מיכל פרי, משוררת, סופרת, אומנית רב-תחומית וציירת, מספרת על ספר השירה החדש שלה "מרחב זמן שאבד" (הוצאת כתב), שזכה במלגת תמיכה מקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב
את השריפה בסטודיו מיכל פרי לעולם לא תשכח. מוצאי שבת, השעה 1:00 בלילה, הטלפון מצלצל. המשטרה על הקו שוטר מודיע לה שהסטודיו שלה ברחוב אברבנאל בתל אביב עולה בלהבות, והיא מתבקשת להגיע במהירות, השנה 2013. הסטודיו לציור עמוס ביצירות אמנות, כ-200 ציורי שמן גדולי ממדים, שחלקם הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם וזכו להדים וביקורות עלה באש. דבר לא נותר זולת פיסת שטיח שרוף וכמה ניירות שהתעופפו ברוח בתוך האפר. באותו שבוע מיכל הייתה אמורה לפתוח תערוכת יחיד שכמובן בוטלה. ״ההזמנות המודפסות לתערוכה נשארו במכונית שלי כמה שנים אחרי ולא היה לי לב לזרוק אותן״, היא מספרת. האירוע הטראומתי גרם למהפך בחייה של מיכל, ואולי זה מה שגרם לה לחזור לאהבה ישנה והיא הכתיבה. כמי שגדלה בבית מלא בספרות, האבא דר׳ יצחק צדקה, בלשן ידוע וחוקר השפה העברית, והאמא רינה צדקה ז״ל, אשת ספרות ועורכת מוערכת.
"בזמן שאנשים נמצאים בשיא הקריירה שלהם, אחרי שנים של עבודה קשה עם תוצר מרשים של יצירה, הייתי צריכה להתחיל הכל מחדש. יש עבודות שלא נשאר לי תיעוד מהן, כי גם כל הקטלוגים, הצילומים וכל התיעוד, הכל נשרף. כעבור כמה שנים מצאתי את עצמי יושבת על ספסל הלימודים בקורס כתיבה עם סטודנטים וסטודנטיות צעירים וצעירות מהבנות שלי, כשאין לי שום אפשרות או יכולת להראות את העושר העצום של יצירתי שנמוגה", היא מספרת.
השריפה הולידה את השירה שהחלה לחזור אליה בשלבים. מיכל מספרת: "בתי מיה פרי אמנית ומוזיקאית בזכות עצמה הכינה לי ספר שירים כרוך ומעוצב בו שיבצה שירים שכתבתי בגיל הנעורים ושנות העשרים המוקדמות ושילבה בו רישומים שלי אותם מצאה במחברות ישנות. כשהגישה לי את הספר כמתנת יום הולדת, בכיתי."
"בין אור לאור" הוא ספר השירה הראשון שפורסם, בעריכת ציפי שחרור ובהוצאת "ארגמן-מיטב". הספר מתאר שושלת נשית וטראומה בין דורית העוברת מדור לדור, מאם לבת. אמה של המשוררת, שחוותה טראומה לא קלה בילדותה, לא הצליחה להפריד ולתקן והעבירה את כל עוצמת הטראומה לבנותיה. יש בספר הרבה כאב אבל גם הרבה אהבה.
כתיבה כאמור מעולם לא הייתה זרה למיכל שגדלה על ברכיה, ובשנת 2000 היא יוצרת סדרת עבודות מונומנטלית בשם "מגילות של כלום", בה שילבה בין כתיבה לציור. אלו בדים בגודל 100X300 בצורת מגילות שהשתלשלו מהתקרה לרצפה, עליהם מיכל כתבה בכתב יד צפוף בצבע שמן שחור, טקסטים חזקים ובועטים בסגנון זרם התודעה. ה"מגילות" הוצגו לראשונה בניו-יורק, שם התגוררה מיכל באותה תקופה, וזכו להצלחה רבה, הן הוצגו שוב בשנת 2009 בתערוכת יחיד בבית האמנים בתל אביב. כחלק מהתערוכה מיכל הוציאה ספר שנקרא: "מגילות של כלום" בו משוכתבים הטקסטים שבמגילות.
