יונית קריב כהן חלתה בצבא בחיידק טורף, עברה חוויה מטלטלת על אוניית פאר בריטית והחלימה מתאונת דרכים קשה. בימים אלו הוציאה לאור את ספר הילדים "שנופון ונקודה" (מדיה 10)
יונית קריב כהן, צלמת ומרצה, הוציאה לאור בימים אלו את "שנופון ונקודה" (מדיה 10 הוצאה לאור), ספרה הראשון המתאר את מערכת היחסים בין האני לבין העצמי. זהו סיפור המיועד לכל גיל, המלווה בייעוץ של רינת יוגב, עובדת סוציאלית קלינית, מדריכה, פסיכותרפיסטית ומטפלת בילדים מתבגרים ובמבוגרים. הספר מתאר התמודדות עם שונות וכיצד השונות משפיעה על בניית הזהות והדימוי העצמי, ועוסק במערכת היחסים של הילד עם הסביבה וסביב שונות זו.
בצבא חלתה בחיידק טורף בכליה הימנית, ובמשך כשנה הייתה מאושפזת בבית חולים. לאחר מכן הלכה ללמוד מדריכת ספורט בווינגייט, ומשם זה התפתח למדריכה לנשים בהריון אחרי לידה, התעמלות במים, מאמנת אישית ועוד. את הכל היא המירה לתעודה בינלאומית, כי רציתי לעבוד בחו"ל במקצוע זה וחלמתי לעבוד בקרוז.
יונית: "התקבלתי לעבוד על אוניית פאר שיצאה מסאות'המפטון שבאנגליה, שגיליתי שזהו הרציף שממנו יצאה הטיטאניק לכיוון אמריקה. במשך כחצי שנה עבדתי כמנהלת חדר כושר על האונייה, ועברתי גזענות לאחר שגילו שאני יהודייה ושרפו דגל ישראל מול החדר. באחד הימים גל 'פרא' בגובה 20 מטר כמעט הפך לצד את האונייה. נפלתי על חלון גדול וראיתי מולי מים שחורים עם קצף לבן. הייתי בטוחה שככה זה ייגמר, ואמרתי לעצמי שלוש פעמים: 'שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' הוא האחד'. שמעתי את האונייה נאנקת מ'כאב', אנשים צורחים ואז האונייה חזרה למסלולה, לאחר שהגל עבר אותנו החלטתי שהגיע הזמן לחזור הביתה".
יונית, אמא לאור ולענבלי, תושבת אשדוד, הציגה את צילומיה ב-17 תערוכות ברחבי העולם וגם בארץ בעיר מגוריה אשדוד, כולל ארבעה פרסומים במגזינים עולמיים בתחום הצילום וגם ב"לאשה". היא בוגרת וינגייט עם שלוש מדליות זהב לנוער לאתלטיקה קלה לבתי ספר. היא למדה גם לתעודה בינלאומית באירוביקה ובאימון אישי על מנת לעבוד מעבר לים. לאחר שחזרה מעבודתה באוניית פאר החלה לעבוד במכוני הכושר המובילים בירושלים ופתחה ביישוב רימונים שבו גדלה קורסים לשחייה, שיעורי התעמלות במים והתעמלות לנשים ולמבוגרים. לאחר שהתחתנה עברה לאשדוד ועבדה במכוני הכושר המובילים באשדוד עד יוני 2006, אז חייה השתנו לחלוטין.
תאונת דרכים קשה גרמה לה לאבד את היכולת ללכת, כולל פגיעת בראש. בעקבות התאונה היא לקתה בתסמונת כאב אזורי (crps).לקח זמן רב לאבחנה ואף הייתה על כיסא גלגלים במשך כמעט שנתיים וקרובה לכריתת כף רגלה השמאלית בעקבות אבחון לקוי. "נפלתי ממונית על תעלת ניקוז פתוחה ואיבדתי הכרה. נפלתי על הצד השמאלי, ומאבטחת אוטובוסים באה לעזור לי. פינו אותי לבית חולים, ושם התחיל פרק נוסף בחיי. לא הצלחתי לקום או ללכת. המכה בראש הייתה קשה, כאבים בכל הגוף והפכתי לסיעודית", היא נזכרת.
היא טופלה בשיקום בבית חולים רעות, והמחלה גרמה לפגיעה בקריירה הספורטיבית שלה. בנוסף לכך שאמרו לה שלא תוכל להביא ילדים בגלל התרופות שלוקחת נגד כאבים שלא יכלה בלעדיהם. השיקום נמשך מעל שמונה שנים, כשתהליך זה יצר כאב עמוק, צער, תסכול ואיבוד ה'עצמי'. כך מאדם פעיל ועצמאי היא הפכה לאדם עם חוסר שליטה טוטאלית. חדורת מוטיבציה לחזור לעצמה ועם חשיבה יצירתית ועם הרבה תקווה, הומור וכישרון הצליחה לחשב מחדש את מסלול חייה עם תמיכת בעלה, ההורים והסביבה. בוקר אחד היא החליטה לזרוק לאסלה את כל התרופות נגד כאבים, לחצה על הידית והורידה את המים.
