לאופירה אדרי, מדריכת הורים, מרצה ומומחית לגיל הרך, יש טיפים וכלים יישומיים להורים – לקראת פתיחת שנת הלימודים. בעזרת 'מועדון התיאטרון לקטנטנים' היא מעבירה בצפייה ביתית מוגנת תכנים איכותיים ישירות לקטנטנים
מאז שהייתה ילדה קטנה זוכרת אופירה אדרי, מדריכת הורים ומומחית לגיל הרך המלווה משפחות בכל אתגרי ההורות ובעיקר בגיל הרך, את אהבתה הגדולה לילדים, שסיקרנו אותה מאוד וגרמו לה להיות מהופנטת מהם ומהאופן שבו הם זזים. "אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה יושבת על חוף הים יחד עם משפחתי. בעוד שאחותי הגדולה אפרת בחרה לשחק, להיכנס למים ולבנות ארמונות בחול, אני הייתי יושבת ובוהה בפעוט שיושב קרוב אלינו עם משפחתו, בוחנת כל תנועה וכל מבט שלו, ונהנית מכל תגובה שלו לעולם המתגלה כל הזמן סביבו. עד כדי כך סיקרנה והיפנטה אותי התנהגותם", היא מספרת.
בגיל ארבע וחצי הפכה אופירה לאחות גדולה לאריאל. "מהיום שבו נולד אחי", היא אומרת, "כל הזמן רציתי להיות צמודה אליו, לבחון כל תנועה, מבט, חיוך או בכי, תסכול או גילוי חדש בסביבתו. כשהיה בן שנה ואני רק בת חמש וחצי כבר קיבלתי את הכינוי 'אמא קטנה'. כולם ידעו שאני עושה הכול בשבילו. ממש כמו אמא קטנה: מחתלת, מלבישה, מאכילה ואפילו מקלחת אותו מהרגע שהיה יכול לשבת בכוחות עצמו באמבטיה".
כשהייתה בת שש נסעו הוריה לחופשה בת שבועיים ורצו להשאיר את אחיה הפעוט, אז בן שנה וחצי, עם סבתא אחת ואותה ואת אחותה הגדולה אפרת עם הסבתא השנייה. סבתא שלה שהייתה צריכה לשמור רק על אחיה הסכימה למלא את התפקיד, רק בתנאי ש'האמא הקטנה' שלו תגיע יחד איתו. וכך היה. "סבתא אחת קיבלה רק את אפרת, ואני ואריאל היינו אצל הסבתא השנייה. בשבועיים אלו זכיתי לקבל מקסימום עצמאות שרציתי וייחלתי לה. היה לי תיק עם כל הדברים שהייתי צריכה בשביל אחי, הייתי מטיילת איתו בעגלה לא רחוק מהבית, מקלחת אותו, מלבישה, מאכילה ועוד. סבתא שלי הייתה רק צריכה לדאוג לכך שיהיה אוכל בבית".
אופירה אדרי מרצה ומעבירה את הידע והכלים הרבים שיש לה להורים שרוצים ללמוד, לקבל כלים ולהרגיש שהם ההורים הכי טובים שהם יכולים להיות עבור הילדים שלהם. בשנתיים האחרונות ייסדה את מועדון התיאטרון לקטנטנים שבאמצעותו היא מעבירה תכנים מעודדים התפתחות לגיל הרך ישירות לקטנטנים באמצעות צפייה ביתית מוגנת עבור בתה ועבור שאר הפעוטות, עולם קסום ומלא בתכנים ומסרים ערכיים וחשובים, מעודדי התפתחות קוגניטיבית, רגשית וחברתית.