"מרחב זמן שאבד" הוא ספר שיריה השני של מיכל פרי, הספר פותח בשיר "מקצה עד קצה": "פַּס דַּק צִפּוֹר מְצַיֶּרֶת בְּמָעוֹפָהּ, / מִקָּצֶה לְקָצֶה, / שֶׁאֵינוֹ חוֹרֵט דָּבָר / בְּמֶרְחָב הַשָּׁמַיִם הַכָּחֹל…" (עמ' 8), ומסתיים בשיר "אור בהיר": "וְלֹא נוֹתַר דָּבָר / מִלְּבַד תְּנוּעָה שֶׁל / אוֹר בָּהִיר / מְצַיֵּר עַצְמוֹ / בְּבַדִּים לְבָנִים." (עמ' 143). שני השירים מתארים את תחושת הריק או הריקות המתארת את אשליית התפיסה, בה כל גוף או מבנה שנוצר הוא התגלמות של מופע חולף בתוך חלל ריק וסופו לחדול. בין שני השירים, השיר הפותח והשיר המסיים מתרחשים החיים הנעים לאורך ציר הזמן, והם הקו אותו מציירת הציפור, קו שאינו חורט דבר, והם מכלול השירים בספר בהם המשוררת מתארת את החיים בכל הצבעים, הקווים והמרקמים של עוצמות רגש, אהבה, כאב, כמיהה, התפוררות, בדידות מוות ועוד.
שירתה של מיכל עוסקת רבות בנושא המוות והקשר שלו לחיים "מרחב זמן שאבד" הוא ספר נדיר ברגישותו הנוגע במרקמים העמוקים ביותר של החוויה האנושית. הספר מורכב מרסיסים רסיסים של פיסות חיים, רשמים וזיכרונות. השירים מתארים את הקו הדק בין העולם הפיזי המוחשי לעולם הנפשי והרוחני, הקו הדק בין החיים למתים, הקו הדק בין ערות לחלום, הקו הדק בין ילדות לבגרות. במסע החיים כל מציאות קיימת מתפרקת מצורתה, וכשמגיעים החיים לסוף מתפרק לבוש הגוף מצורתו ונעלם כמו לא היה מעולם, הדבר הממשי ביותר הופך לאד, כמו שמחשבה שעולה ונמוגה לתוך החלל הריק.
המציאות הישראלית היום יומית לוקחת אותנו להתפרקות הצורה והקיים ולשבירת מבנים שנחוו כמוצקים. תמורות חזקות מתחוללות בזמן מלחמה, שכול ואובדן. הספר נותן ביטוי למגוון התחושות הצפות בעולמו של האדם היחיד הצריך לקיים את עצמו ולעצב את עולמו הפנימי והחיצוני, ובמקביל להתמודד עם מוות, פרידה הכוללים גם חוויות מאוד טראומטיות, והמתרחשות כמעט ללא הפוגה. הפואמה "נערה הולכת בשדות עפר" (עמ' 135) בשער האחרון בספר שנכתבה לפני אירועי השביעי לאוקטובר, מדייקת את חווית הטראומה הקשה הנוכחת במציאות הישראלית. "…חוּטֵי בָּשָׂר קְשׁוּרִים בִּי, / זוֹ דְּמוּת הַשִּׁגָּעוֹן הַנּוֹכֵחַ בַּכֹּל. / הַמַּמָּשׁוּת, נִדְבָּךְ וְעוֹד נִדְבָּךְ מִסְתַּלֶּקֶת. / יַלְדָּה גּוּפָהּ שַׁבְרִירִי עֲטוּפָה מַרְבַד עֲנָנִים, / קְשׁוּרָה בְּכַבְלֵי-זְמַן אֶל עוֹלָם נְטוּל רַחֲמִים. / עַנְנֵי נְחֹשֶׁת שָׁטִים בִּשְׁמֵי תְּכֵלֶת. / מִטְרֵי אֵשׁ וְגָפְרִית נִתָּזִים מֵאֵינְסְפוֹר מְכוֹנוֹת מִלְחָמָה. / שְׁתִיקַת מֵתִים מְנַעְנַעַת אֶת הֶעָלִים. הפואמה מסתיימת בשורות: "…לָעוֹלָם לֹא אָקִיץ מֵהַחֲלוֹם. / הוּא רַק יִתְפּוֹגֵג לְחֲלוֹם נוֹסָף / לְעָנָן חֲסַר מַמָּשׁוּת / הַמַּעֲנִיק תְּחוּשַׁת מוּצָקוֹת, / כְּמוֹ אוֹתָם גַלֵּי יָרֹק צְפוּפִים / בִּפְרִיחַת אָבִיב."
