להקת המחול החדשה של הכוריאוגרף יניב הופמן מופיעה עם היצירה החדשה "אמת עירומה" המתכתבת עם המציאות המורכבת. המופעים הקרובים יתקיימו ביום שלישי 28.1 בהיכל התרבות קדימה-צורן וביום רביעי 5.2 במשכן פיס לאומנויות בנס ציונה
"יש מי שהתקופה הזאת כיבתה אותם, גרמה להם להרגיש לא נוח, אולי לא רלוונטיים, בתהייה איך מייצרים שגרה ואמנות מותאמות לגודל השעה. איך בכלל עוסקים באמנות במצב של הישרדות? אצלי קרה ההיפך. במקום שיתוק וחוסר רלוונטיות, הקולות רוצים לצעוק מתוכי ככלי להעברת מסרים חברתיים. אני מכנה זאת יצירת מחול חברתי – לדבר את המציאות, אולי להתווכח עליה, לדבר עם הצופים באשר הם. פשוט דרך המחול".
כך אומר הכוריאוגרף יניב הופמן, שלהקת המחול החדשה שהקים, להקת המחול יניב הופמן, מופיעה בימים אלו עם יצירתו החדשה "אמת עירומה" המתכתבת עם המציאות המורכבת ועוסקת בנימים הכי חשופים של התקופה. המופעים הקרובים של "אמת עירומה" יתקיימו ביום שלישי 28.1 בשעה 20:00 בהיכל התרבות קדימה-צורן וביום רביעי 5.2 בשעה 20:00 במשכן פיס לאומנויות בנס ציונה.
יצירות אמנות רבות יצאו בעקבות השבת השחורה: אם עבודותיה של הדר גלרון בתיאטרון, אלון נוימן בקולנוע, גד קינר-קיסינגר ויובל ששון בשירה בפרוזה, שהגיבו ישירות לאירועי ה-7.10.23, כמו גם הספרים "חזירי בר בכרמל" של איציק כספי העוסק בחמאס ובימי האינתיפאדה השנייה ו"תלתן הארגמן" של רות רנרט, שעל רקע הלחימה בלבנון קיבלו זווית אקטואלית מסוימת.
לדברי הופמן העבודה על "אמת עירומה" היא תהליך מתבקש ובלתי נמנע מבחינתו, "שהרי על מה ניצור ונדבר אם לא על מה שבוער בנו? העבודה השתנתה בכך שהפכה אחרי השבעה באוקטובר למעין מונומנט הטומן בחובו גם זיכרון ומחווה ואפילו בקשת סליחה ואמירת תודה לכל אותם אנשים יקרים ורבים, שנלחמו ונלחמים במשך חודשים עבור כולנו. בעבודה יש אלמנט של בקשת סליחה לכל אותם אנשים רבים שחוו אובדן, סליחה שכך קרה, שלא הצלחנו להציל אתכם, צער על כל מי שאיבדו את היקר להם. שבחודשים אלו איבדו את הבית. העבודה משקפת את הרצון העז להרגיש אחדות, להראות צדדים חזקים ועוצמתיים לצד הביקורת – כיאה לתחושות של תקופת לחימה משותפת שאפיינו את הימים של אחרי השבעה באוקטובר".
כיצד מהווה המחול עבורך כלי להעברת מסרים חברתיים?
"מחול הוא עבודה עם הגוף, מגע, אינטראקציות וכימיות והרבה תחושות ורגש. אז מה מתאים יותר מכל אלו כדי להעביר מסרים בכלל ובטח מסרים חברתיים כאלו שנוגעים לעצבים החשופים ולרגשות רבים? שילוב זה עם יכולתנו לייצר צעדים, תנועות, אנרגיה בחלל, מעברים ומבנים, שילובי רקדנים זה בזו, מגעים, לצד השימוש במוזיקות הפורטות על הנשמה והאוזניים שלנו, התלבושות שמשלימות את התמונה ובעזרת כל אלו – ודווקא בגלל שמחול הוא אמנות מופשטת יחסית – אז היא גם פתוחה מאוד להרגיש. דרך רגש אפשר להעביר מסרים באופן חזק מאוד, גם אם הוא לא מתכון מדויק של מלל. הרגש והמחשבות עוברות בצורה שלא ניתן להישאר אליה אדיש".
הוא מודה כי אם היה נשאר עם אמירותיו האמנותיות, "כנראה שלא היה להן מקום של ממש. פרפורמרים (וגם יוצרים) אוהבים קהל ומתרגשים ממנו. זה מזין אותנו ואת העבודה הקשה. מהרגע שבו היצירה עוברת לקהל היא לגמרי שייכת לו – ולא ליוצר ולא למבצעים. רשתות חברתיות הן חלק מהסיפור החדש שלנו. גם האינסטגרם מייצר בדרכו תקשורת מעניינת עם קהלים רבים, אפילו כאלו שלא מגיעים למופע אבל כן עוקבים וצופים, וזה מספק ומרגש מאוד".
הוא מפרגן לעיריית רמת השרון ולרשת מגוונים המקומית, שלדבריו עשתה דבר מעצים ולגמרי לא מובן מאליו – לקחת תחום שלא תמיד מקבל קדימות ולהשקיע בו מאמץ וכספים. "הדבר זה מורגש ותורם לעיר: הרקדנים מסתובבים בעיר, קונים, אוכלים ואפילו עוברים להתגורר בה. להקה כזו מפעילה ספקים כמו: בתי דפוס, מוזיקאים, חברות הסעות, מעצבי תפאורה ומה לא. חלקם תושבי העיר וחלקם מגיעים במיוחד לעיר. להקה כזו יוצרת מעין עלייה לרגל, ממתגת את העיר כעיר של מצוינות שלוקחת תחום ומעמיקה בו, עיר של תרבות עם אמירה ואמנות .זה מביא לצמיחה כלכלית ורוחנית של העיר ושל תושביה".
אתה נמצא זמן רב בתחום המחול. מה אתה ממליץ לאמן צעיר שרוצה להתחיל קריירה אמנותית?
"אני מציע דבר והיפוכו, תלוי למי. להיות ממש מחודד ומדויק לגבי הצרכים, הרצונות והשאיפות. לדעת מה אני רוצה לקיים או לייצר, לאן אני שואף להגיע עם זה, להיות מתוכנן וברור עם עצמך ולהיעזר באנשי מקצוע טובים, במלווים כאלו ואחרים, באנשים שירצו את טובתך ויידעו לכוון אותך מניסיונם, או להחליט שמה שחשוב זו דווקא הדרך ולא התוצאה. לאהוב את החיפוש, לאהוב ללכת לאיבוד, לא לפחד מחוסר ודאות, לנסות דברים, להתבלבל לסלוח לעצמך, ולא לכוון לשלמות ומושלמות אלא דווקא לרדת מדרגה – למקום מתקשר ואנושי ומחפש ושואל. לזרום, לחבק את מה שמגיע, להעצים את הקיים ואת המושג, ולרפרש את מה שלא. לשחרר מהישגיות ויופי, לדבר אמת ואותנטיות, ובסוף – לא לפחד מהשביל ולצעוד בו. לחפש, לנסות, לסמוך על התחושות והרגשות ופשוט לפעול, כי אחרת מה נותר אם רק נשתוק? כעת האומץ הוא של הקהל – לבוא ולהיות איתנו חלק מהדבר האקטיבי הזה".