בשנתיים האחרונות היא יצרה פלטפורמה מיוחדת המאפשרת להביא את תכנים אלו לכל בית ולכל משפחה בעולם. "אנחנו לא נוכל לברוח מהמסכים, אז לפחות, אם הם צופים במסך, שיקבלו תכנים שמפתחים את המוח שלהם, הקוגניציה, יכולות הדיבור, התקשורת ועוד. בנוסף, כשהקמתי את 'מועדון התיאטרון לקטנטנים' היה לי חשוב ליצור להם מקום מוגן, בו לא יקפצו להם פתאום פרסומות או תכנים שלא מותאמים לגילם. מקום 'סטרילי' לתוכן שמותאם במיוחד לפעוטות. הם צופים, נהנים ומבקשים לצפות שוב ושוב. ככה שכולם מרוויחים. הם מקבלים חוויה וכיף, וההורים יכולים להיות רגועים שהם מקבלים תוכן איכותי שמקדם אותם".
פרטים על מועדון התיאטרון לקטנטנים (תכנים מעודדי התפתחות לגיל הרך) בקישור:
https://ofiraedri.ravpage.co.il/meodedim.hitpathut.infancy.2
אופירה, בת 41, תושבת חולון, אמא לנועה, בת תשע וחצי, ויערה, בת שש וחצי, מתמקדת כיום בללמד הורות בדור החדש. "ההורים של היום חונכו על ידי הוריהם בשיטות חינוך של פעם. הכלים הישנים אינם מתאימים לדור החדש, המהיר, הגדל על מסכים, שכל המידע נמצא בכף ידם הקטנה, בתזוזת אצבע על המסך. ההורים של היום נמצאים בדיוק באמצע, הכלים המוכרים להם ואלו שהסביבה הקרובה מייעצת להם להשתמש בהם, אינם תואמים למציאות החדשה שבה הם אמורים לגדל את ילדיהם. הרבה פעמים הם נשארים חסרי אונים וללא כלים פרקטיים לחינוך וגידול ילדיהם באופן, שבו הם אכן מאמינים שצריך לגדל אותם ובאופן שהפעוטות החדשים זקוקים ודורשים מהם", היא אומרת.
היא מציינת כי "אחת הטעויות הנפוצות שעושים הורים, היא 'לתקתק' את הילדים. כהורים יש לנו הרבה לחץ מהיומיום ומהעבודה. אנו מגיעים הביתה במוד של 'נתקתק את הילדים ונשלח אותם לישון', אבל בעצם אנחנו מתקתקים את חיינו איתם. כשהם גדלים הם כבר "לא סופרים" אותנו, אז מה כבר נשאר לנו איתם? כשעתיים ביום כשאנחנו מגיעים הביתה עד שהם הולכים לישון? כשיש לנו ישיבה חשובה או מצגת להציג בעבודה אנחנו לא נותנים לאף אחד להפריע לנו, אבל בבית כולם יכולים להתקשר אלינו ולסמס לנו. כתוצאה מכך אנו לא בקשב ללקוחות הכי חשובים שלנו שתמיד יהיו שם – ילדינו. חשוב להבין שהזמן שלנו איתם הוא יקר ערך במיוחד עבורם. הילדים שלנו יקבלו ערך עצום – אם נצליח בזמן הקצוב הזה איתם, להתנתק מהכול ולהיות רק איתם".
מה הטיפים שלך להורים לילדים בגיל הרך?