בספר ארבעה שערים: השער הראשון "פריחת הצאלון שָׁני בחֹם שִׁלהי אביב" מכיל שבע עשר שירים, אשר בצד תחושת הכיליון מתארים התפעמות מהטבע ומהבריאה. השער מסתיים בפואמה "כל החלומות התפוגגו אף כי שהייתי בהם באופן מוחשי לחלוטין" השער השני "לא אמא. לא אבא." מכיל עשרים ושניים שירים.
מעט נותר ממה שנקרא "משפחה" בעולמה של המשוררת, אך המעט הזה הוא עולמות שלמים המתקיימים בתוך נפשה. האם אפשר לעצור לפני פרידה? שואלת המשוררת בשיר שזו כותרתו (עמ' 64), ומתארת אירוע שגרתי בו היא מבקרת את אביה במרכז המסחרי בשכונת למד בתל אביב, בה הוא מתגורר בדירת המשפחה העזובה והמתפוררת. הזיכרון פוגש את המציאות בה לבושי הילדות ולבושי מה שנקרא ״משפחה״ כבר אינם, רק האב המבוגר עדיין משמר בקיומו המצומצם את מה שהיה פעם משפחה תוססת.
"אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים לְלֹא מִלִּים / וְהָרֶגַע מֵכִיל אֶת הַכֹּל. / אֵין מַה לּוֹמַר. / גַּם לֹא מְשַׁנֶּה מַה נֹּאמַר. / הַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה אֶת הַפָּנִים הַמִּתְמַסְּרוֹת אֵלֶיהָ / וְהָרוּחַ מְלַטֶּפֶת אֶת הָעוֹר הֶחָשׂוּף…" (עמ' 65). השער השלישי "גוף אישה" מכיל שמונה עשר שירים, השירים בשער מבטאים את המהות הנשית ואת חווית האימהות שהיא חלק ממנה. "רָצִית לִחְיוֹת / לִגְמֹא מֶרְחַקִּים / בְּתוֹךְ שָׁמַיִם צְבוּעִים / בְּאוֹרוֹת פְּסִיכֵדֵלִיִּים / שֶׁבָּעֲטוּ מִגּוּפֵךְ, / גּוּף אִשָּׁה / שֶׁאִישׁ לֹא הֵבִין…" ("גוף אישה" עמ' 98). השער הרביעי והאחרון "שיח ענפי התמר" בו שלושה שירים קצרים ושני מחזורי שירה ארוכים.
הספר "מרחב זמן שאבד" הוא יצירה פואטית רחבת יריעה, השירים בספר מתרחבים ומתעצמים וכתובים בסגנון ריתמוס השורה הרחבה, מה שקרוי, ריתמוס הרחבוּת. בספר משולבים ציור של הצייר משה גרשוני, ושני ציורים של המשוררת, ציור הכריכה הוא של מיה פרי.
"כוחה של שירה גבישית זו בא מן המוּדעוּת, תעצומות רגש, איפוק וחתירה מתמדת לבהירות והרמוניה. מיכל היא משוררת מחוננת בעלת יכולת התבוננות מעוררת התפעלות והשתאות, המצליחה לגעת ולחדור לנימי הלב", כותב אילן שיינפלד.
מיכל פרי נולדה בירושלים, היא משוררת וציירת, בוגרת מכון אבני לאמנות, בימים אלו היא מסיימת לימודי תואר שני במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן. שיריה פורסמו בבמות ספרותיות שונות, בכתבי עת ובאנתולוגיות. מיכל הציגה תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם. למיכל שתי בנות, והיא מתגוררת בתל-אביב.
ספריה: "מרחב זמן שאבד" – שירים, בעריכת אילן שיינפלד, הוצאת כתב (2024).
"בין אור לאור" – שירים, בעריכת ציפי שחרור, הוצאת ארגמן-מיטב ( 2022).
"מגילות של כלום" – מונולוגים מהתת-מודע, פורסם כחלק מתערוכת יחיד בבית האמנים בתל אביב, הוצאה עצמית (2009).
