הסופרת והמשוררת ד"ר שולמית חוה הלוי חוזרת בספרה "יהוסף" לאחת הדמויות המוכרות והחידתיות בתנ"ך, יוסף, ומבקשת להשלים באמצעות השירה את מה שהסיפור המקראי השאיר לדמיון

"יוסף הוא דמות לא מובנת. כשם שאחיו לא הבינוהו וחששו שהוא ינקום בהם לאחר מות אביהם, והוא בכה מצער על הדבר, כך חז״ל כתבו דברים בגנותו, שהיה מסלסל בשערו ועוד כהנה ביקורות. אני התייחסתי ליוסף כאיש שלם, שלא ידע כעס, שמחל לאחיו על ההתאכזרות הנוראה כשהבין שהייתה מטרה להגיעו למצרים, ושגידל את שערו מאהבה לאימו. לא נכתבו שום פרטים על ילדותו היתומה של יוסף מלבד החלומות. ראיתי צורך להרחיב. יוסף מתגלה כאיש שלם ויצירתי. הצלחתו נובעת מקרבתו לאלוהים ומרצונו לתקן כל מה שהוא יכול בכל מקום שבו הוא נמצא. לא חשוב מי או מה, הוא תאב לשפר ולכן הוא מצליח ואהוב בכל אשר יפנה".

כך אומרת הסופרת והמשוררת ד"ר שולמית חוה הלוי, שבספרה החדש "יהוסף" חוזרת לאחת הדמויות המוכרות והחידתיות בתנ"ך, יוסף, ומבקשת להשלים באמצעות השירה את מה שהסיפור המקראי השאיר לדמיון: ילדותו כיתום מאם, עולמו הפנימי, יחסיו עם אביו ואחיו והדרך שהובילה אותו מהבית אל מצרים. היא מעניקה ליוסף דמות משלה, אדם שאינו מונע מנקמה, אלא מן הרצון לבנות, לתקן ולסלוח.

הלוי, ילידת שווייץ, עלתה לגליל בגיל חמש והחלה לכתוב שירים כבר בילדותה, היא נולדה בשוויץ לאם שווייצרית ולאב דור 14 בארץ ממגורשי ספרד. היא עלתה לגליל בת חמש, והחלה לכתוב שירים בגיל שבע. אהבתה לכתוב הייתה חסרת מעצורים, והיא קראה את כל המצאי בספריות בהישג ידה. אהבתה לכנרת ולנופי הגליל השפיעה עליה עמוקות, כמו גם אהבתה הרבה לירושלים. היא מתגוררת בתל-אביב זה שנים ארוכות.

היא מספרת על הקשר המפתיע שמצא בנה בינה לבין יוסף, על אהבתה לשפות עתיקות ועל הסכנה הטמונה, לדבריה, בכתיבה שחושפת לעיתים דברים שהכותב עצמו ניסה להסתיר. "זה באמת נועז להיכנס לתוך דמות תנ"כית, אבל עצם מעשה כתיבת השירה הוא מעשה נועז. הכתיבה האמיתית היא היחשפות עזה. אנחנו כותבים וסודות הנפש נחשפים לעיני הקורא מבלי משים. שיר שלי, שחשבתי שהוא יחסית שולי, נותח בתוכנית על שירה, וגיליתי בו התייחסות לטראומה איומה ונוראה שמעולם לא הזכרתי אותה והדחקתי אותה עמוק והרחק בתת המודע. הכתיבה היא דבר מסוכן. אנחנו כותבים ממקום עמוק ולפעמים ממקום כואב מאוד".

הספר מתואר כאגדה מודרנית ולירית. כשהלוי נשאלת כיצד השפיעה השירה על הדרך שבה סיפרה את סיפורו של יוסף והאם  מבחינתה זהו סיפור בפרוזה, יצירה שירית ארוכה, או משהו שנמצא ביניהם, היא משיבה: "זה ספר שירה. הוא כתוב בשירים, אבל השירה יצאה שונה משירתי הרגילה. אולי היא יותר סיפורית, אבל הכול כתוב בשירה".

עד כמה הביוגרפיה שלך, ובמיוחד החוויה של מעבר בין ארצות, שפות ומקומות, נכנסה גם לסיפור על יוסף, שנעקר בעצמו מביתו ונאלץ לבנות את חייו במקום זר?
"המעבר בין ארצות הפך אותי לזמינה לשפות. נקל היה לי ללמוד שפות. בגיל שבע התחלתי ללמד את עצמי ארמית על ידי קריאת מקרא ותרגום, כי התעניינתי במדרשי אגדה והארמית חסרה לי. עד היום אני קוראת את הפרשה בתרגום. אחרי כן הצטיינתי באנגלית, ובבגרותי למדתי שפה אחרי שפה. למדתי קופטית, קוינה, שזו היוונית של הברית החדשה, ואחרי כן למדתי יוונית קלאסית, פרסית ועוד. כהנה שפות שיושבות במגירות בראשי".

היא מודה כי קל לה להיכנס לתוך דמות תנ"כית. "אני מדמיינת שיחות עם דמויות מהתנ"ך או סתם מדמיינת אותן. בספר אני ממציאה את חיי יוסף, את המינקת, מי היא, מאין היא ומה אופייה. אני ממציאה דמויות נוספות בספר כדי להשלים את התמונה. אני לא חושבת שהייתה השפעה חזקה מהמעברים, אבל בני אמר לי שאני יוסף, למרות שתמיד חשבתי שעם משה אני מזדהה".

לאורך השנים זכתה שירתך להערכה רבה, ומשה שמיר כתב בהתפעלות על "אות הבל". אחרי דרך ספרותית ארוכה כל כך, מה ביקשת לעשות בספר הזה שעוד לא עשית בספרים הקודמים שלך?
"יוסף של הספר שלי הוא איש שלם לפי תפיסתי. הוא נקי מכעס, הוא בונה ומתקן וההרס ממנו והלאה. הוא זוכה גם להיות יפה תואר, אבל בעיקר הוא נקי מרוע, ואפילו בהיעדרו דמותו ממשיכה להשפיע לטובה על בני ביתו. הוא עושה דברים שמקשים עליו אבל נראים לו נכונים לעשות. הוא מחזיר את אביו לאוהל אימו, דבר שמפריד אותו מאימו, שהוא כל כך קרוב אליה. השיר הראשון בספר הוא אדיפלי מאוד, עם מגע של תסביך אלקטרה. והנה הוא לוקח מטה בידו, הקטון, ומשכנע את אביו לחיות באוהל אימו ומשם ללכת אל שאר הנשים, כי היא בחירת לבו האמיתית והיא דועכת אל מול עיני הילד הנבון שלו".