יובל בר, אדריכל ישראלי בדרגת פרופסור חבר-יוצר ומרצה בכיר באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, מספר על עבודותיו שהוצגו בברלין ובביאנלה בוונציה, פרשנות על שתי עבודותיו מלפני מספר שנים ומגלה מדוע הארכיטקטורה לעולם אינה יכולה להתקיים בפני עצמה
"באופן גס אפשר לומר שהיצירה 'אסכולת אתונה', אחד הציורים הידועים ביותר של אמן הרנסאנס האיטלקי רפאל (פרסקו, ציור קיר, שצויר בשנים 1510-1509 בארמון האפוסטלי שיד כיכר פטרוס בקדוש בקריית הוותיקן), המציג את כל גדולי הפילוסופים והספרות מתקופת יוון העתיקה, ממצה את הבסיס לדיון התיאורטי באמנות וארכיטקטורה עד הופעת ה-postmodern בסוף המאה ה-20, שקצת טרף את הכלים. אני נוטה להאמין שהדיון הקלאסי הוא עדיין נקודת המוצא היציבה ביותר. במרכז הדיון ההיסטורי עומדות שתי דמויות: אריסטו ואפלטון. אריסטו מצביע למטה ואפלטון מצביע למעלה. הראשון קורא את המציאות, בגובה העיניים, באמצעות ההכרה, והשני מצביע למעלה אל עבר עולם האידאות (קונספטים מופשטים). מבלי להיכנס יותר מדי לפילוסופיה, במשך הדורות הפכו אריסטו ואפלטון למעין אימג'ים המייצגים עמדות עקרוניות שונות: הרציונלי (האפיסטמולוגי) והפנומנלי (והאונטולוגי). המסורת הקלאסית בארכיטקטורה אוהבת לתאר מבנים באמצעות תוכנית וחתך. התוכנית היא המסמך שמאפשר להביט על המציאות מלמעלה ולתאר אותה באופן רציונלי, ואילו החתך, על אף שגם הוא מסמך אנליטי, מכניס אותנו לתוך החוויה של להיות בפנים. את התוכנית אנחנו מבינים ואת החתך אנו מרגישים".
כך אומר יובל בר, אדריכל ישראלי בדרגת פרופסור חבר-יוצר ומרצה בכיר באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, שהציג בברלין ובביאנלה בוונציה עבודות שלו, שהן פרשנות על שתי עבודותיו מלפני מספר שנים במסגרת הפרקטיקה. העבודה הראשונה היא Green Food Headquarters בסין, עבודה שבה זכה בתחרות אבל נתקעה ולא יצאה לפועל בגלל הקורונה, והצעה נוספת שהגיש למוזיאון המדע בקובנה (מקום שלישי בתחרות).
פרופ' בר: "תחילה חשבתי שאציג את העבודות כפשוטן (show and tell), אבל בהשראת העבודות החלטתי להרחיב ולומר משהו על הסביבה, משבר האקלים וקיימות. מכאן גם הנושאים: ארכיטקטורה בעידן האנטרופוקן וארבע העונות – הרמוניה חמקמקה, נושאים 'לוהטים' באקדמיה בעשור האחרון. רציתי להסיט את הדיון בנושאים אלו ממקום פוליטי לרפלקציה תרבותית רחבה יותר. בדרך כלל הדיון הסטנדרטי על משבר האקלים מתחלק לשני מחנות. יש קבוצה של אנשים המאמינים שלכל בעיה ניתן להציע פתרון טכנולוגי, ולעומתם יש קבוצת אנשים שהופכים את הדיון לוויכוח פוליטי בין אנשים 'טובים' ואנשים 'רעים' (גרטה טורנברג לעומת דונלד טרמפ למשל). אני רציתי לקחת את הדיון לכיוון של חשבון נפש כלל, או הרהור שמבקש לברר מה ניתן ללמוד מתוך המשבר. כאן גם נכנס הדיון בהשראת הקבלה, שמציע אסטרטגיה לניהול משברים – שבירה ובנייה של כלים".
כמשרד בוטיק לאדריכלות, האחראי על מבנים בארץ, בשוויץ, בארצות הברית, בקוריאה, ביפן ואפילו בסין, מגלה פרופ' בר כי יותר משפונים אליו הוא פונה לכיוונים המעניינים אותו. לפעמים קורה שפונים אליי חזרה. כשעבדתי על פרויקט התזה שלי בארצות הברית המורה שלי Raimund Abraham, (פיגורה ידועה בשנות ה-70 וה-80) אסף אותנו הסטודנטים בשיחת סיכום ואמר: 'עבור רובכם הלימודים הם מעין אפיזודה. ייתכן ששני אחוזים מכם ייהפכו לאדריכלים, רובכם כנראה תעבדו בענף הבנייה'. כבר למעלה מ-30 שנה יושבת שיחת סיכום זו אצלי בראש. אני משתדל כמה שניתן לשאוף אל עבר ה-2%. לפעמים קצת מצליח, אבל לרוב זה מסתכם רק בשאיפה להתרומם מעט מעל המסחר והכוחנות הפוליטית. מין מאבק אבוד שגם נותן לי הרבה סיפוק".
כיצד משתלבת בזה ההוראה שלך כפרופסור בבצלאל?
"בעבודתי אני רואה את העניין המרכזי, הן בפרקטיקה והן בהוראה, בפער התמידי הקיים בין האומנות ובין החיים, בין הדמיון ובין המציאות. המשימה שלי אם כן היא למצוא את הדרך לפרש את הכוחות הפיזיים, הפוליטיים והכלכליים, שמטבעם אדישים לתודעה האמנותית באופן שיאפשר את צמצום הפער לכדי מרחב חי ושוקק. במבט ראשון, הרעיון האדריכלי הוא תמיד נהיר, טהור, דמיוני, נשגב ובלתי מושג, בעוד שהמציאות היא תמיד נוכחת, כאוטית, מורכבת ופגומה. כל דבר קיים הוא גולמי, בבחינת פוטנציאל שלא ממומש במלואו. אתר הבנייה שלי אם כן, הן המעשי והן התיאורטי, הוא מקום המפגש בין המציאות והדמיון המחייב בנייה של חיבורים ו/או הפרדות הבונים אוצר מילים ייחודי, שממנו בנוי הבניין".
יובל מודע כי הארכיטקטורה לעולם אינה יכולה להתקיים בפני עצמה, אלא תמיד עומדת אל מול המציאות. "מכיוון שהמציאות היא איננה רק קונטקסט פיזי אלא גם קונטקסט תודעתי, הארכיטקטורה מצויה במצב שבו היא בונה כלים לפרש את המציאות ובאותו זמן מתפרשת על ידיה. מעמד זה מחייב את הארכיטקטורה להיות קוהרנטית תוך הבנייה של אוצר מילים מובן. ללא שיחה וללא דיאלוג הארכיטקטורה אינה יכולה להתקיים. אני מאמין שעל מנת להיות ברת קיימא Sustainable)) הארכיטקטורה חייבת בראש ובראשונה לבנות את עצמה באופן מושכל ככלי אקולוגי יציב. ארכיטקטורה עבורי היא תורה, שאותה לומדים ומלמדים. הלמידה והלימוד המתרחשים בתהליך ללא סוף, בונים את הפרשנות, שמתממשת ברגעי חסד. כל מימוש הוא הצלחה חלקית לקראת המימוש הבא, כמו שכל עבודת סטודיו היא מבוא לעבודת הסטודיו הבאה".