"קודם כל, בקשו עזרה מהפעוט שלכם – ולא משנה מהו גילו. אם תתאמצו מספיק, תוכלו למצוא משהו שאפשר לבקש ממנו לעשות כדי לעזור לכם. תופתעו לגלות כמה אושר וסיפוק דבר כזה יכול להסב לו. אפשרו לעצמכם 'מרווח החלטה'. כשבאינסטינקט הראשוני שלכם אתם רוצים לענות 'לא', אבל יודעים שצפוי לכם מכבש לחצים (לעיתים מתיש) שיופעל עליכם בעקבות זה, אפשרו לעצמכם להשתמש במשפט: 'אני אחשוב על זה'. הוא ייתן לכם 'מרווח החלטה'. ובמקביל, גם יתרגל אותם לחכות בסבלנות לתשובה. כך גם תורידו מעצמכם את הלחץ, תוכלו לחשוב בבהירות האם זה מתאים לכם או לא. אם אחרי 'מכבש הלחצים' תשתכנעו ותחליטו שכן, אז אולי מראש כדאי לאפשר. ואם החלטתם שתשובתכם היא 'לא הפעם', תוכלו להעביר לו את המסר באופן שיגרור הכי מעט התנגדויות. בדרך כלל זה כבר יפעל אוטומטית, כשאתם תאמרו את ה'לא' שלכם ממקום בטוח בעצמכם עם הסבר ברור עבורכם למה החלטתם שהתשובה הפעם היא 'לא'".
היא ממליצה להורים לילדים צעירים גם להתמיד ולעודד את הילד להאמין בעצמו וביכולותיו, בעיקר כשהוא קצת מתקשה. "אל תעשו במקומו את הפעולה, כי זה יגרום לו להאמין שאינו מסוגל. למדו אותו לומר לעצמו בכל רגע של קושי: 'אני אצליח!' ו'אני מסוגל!'. זה יעודד אותו מנטלית וייחרט אצלו בתודעה, כך שגם כשיהפוך בוגר, ברגעי קושי, הוא יצליח להיות שם עבור עצמו, גם כשלא תהיו בסביבתו. בכל מקרה, בין אם הוא הצליח ובין אם לא, שבחו ועודדו את הניסיון, הדרך והמאמץ שעושה הפעוט שלכם ואת זה שהוא לא ויתר לעצמו. אולי היה לו קשה ואולי הוא פחד, אבל הוא התאמץ והשתדל ועל כך מגיעים לו שבחים עבור המאמץ שנעשה. זה יעודד אותו לנסות שוב בפעם הבאה".
כמו כן, היא מציעה להורים למצוא 4-3 דקות פנויות בלוח הזמנים, בין אם פעם ביום או פעם בשבוע, לבחור שיר כיפי שאתם אוהבים ולרקוד עם הילד. לדבריה, "תחושת האושר שתציף אותו צפויה לזלוג גם לגופכם. נסו, תחוו ותופתעו עד כמה דבר פעוט יכול להשפיע לטובה על חייכם. זיכרו שכל רגע ביום הוא הזדמנות נפלאה לומר לילד: 'אני אוהב.ת אותך', מבלי לחכות רק ל'רגעים חגיגיים': כשהוא הולך לגן, כשנפרדים או כשהוא אומר לכם שהוא אוהב אתכם. כשאתם מרגישים את זה, פשוט שתפו את הפעוט שלכם ברגש זה, כי כל רגע ביום הוא הזדמנות נפלאה".
קישור להרצאה להורים לגיל הרך: "איך להתמודד עם התפרצויות זעם והתנהגות תוקפנית של הפעוט בגיל הרך":
https://www.funzing.com/sd/o34als
בכל הזדמנות התפעלה אופירה מתינוקות ומפעוטות ואהבה לשמוע הרצאות על ילדים, חינוך, פסיכולוגיה רגשית של ילדים ועוד. היא הייתה הרווקה היחידה בהרצאות ובסדנאות הורות. "תמיד כולם היו מתפלאים: מה אני עושה פה איתם? הרי עוד אין לי ילדים. לאט לאט התרגלו אליי והבינו שאני פשוט שותה בשקיקה כל מידע בתחום".
גם כשנולדה בתה הבכורה נועה, המשיכה אופירה ללכת להרצאות, קורסים וסדנאות בתחום הורות וילדים, אבל גם שם הייתה חריגה. "רציתי להמשיך להעשיר את הידע בכל מה שקשור לילדים בוגרים יותר – ילדי גן ובית ספר. הייתי מגיעה להרצאות ולסדנאות בנושאי הורות לילדים בוגרים הרבה יותר מהגיל של בתי התינוקת. שוב כולם הסתכלו עליי בתמיהה: 'מה את עושה בסדנה של ילדי גן ובית ספר? הרי יש לך תינוקת?'. הרצון ללמוד עוד ולהבין את נפש הילד בכל גיל משך אותי כמו מגנט, וכל הזמן רציתי להעשיר את הידע שלי ולקבל עוד ועוד כלים".
