המשוררת אורלי אופיר מוסקונה מספרת על ספר השירה "יש לך כדור אש בידיים" (הוצאת פיוטית), הכולל איורים ייחודיים של האומן והמשורר אמיליו ולירוסו, ועוסק בזיכרונות, באירועים ובהתבוננות על חייה, הוריה ומשפחתה

"ספר ביכוריה של המשוררת אורלי אופיר מוסקונה מאגד ס"א עמודי שירה לירית טהורה, כנה וחשופה לצד איורים מהפנטים שהולבשו והותאמו התאמה אישית למידות השירים על ידי האומן והמשורר אמיליו ולירוסו. הליריקה בבישרת אופיר-מוסקונה היא בעלת גוון אקזסטנציאליסטי מובהק, ובמסגרת היא מתחקה אחר נפשה ואחר זיכרונות מימי ילדותה ונעוריה. למשוררת אין כל קושי לחשוף את היסוסיה, חולשותיה ופחדיה מני ילדותה ועד ימינו. מכן גם ייחודו של הספר כספר אותנטי שנאמן לנפש האומן, ואין הוא מבקש להתאים את עצמו להלכי רוח ולאופנות ספרותיות בנות חלוף. בספר ניכרת בבירור החותמת הרגשית והמרגשת שטבעה משפחתה של המשוררת בחייה ובכתיבתה, ובפרט ניכרת היטב השפעתו של אביה של המשוררת על כתיבתה הספרותית, שבעזרתה כך נראה היא במידה מסוימת גם שבה לתקשר איתו באופן דיאלוגי ומפייס, אך לעתים גם באופן קונפליקטי ומהוסס. הכשרתה כגננת וכמטפל בשיטת מיינדפולנס אף היא ניכרת בשירתה, דרך הרגישות והחמלה שבה היא נוגעת בזיכרונות כואבים מן העבר, במשברים ובצלקות שנחרטו ונחרטים בנפש, וגם דרך האופן שבו היא בוחרת להתמודד עם תחושות ורגשות שמתעוררים בה בהווה, ואפשר שבהקשר זה לספר גם גוון תרפויטי, נטול יומרות ועשיר בניסיון חיים".

כך כותב המשורר, הסופר והעורך הספרותי ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך בכריכה האחורית של "יש לך כדור אש בידיים" (הוצאת פיוטית), ספר השירים החדש של המשוררת אורלי אופיר מוסקונה שיצא לאור בימים אלו. מדובר בקובץ שירה לירי העוסק בזיכרונות, באירועים ובהתבוננות על חייה, על הוריה ועל משפחתה, שבו היא מבקשת לתת במה לדברים שפחות מדברים עליהם ביחסים הסבוכים הורה ילד וכולל התבוננות על הפרט מול החברה שבאה לידי ביטוי בשירים כמו: "כשאת כבשה" ו"רצח".

דבר העורכת / אורלי אופיר מוסקונה
יש לך כדור אש בידיים,
אל תכניסי אותו למקפיא.
יש לך כדור אש בידיים,
זרקי, קבלי ממנו
אור ועוצמה.

יש לך כדור אש בידיים
אל תנשפי.

יש לך כדור אש בידיים
אמרת לי.
ואני תרה אחרי קוביות קרח.
לצנן את הכוויה,
להניח על להבות נפשי.
אח, אח, אח
אני זועקת.
חליפת אש נדבקת לעורי.

אורלי מאמינה שהקוראים והקוראות של ספרה החדש ימצאו בשיריה את עצמם – רק בזווית שונה. "רציתי ספר שירי אהבה אבל יצא משהו אחר ומיוחד, שאני גאה בו כל כך ובתהליך שעברתי עם שושנה ויג, שהיא קודם כל חברה וגם עורכת ומוציאה לאור של הספר שלי בהוצאת פיוטית. להוציא לאור את ספרי זה משמח ומרגש מאוד וכמובן זו הגשמת חלום אדיר. אני חוגגת את היותו של הספר בעולם ומחכה לתגובות, להערות ולהארות. תמיד הוא נמצא אצלי בתיק והולך איתי לכול מקום. אני מקווה ומאמינה שזו רק יריית הפתיחה לספרים רבים נוספים בעזרת השם ובעזרתי".

אורלי נשואה לאריה בפרק ב' מזה 23 שנה, ולשניהם יש ביחד חמישה ילדים וחמישה נכדים. המשוררים והמשוררות שהשפיעו עליה הכי הרבה הם: יונה וולך, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, ציפי שחרור, שושנה ויג ועדן שפילמן. "אני אוהבת מאוד שירה עברית ומאזינה לשירים של אריק אינשטיין, שלום חנוך, נורית גלרון, יהודית רביץ, גידי גוב, שלומי שבן ולהקות כוורת ותיסלם", היא אומרת.

