למשפחת דוברי לאדינו ממגורשי ספרד, עלתה כילדה צעירה ב-1949. אביה ואימה הגיעו ממשפחות מבוססות שירדו מנכסיהם בעקבות המיסים שהוטלו על היהודים בטורקיה בזמן מלחמת העולם השנייה. הם האמינו שישראל היא המקום היחיד בו יגדלו בבטחה את ילדיהם כיהודים. דוד אביה זכר היטב את שנות עבודתו המפרכות במחנות העבודה במלחמת העולם השנייה בטורקיה, בהן מתו ממגפות ומעבודה קשה רבים מחבריו ובני משפחתו. לאחר עלייתם ארצה, המשפחה שהתה במשך חצי שנה במעברה בתנאים קשים עד שמצאה לה דירת חדר ביפו.
לאחר שנישאו, יפה עבדה במשך מספר שנים כבוררת בבית אריזה באשקלון, בהמשך עבדה בעיריית אשקלון. יפה מלאה תפקיד של רכזת תא הנשים של "אחדות העבודה" באשקלון וכל פגישות הנשים בעיר שגם מתועדות בעיתונות התקיימו בביתה. יחד עם יעקב קיימו בית פתוח לכל העולים החדשים שהגיעו מטורקיה, להם העניקו בהתנדבות סיוע ראשוני במציאת בית ועבודה. רבים מן העולים הפכו לבני בית קבועים וחברי נפש של המשפחה ובזכותם הלאדינו הפכה לשפה חיה ונושמת בבית ההורים.
זהבה ואחיותיה עפרה ונורית נולדו באשקלון. המשפחה התגוררה בשכונת הגבעות הדרומיות- שכונת עולים באשקלון. השכנים היו עולים חדשים שהגיעו מכל קצוות תבל. הוריה של זהבה התערו בין התושבים וטיפחו יחסי שכנות קרובים גם אם השפה עמדה להם למכשול. כך למדו בנות המשפחה בילדותן שיש להורים חברים קרובים מפרס, מעירק ומתימן, מרומניה ומפולניה שלכולם מטרה ויעוד אחד להקים כאן מדינת מופת שתהיה אור לגויים.
החינוך שקיבלה זהבה מהוריה היה פלורליסטי, סובלני, פוליטי. הערכים שהוטמעו בה היו ערכים של יושרה, הגינות ומעורבות אזרחית. הוריה שהאמינו בכוחה של השכלה, השקיעו בחינוך בנותיהם ולימדו אותם להגיע להישגים בדרכים של כבוד לזולת ודרך ארץ.
זהבה נישאה לאורי, בנם של גניה ויוסף חינקיס. אימו של אורי הייתה צאצאית לבני העלייה השנייה שהגיעו מרוסיה הלבנה והיו חברים בארגון "השומר" ו"בתנועת הפועלים". אביו עלה לארץ מרובנה שבפולין (כיום אוקראינה) ותרם לישוב בארץ כנוטר, בארגון "ההגנה" ובשירותו ב"בריגדה היהודית" במצרים ובאיטליה. הוריו של יוסף אביו של אורי היו ציונים ושלחו את שלושת בניהם לארץ ישראל. הם לא קיבלו סרטיפיקט כדי לעלות לארץ ישראל ונרצחו בשואה. אורי ששירת כל חייו בבכיר במערכת הביטחון, עוסק כיום בפעולות התנדבותיות ומוביל תכנית ארוכת שנים בהעצמת בני הקהילה האתיופית וכן מסייע בהתנדבות לעמותת "אור לחינוך" בהעצמת ילדים ובני נוער בפריפריה.
לזהבה ואורי שלוש בנות נשואות, שתיים מהן עובדות בכירות בהייטק והשלישית אשת חינוך המובילה תהליכים פורצי דרך בחינוך סביבתי. "הנכדות והנכדים שלנו אינם מבינים את התיוגים המוזרים של אשכנזי וספרדי. בעיניהם על שולחן השבת והחג שלנו יהיו תמיד מאכלים טעימים כמו גפילטע פיש ופישקדו קון אגריסטאדה, קציצות פרסה, ממולאים, גולש וחמין", היא אומרת.
כפי שמספרת זהבה: "עם הערכים שהוטמעו בי בילדותי בגרתי והם מלווים אותי כל חיי. כאשת חינוך ומפתחת תכניות לימודים לחינוך דמוקרטי במט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית) ומאוחר יותר כשהקמתי את המרכז לאזרחות ולמנהיגות במכון לאיכות השלטון, הובלתי תוכניות חדשניות להעצמה ומנהיגות בפריפריה החברתית. בעיני, גולת הכותרת של פעילותי הייתה במגזר הדרוזי, יחד עם אמל נסרלדין חתן פרס ישראל ומוניר מאדי מנכ"ל עמותת כרם-אל בדלית אל כרמל, הובלנו במשך 15 שנים תוכניות פורצות דרך בכל המגזר, לאתיקה ולמנהיגות משותפת של קבוצות צעירים וצעירות יהודים דרוזים. גם כיום אני ממשיכה לפעול לחזוק הקשר היהודי הדרוזי במפגשי נשים מדהימות שפועלות ביחד לטובת החברה הכללית. בשנים האחרונות, שיניתי את כיוון עיסוקיי. בעקבות ניסיוני לאמת פרטים שכתב אבי ביומנו, בו תיעד את תולדות המשפחה מגירוש ספרד, דרך ביון שבחבל הבסקים, דרך רודוס ומילאס עד הקמת מדינת ישראל. למדתי על המשפחה שלי פרטים שלא ידעתי, נחשפתי לתפיסת הציונות שלה במשך כל הדורות. נסעתי למקומות שציין ביומנו, חקרתי בארכיונים שונים וכתבתי את הסיפור המשפחתי מנקודת מבט מגדרית בספר "הנשים של טרואל". בעקבות המחקר גיליתי את דמותה המופלאה של אישה פורצת דרך שמעולם לא נכתב עליה בספרות וכתבתי את סיפורה של 'הבנקאית מנאפולי- סיפורה של בנבנידה אברבנאל'".
היא מוסיפה: "על מנת לחבר את הדור הצעיר למורשת ההיסטורית של מגורשי ספרד, כתבתי עם נכדתי שירה את הספר "אגדה ספרדית" בעברית ובלאדינו. אני עוסקת רבות במחקר, כתיבה ותיעוד של יהדות ספרד ופורטוגל ושואפת כל הזמן להעלות בקדמת הבמה את מקומן ותרומתן של נשות הלאדינו בקהילות ישראל. כתבי מפורסמים גם בכתבי עת לספרות ובבלוג שלי. בימים אלה יוצא לאור ספרי החמישי 'מאה של סודות' על התמודדותה של משפחת אנוסים בפורטוגל לשמירת מנהגיה בצל מלחמות עולם והדיקטטורה בפורטוגל".