כשנולדה בתה השנייה יערה, היא החליטה להירשם לקורס כולל ומקיף להנחיית הורים. "כבר אז היה לי הרבה ידע בתחום, אבל רציתי כלים ממשיים להנחיית הורים, שאוכל להעביר להם את הידע הרב שצברתי ולעזור להם להבין את הילדים והתינוקות שלהם". בסיום לימודיה במרכז הארצי להנחיית הורים 'סמולטוק' היא קיבלה תעודת הנחיית הורים, הכוללת הכשרה בייעוץ שינה וגמילה לפעוטות. מאז היא מלווה משפחות בכל אתגרי ההורות ובעיקר בגיל הרך, מרצה ומעבירה את הידע והכלים הרבים שלה להורים המעוניינים ללמוד, לקבל כלים ולהרגיש שהם ההורים הכי טובים שהם יכולים להיות עבור ילדיהם.
הרצאותיה בנושא הגיל הרך כוללות נושאים כמו: התפרצויות זעם, התנהגות תוקפנית בגיל הרך, סמכות הורית, העצמת ילדים כדרך חיים וכיצד לגדל ילדים עצמאיים ומועצמים. כשהיא נשאלת על החשיבות של הדרכת הורים, במיוחד להורים לפעוטות, היא משיבה: "לא כולם נולדו עם ההכשרה ההורית, וגם אלו מבינינו שכן, חונכו בשיטות חינוך שהיום אינן רלוונטיות ואינן מתאימות לדור החדש, מה שמשאיר את ההורים עם כלים ישנים וילדים חדשים. בנוסף, אנחנו כהורים שצריכים להכניס את הפעוט שלנו למסגרת, חשוב לנו מאוד שהגננות והמטפלות יהיו מוכשרות לתפקיד ושיהיו להן הכלים המתאימים. ואולם, בסוף היום, כשהילדים חוזרים אלינו הביתה, אם לנו לא יהיו גם את הכלים לכך, נרגיש מתוסכלים. אז אני פוגשת הורים שמתייסרים בשאלות כמו: 'הבאנו ילדים לעולם ואיננו יודעים איך לגדל אותם?'. אני מעדיפה שיהיה בגן עם הגננת המקצועית, לה הוא מקשיב ואצלה הוא לומד. אני לא ממש מצליחה להשתלט עליו. אז איך אני בעצמי אתן לו את הטוב ביותר? איך אני אצליח להביא את הילד שלי למקסימום ולהכי טוב שאפשר מבחינתו?".
ספרי בבקשה על כמה מקרים מעניינים שטיפלת בהם.
"ילד בן ארבע, שהיה הבן הבכור לאחות קטנה בת שנה, לא קיבל אותה ולא התייחס אליה כלל מאז שנולדה, לא שיחק איתה ולא היה מוכן שתיגע בחפציו. כשההורים היו ביחד עם שני הילדים, הילד התחיל להשתולל ולהתעקש על כל דבר. זה הוציא את האבא מאיזון וגרם לו לכעוס, ואז הילד הגיב בעוד צעקות, בכי ותסכול. נראה שהילד חווה את לידת אחותו כמשהו שעירער את מקומו בבית. פעמים רבות אנחנו כהורים לא שמים לב שכניסה של אח חדש מושכת איתה תשומת לב רבה (מדי) לתינוק החדש, בעוד שבבית יש לנו ילד שהיה רגיל לקבל 100 אחוז מתשומת הלב של ההורים. לכן כדאי לתת את הדעת לכך שגם הילד הראשון חווה את השינוי העצום שחל בבית. לעתים מגיבים ילדים רגישים יותר באופן קיצוני יותר וזקוקים לחיזוקים מוגברים בתהליך 'הצטרפות אח חדש למשפחה'. המלצתי היא ליזום פרקי זמן בשבוע שהם 'זמן איכות אישי' של הילד הבכור, שבמהלכם אותו הורה נמצא לבד עם הילד הבכור. העיקר שרואים רק אותו, ובאותו זמן, אחותו לא בסביבה. כדאי מאוד ששני ההורים ישתתפו בזה, בכל פעם הורה אחר. התמדה בזמני איכות אישיים כאלו תוריד מתחושות התסכול שחווה הילד ותגרום לכך שהוא ירצה להתחיל להתייחס לאחותו הקטנה".