אורלי היא גננת, בעלת תואר M.A בייעוץ חינוכי ומדריכת הורים בגישת המיינדפולנס. היא לומדת ומלמדת פסיכולוגיה חיובית. במשך כל החיים היא כותבת, עוצרת, מפסיקה, כותבת שוב ומוחקת. היא מאמינה בתהליכי שינוי ומודעות, אוהבת אדם וסקרנית מאוד לחקור את נפשו. היא מגדירה את עצמה כמחבקת שינויים סדרתית המאמינה בכוחה של המילה ובכך שלשירה יש קול מרפא ומאחד, חשוב ומשמעותי.

לדבריה שיטת המיינדפולנס שהיא מדריכה בעזרתה מסייעת לה לקבל השראה לכתיבת שירים. "זו פילוסופיית חיים המגיעה מהמזרח. בתקופת הקורונה למדתי אותה אצל רותי הדר. חלק מיסודותיה הם: כאן ועכשיו, ערנות לחושינו, קשיבות לגוף, נשימה והפחתת ביקורת ושיפוט".

*
יכול היה להיות לי עוד קצת אבא.
עוד טיפה.
אבל אבא בחר במותו.
קפץ אליו.
ריסק את איברינו.
ובקיבוץ גבעת השלושה
קבורה בין עצים ופרחים.
I did it mt way
ברח את השיר ששמענו מעל הקבר הטרי.
ובכינו והלכנו.
אני כמעט לא מבקרת שם.
קשה לי לכתוב על אבנים.
אבא שלי, מקווה שאתה שלם שם למעלה,
כי אני עדיין מחברת את חוטי הלב,
מדביקה איברים.

אורלי מתייחסת בכמה משיריה המרגשים להתאבדותו של אביה חודש לפני יום הולדתו ה-81. "התקשיתי להוציא את המשפט הזה מהפה. אבא שלי היה אהוב ונערץ, מוכשר וחכם, ומותו טילטל אותי בעוצמה. בספר אני כותבת מה הוא היה עבורי וכיצד אני מתמודדת עם רגשות האשמה, הגעגועים וכל מה שהוא הוריש לי. בשירים אני מתפייסת איתו ומבקשת סליחה. אני מאמינה שמכל משבר אנחנו צומחים ומתפתחים".

בספרה של אורלי מופיעים לצד שיריה איורים אומנותיים ייחודיים של האומן אמיליו ולריסו. "אמיליו הוא חבר ובחור צעיר ומוכשר שהכרתי בערבי שירה. הוא כותב באופן מיוחד וגם מאייר בראש אחר. נפגשנו פעמים רבות בביתי ובבתי קפה, ולאמיליו היו הרבה רעיונות. אני אוהבת מאוד את מוטיב השושנה בספר, את עדר הכבשים, את החתולה, הנמרה-לביאה ובקיצור את כל האיורים שלו. חיפשתי מקוריות והקשבה לרצונותיי, וביחד יכולנו לדייק את התהליך. כגננת היה חשוב לי להוסיף איורים, כי זה הוסיף עומק רב לשירים שלי".

בספרה יש כמה שירים שנכתבו בלשון זכר. "במשך שנים אני כותבת בקבוצות כתיבה, ואחת המטלות הזכורות לי הייתה לכתוב במגדר ההופכי. אני מאמינה שאדם כותב צריך לאתגר את עצמו ולהיכנס לנעליים אחרות. העולם נראה אחרת לגמרי כשאתה מביט כגבר. זה מאתגר, מסקרן, מלמד על שני המינים ואף יכול לקרב בין עולמות שונים", היא מציינת.

יש בספרך שירים כמו "לכל אחת יש משהו לא פתור עם אמא שלה". כיצד באה לידי ביטוי משפחתיות זו במקומות נוספים בשירתך?
"אני מאמינה שבכול שיר יש חידות ודברים שאינם פתורים עד הסוף, באופן מודע ולא מודע. בכול משפחה יש סודות ושקרים, כולל שקרים שאנו משקרים לעצמנו, ודברים כואבים שתמיד נעדיף לא להניח על השולחן. שיחה על הכאבים היא חלק מתהליך הריפוי עבור שני הצדדים. עבורי הכתיבה היא תהליך חשוף של קילוף שכבות, מודעות, עיסוק בכאב, התבוננות ומתן תוקף לכול העולם הרגשי. לא מגרשים רגש, הוא אורח שיש להתייחס אליו לכבד אותו. הנס הוא שבכתיבה האישית גם האחר מוצא את עצמו ויזדהה עם מי שכתב את הטקסט".