מוטי וקנין, הוציא לאור את הספר "השכן שלך רוצח", המסיר את המסכות מעל הרוצחים הסדרתיים המתוחכמים בהיסטוריה ומתאר את המעשים המזעזעים, את הפשיטות המשטרתיות ואת חוסר האנושיות המזוויע שמאחורי המסכה

"יש כאן סתירה, ואני לא מתכוון לטשטש אותה. הכותרת של הספר היא 'השכן שלך רוצח' ולא 'השכנה שלך נרצחה'. אנשים מגיעים לסיפור בגלל הרוצח. זאת האמת, וכל מי שעוסק בתחום ואומר אחרת משקר לעצמו. הסקרנות שלנו נמשכת למי שעשה את הדבר הבלתי נתפס, לא למי שהדבר נעשה לו. אני חי בתוך הסתירה הזאת כל יום. מה שאני יכול לעשות זה להחליט מה קורה אחרי שהאדם כבר נכנס. הוא בא בגלל הרוצח, אבל הוא יוצא עם הקורבן. הקורבן אצלי הוא לא תפאורה ולא מספר ברשימה. יש לו שם, יש לו בוקר רגיל לפני, יש לו משפחה שעדיין חיה עם זה. אני מתאר את הדקות האחרונות מהצד שלו, בגוף, בפחד, בכאב, ולא מהצד של מי שמחזיק את הכבל. זה לא נעים לקריאה. זה גם לא אמור להיות. אם הקורא יכול לסגור את הספר ולהגיד "וואו, איזה סיפור", נכשלתי. אני רוצה שהוא יסגור אותו ויסתכל אחרת על הרחוב שלו".

כך אומר מוטי וקנין, מחבר הספר "השכן שלך רוצח", המסיר את המסכות מעל הרוצחים הסדרתיים המתוחכמים בהיסטוריה. הספר מתאר את המעשים המזעזעים, את הפשיטות המשטרתיות ואת חוסר האנושיות המזוויע שמאחורי המסכה, במסע מצמרר שכולל תיאורים מפורטים, ישירים ולעיתים בלתי מצונזרים על חייהם של שישה רוצחים שהסתירו את הפשעים שלהם מחברים לעבודה, משכנים ואפילו מהמשפחה שלהם. אף אחד לא האמין בזוועות שהם ביצעו, עד שהבלון התפוצץ להם בפנים.

זהו ספרו הראשון של וקנין, שבו הוא מתאר את הפשעים מתוך שילוב של תחקיר מעמיק וגישה אישית וייחודית. הספר מציב אתגר לקוראים לשאול שאלות על טבע האדם ועל המפלצות שיכולות להסתתר בכל אחד מאיתנו. כיום מרבית תעסוקתו היא בהצגת תוכן על פשע אמיתי מהארץ והעולם. הוא הבעלים של ערוץ היוטיוב המצליח "Blackbeard" והמנחה של הפודקאסט "פשע בתשע", שבו הוא מגיש סיפורים מרתקים מעולם הפשע בדגש על רוצחים סדרתיים, שודדים, הונאות ומקרי אלימות.

הוא מודה כי הגבול בין תיעוד אחראי לבידור עובר אצלו בשני מקומות. "הראשון הוא העובדות: אני לא ממציא, לא מקשט ולא ממלא חורים בדמיון כדי שהסיפור יעבוד יותר טוב. כשמקורות סותרים זה את זה, אני אומר שהם סותרים. השני הוא הכבוד לקורבן: ברגע שהמוות של אדם אמיתי הופך לפאנץ', לבדיחה או לאפקט, חציתי את הקו. אני עושה טעויות, ויש לי קהל שלא מהסס לתקן אותי, ואני מודה לו על זה. יש לי עוד סיבה, פחות מקצועית. אני הייתי בצד השני. אני יודע איך זה כשמישהו מספר את הסיפור שלך בלי שאתה בחדר".

אתה מספר שנפגעת מינית בגיל עשר בידי קרוב משפחה, ושבמשך שנים נשאת את הפגיעה בשתיקה. מתי הבנת שהעיסוק שלך בפשע וברוע קשור גם לניסיון האישי שלך, והאם המחקר הזה באמת סיפק לך תשובות שלא היו לך כילד?
"האמת היא שבמשך שנים לא חיברתי בין הדברים. בגיל עשר ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי ב'בשידור חוקר' עם רפי גינת, ואמרתי לעצמי שזה פשוט מעניין אותי, כמו שילדים אחרים אוהבים כדורגל. הפגיעה ישבה אצלי בחדר אחר לגמרי, עם דלת סגורה, וככה זה נשאר הרבה מאוד זמן. עשרות שנים. החיבור האמיתי הגיע מאוחר מאוד, בסביבות גיל 38-39, בתקופה שבה התחלתי לעבוד על הספר. בזמן העבודה על הספר גיליתי ביחד עם המטפל האישי שלי את הפגיעה המינית שעברתי בגיל עשר. הבנתי לראשונה מה באמת קרה לי, ומה נשאתי איתי כל השנים בלי לקרוא לזה בשם. אז שמתי לב שמכל אלפי הסיפורים שקיימים בעולם הפשע, אני נמשך תמיד לאותו סוג: אנשים שחיו חיים כפולים. לא השודד ולא הרוצח מהרחוב, אלא האבא, השכן, איש הקהילה, זה שכולם סמכו עליו. כי זה בדיוק מה שקרה לי וזה מה שחיזק אצלי את השם של הספר".

שם הספר נוגע אולי בפחד הבסיסי ביותר: שהאדם המסוכן אינו נראה מסוכן. אחרי שנים של מחקר על רוצחים שחיו כאבות, עובדים ושכנים נורמטיביים, מה למדת על היכולת שלנו לזהות רוע?
"לא, אי אפשר לזהות רוע בעיניים. אנחנו רוצים להאמין שיש לרוע פרצוף, שיש מבט, שיש משהו במפלצת שמסגיר אותה. זה לא נכון, ומי שמסתמך על התחושה הזאת נמצא בסכנה. דניס ראדר היה נשיא הכנסייה הלותרנית שלו ומדריך בצופים. טד בנדי עבד במוקד למניעת התאבדויות. רוברט הנסן היה אופה שהאזרחים באנקורג' קנו אצלו לחם בבוקר. דין קורל חילק סוכריות לילדים בשכונה. אלה אנשים שנראו הכי בטוחים שיש, וזה בדיוק מה שאפשר להם להמשיך שנים. המסכה לא הייתה תוספת לפשע, אלא חלק מהשיטה. מה שכן אפשר לזהות זה התנהגות, לא מראה, ותמיד סביבה שמעדיפה לא לשאול. נוח לנו להאמין שהאדם המסוכן נראה מסוכן, כי ככה אנחנו יכולים להמשיך לישון בלילה. לכן בספר לא ניסיתי להראות לאנשים איך רוצח נראה, אלא להראות להם איך הוא מתנהג, איך הסביבה שלו התייחסה לסימנים ואיך הסימנים פוספסו".