מקרה נוסף, שהיא טיפלה בו לאחרונה, היה של פעוט בן שנתיים וחצי, שהתחיל להגיד להוריו במעין הפגנתיות על תחושות כמו כעס או עצב. התגובה של ההורים הייתה: "טוב שאתה משתף אותנו, ונשמח לדעת מדוע אתה מרגיש את זה", אבל הוא לא באמת הצליח לענות לשאלה זו. ההורים שאלו את אופירה האם זה נכון להמשיך לשאול את הילד בעזרת שאלות מכוונות, או לחכות לכך שיהיה מוכן לשתף איתם את הסיבות לתחושותיו.
אופירה: "קודם כל, חשוב לציין שזה נפלא שהילד מביע את רגשותיו, וטוב מאוד שההורים שואלים ומתעניינים לגביהם. גם אם הוא עדיין קטן כדי להביע את עצמו בכל מה שהוא מרגיש, חשוב להביע אמפתיה כלפיי מה שהוא מרגיש ולהגיד לו: 'אני מבין/מבינה אותך' ולהמשיך לשאול מהי הסיבה לתחושותיו. מכיוון שעדיין קשה לו להצליח לענות תשובות מילוליות מפורטות, אפשר לנסות לכוונו, במידה ויש לכם השערות לסיבות שיכולות לגרום לו לכך, למשל: 'למה אתה מרגיש ככה?' אחרי ששאלתם שאלה אחת מכוונת, חכו רגע כדי לתת לו הזדמנות לחשוב ואולי להצליח להביע את עצמו. 'יכול להיות שאתה עצוב בגלל שצריך ללכת?', שוב לחכות רגע לתשובה. אם הוא עונה בשלילה, אפשר לנסות סברה אחרת. אם הוא עונה בחיוב, כדאי להביע אמפתיה ולהגיד: 'אני מבינה. זה באמת קצת עצוב שצריך לפעמים להיפרד'. שיקוף הסיטואציות יעזור לילד לתרגם את תחושותיו וגם להבין שזה בסדר, טבעי ומותר לו. אפשר לעזור לו גם ברעיונות על איך ניתן להתגבר ולהמשיך הלאה. כך למשל, כשהוא כועס אפשר לשאול אם הוא רוצה רגע עם עצמו כדי להירגע, להגיד לו שאתם כאן עבורו, לא רחוק ממנו, מחכים לו עד שיתגבר במידה והוא זקוק לכם. אפשר לשאול אם חיבוק יכול לעזור לו ולתת לו במידה והוא רוצה. בכל מקרה, התחושה שנותנים לילד שלפיה רגשותיו לגיטימיים, גילויי האמפתיה שלכם והעובדה שאתם מאפשרים לו לבחור כיצד להתמודד ולהתגבר על הסיטואציה – הם הכלים האולטימטיביים שתוכלו לתת לו כדי שיצליח לתרגם, להביע וגם להתמודד עם כל קשת הרגשות שיחווה".
קישור לדף הפייסבוק של אופירה אדרי:
https://www.facebook.com/ofiraedri