יונית: "אמרתי לעצמי: 'אם את רוצה להיות אמא, את חייבת לוותר על התרופות נגד כאבים. לאחר מספר חודשים קיבלתי בבדיקת היריון שני פסים, והבת שלנו ענבל נולדה בסוף ינואר 2010. היא ילדה מוכשרת, מציירת ברמה גבוהה ביותר, יוזמת רעיונות וחמלתית. אור נולדה ארבע שנים אחריה וכמו שמה מביאה הרבה אור ושמחה. כל אחת מהן הביאה איתה שמחה משלה".
היא נולדה בירושלים בת יחידה להורים עולים חדשים – הלן קריב מקנדה ואהרון קריב מאורוגוואי, שחינכו אותה לטוב, להאמין בעצמה ולעשות הכי טוב שהיא יכולה. "גם אם ניסיתי ונכשלתי, זה אומר שהצלחתי כי העיקר זה לנסות. עדיף לנסות ולהיכשל מאשר לא לנסות כלל. ככה גדלתי וככה אני מגדלת את הבנות היפות שלי", היא מספרת בגאווה.
בגיל 11 וחצי עברו הוריה של יונית מקרית יובל בירושלים ליישוב רימונים שבמטה בנימין, והיא הפכה מילדה אהובה בין חברים להיות מנוכרת וגם עברה חרם חברתי בחטיבה. בגיל 13 החלה ללמוד בירושלים. יום אחד בשיעור ספורט גילתה שהיא טובה מאוד בריצה ואפילו שברה את השיא הארצי בריצת 2,000 מטר באימון. היא התחילה להתאמן, להשתתף בתחרויות ושימשה קפטן נבחרת הריצה. לאחר סיום לימודיה במגמת קולנוע וספרות התגייסה לחטיבת שריון באוגדת 162. "כשהגעתי לחדרי באוגדה שמעתי מרחוק מישהו שר ומנגן בגיטרה. המנגינה הרגיעה אותי מאוד ומשהו בקולו נתן לי ביטחון. ברבות הימים הוא הפך לבעלי אמנון", היא מגלה.
בזמן ההחלמה מהתאונה היא התחילה לצלם בטלפון הסלולרי נופים ודברים שונים, ובהמשך נרשמה לאפליקציה מסוימת והתחילה לשלוח צילומים אמנותיים, שבהדרגה החלו להתפרסם במגזינים ובתערוכות ברחבי העולם. אחרי כשנה קנו לה חברים טובים של הוריה מצפון קרולינה, לב וג'ודי, במתנה מצלמת ניקון, וכשהמצלמה הייתה בידיה היא לא הפסיקה לבכות מאושר. "הבנתי שזו הזדמנות נוספת שיש לי 'להמציא' את עצמי ולהתחיל מחדש. אז התחלתי לצלם עם המצלמה ולמדתי צילום אמנותי. לאט לאט צילמתי צילומים וגם התקדמתי עם מגזינים ותערוכות בעולם. ומשם התחלתי לצלם ולעבוד בזה".
לפני כחצי שנה החליטה, למרות שהתבשרה על מחלת הטרשת הנפוצה שבה היא חולה, לעבוד על ספר הילדים הראשון שלה "שנופון ונקודה", שאותו כתבה לפני 18 שנה אחרי תאונת הדרכים הקשה שעברה. יונית: "הרבה אנשים לא זיהו אותי אחרי התאונה אז ולא הבינו מה קרה לי. גם אני לא זיהיתי את עצמי, מכיוון שהייתי בכיסא גלגלים ושקלתי 130 ק"ג מאז ירדתי כ-50 ק"ג לאחר ניתוח מיני מעקף מוצלח שהחזיר אותי למוטב בריאותית, החלטתי שעם כל מה שעברתי וכל הנקודות שהייתי צריכה למצוא, על מנת שאוהב את מי שאני ושאחרים יקבלו אותי אני צריכה לקבל את עצמי עם הנקודה הזאת ועם כל הנקודות השונות. הספר מאויר עם הדמות שבתי הבכורה איירה והמציאה, עליה ביסס המאייר עוזי בנימין הנפלא את האיורים בספר. אני רואה בספר אור חדש שיכול לתרום לכולם, לגדולים ולקטנים. גם מי שעבר כמוני חרם, שינוי פיזי או מצב נפשי קשה, גדולים כקטנים והורים לילדים מיוחדים וגם ילדים שידעו לקבל את השונה", היא מספרת.
בימים אלו היא עובדת על פיתוח משחק קופסה חינוכי, שילווה את הספר במציאת הנקודה שלו לכל גיל . "עבורי הספר הוא שליחות חינוכית וגם הורית לקחת את סיפור חיי ולהפוך אותו לספר ילדים, שיעניק נקודות אור לאחרים. אם זה יעזור לאדם אחד או ילדה אחת או ילד אחד, בהחלט עשיתי את שלי וזאת הנקודה", אומרת יונית לסיום.
