ליאת סלע, משוררת, צלמת, מעצבת גרפית ואמנית בנשמתה, כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה. בימים אלו הוציאה לאור את ספרה השלישי "סימני דרך חרוצים על דף לבן" (הוצאת ארגמן מיטב)

"בכל פעם שאני מרגישה שקשה לי, שבא לי לפרוק מה שיושב לי בבטן וכשאני עוברת תקופה לא טובה, כתיבה היא כלי הריפוי שלי. באמצעות הכתיבה מסתדרות המחשבות, אני מפרקת את הבעיה לגורמים ולפעמים אני צריכה למצוא מהי אותה הבעיה. בתוך החושך הזה אני מאתרת נקודות אור, שישאירו את התקווה בוערת, כמו גם את החלומות והשאיפות שלי. ההשראה יכולה לנבוע ממקומות שמרגיעים אותי כמו מול הים, 'אהובי הכחול' כפי שאני מכנה אותו בשיריי, או מכל חוויה משמחת אחרת. במקרים כאלה מאפשרת לי הכתיבה לבטא ולאחר מכן גם לחלוק עם הקוראים את הרגשות החיוביים ולשמר את הרגעים הטובים. הריפוי שבכתיבה טמון גם בתהליך עצמו, המחשבתי והמעשי, וגם בעצם פרסום השירים – בספרי השירה שלי, בערבי שירה וברשתות החברתיות. הפרסום שמאפשר לאנשים לקרוא, להגיב, לעיתים להזדהות, להתרגש – יש בו מרפא בפני עצמו".

כך אומרת ליאת סלע, משוררת, צלמת, מעצבת גרפית ואמנית בנשמתה, שכותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה. בימים אלו יצא לאור ספרה השלישי "סימני דרך חרוצים על דף לבן" (הוצאת ארגמן מיטב), המחולק לארבעה חלקים: סימני טבע, סימני מגפה, סימני דרך וסימני אהבה.

"הכותבת מציירת רגעים בחייה בכנות מפעימה, ברגישות וביופי", נכתב בגב הספר, "כל אלה מתגבשים לידי הליכה נחושה בדרך שהיא מתווה לעצמה, מסע שרצוף מכשולים ואתגרים רבים לצד רגעי ניצחון מתוקים, המתרחש בשני קווים מקבילים: על הדף ובחיים עצמם. וכמו שהדרך חורצת בכותבת סימנים, וכמו שהכותבת חורצת בדרך את סימניה – כך נחרצות האותיות על הדף". היא מודה כי האותיות אינן מתארות רק את דרכה במציאות, אלא גם מהוות חלק מיצירת מציאות זו, חלק מתהליך של נחמה, מרפא והגשמה שהיא עוברת בזכות הכתיבה.

מתנקה מאת ליאת סלע (מתוך הספר "סימני דרך חרוצים על דף לבן")

דְּבָרִים טוֹבִים קוֹרִים

כְּשֶׁאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּחוּץ

בַּטֶּבַע, בַּנּוֹף,

כְּשֶׁמֶּזֶג הָאֲוִיר מִתְבַּהֵר

הַפְּרִיחָה הַסַּסְגּוֹנִית צוֹמַחַת

הַיֹּפִי

מַרְגִּיעַ אוֹתִי,

כְּשֶׁאֲנִי לוֹקַחַת אֶת הַמַּצְלֵמָה

וּמְצַלֶּמֶת רֶגַע

יָפֶה לְהַפְלִיא כְּמוֹ הַיָּם

שְׁקִיעָה

עָלֶה קָטָן

אִישׁ בַּיְשָׁן,

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִתְמַלֵּא

זוֹ הֲנָאָה צְרוּפָה

שֶׁמְּצִיפָה.

אֲנִי עוֹשָׂה מָה

שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת

וּמְאֻשֶּׁרֶת

כְּשֶׁגֶּשֶׁם בָּאָבִיב מַפְתִּיעַ

וְהַטִּפּוֹת רוֹחֲצוֹת

אֶת הַזֻּהֲמָה

מַשֶּׁהוּ מִתְחַדֵּד

בְּתוֹכִי

כְּשֶׁהַדְּמָעוֹת שׁוֹטְפוֹת

אֶת הַתְּלָאוֹת

מִתְנַקָּה

הַלַּחַץ יוֹרֵד.

אֲנִי סוֹף סוֹף

רוֹאָה שֶׁהַכֹּל מִסְתַּדֵּר,

מְבִינָה

מָה שֶׁלּאֹ רָאִיתִי קֹדֶם

כְּשֶׁהָיִיתִי לְחוּצָה,

תּוֹהָה בִּשְׁבִיל מָה

דְּבָרִים טוֹבִים קוֹרִים

כְּשֶׁאֲנִי רְגוּעָה

וְהוֹלֶכֶת תָּמִיד

בְּדַרְכִּי,

שֶׁשַּׁחַר שֶׁל יוֹם חָדָשׁ

מַפְצִיעַ

כְּשֶׁבְּקָרוֹב אֶחֱבֹק

סֵפֶר חָדָשׁ

שֶׁיָּנִיב פְּרִי

שֶׁיּוֹפִיעַ

בָּעוֹלָם מִתּוֹךְ לִבִּי, אֹשֶׁר עִלָּאִי

יְמַלֵּא אוֹתִי

סִפּוּק אֵין סוֹפִי.

דְּבָרִים טוֹבִים קוֹרִים

רְגָעִים יָפִים

קְטַנִּים שֶׁל הַחַיִּים

בִּשְׁבִילִי הֵם גְּדוֹלִים

 

ליאת סלע, בת 46, הייתה עד לפני עשור וחצי שחקנית כדורסל בליגות הנמוכות. פציעה בגב בשנת 2010 מנעה ממנה להמשיך לשחק וגדעה את חלומה, אך פתחה בפניה חלום חדש-ישן: הכתיבה. מאז היא כותבת שירה.

"בדרכי" (2015, הוצאה עצמית) הוא ספר הביכורים שלה הכולל 44 שירים, שרובם נכתבו על הספה של העורכת שלה, נורית פלד-קירשטיין, שממשיכה ללוותה עד היום במסע הכתיבה – שירים על רגש, על הקושי לכתוב רגש, על חלומות ושאיפות, על קשיים, על ניצחונות קטנים, על אהבה ועל כמיהה. "ספר זה איפשר לי להתחיל לחשוף לעולם את הכתיבה שלי ואת נימי נפשי הכמוסים ביותר", מודה סלע.

"השקט שבמילה" (2018, הוצאת סיפור פשוט), כולל 57 שירים ובו היא מאפשרת פעם נוספת הצצה לתוך נבכי נשמתה תוך כתיבה כנה, ישירה ורגישה ככל יכולתה. השירים מתלכדים לכדי סיפור המורכב מפיסות של חלומות, רגשות מורכבים לצד פשוטים ושאיפה מתמדת להגשמה. שמו של הספר משקף את השלווה ואת הריפוי שהיא מוצאת בכתיבה.

את מציירת בכתיבתך רגעי ניצחונות מתוקים בחייך לצד אתגרים וקשיים רבים. האם השירה מגיעה מניגודים אלו?
"השירה בהחלט מגיעה ממה שאני חווה ביום-יום – רגעים יפים, רגעים קשים, ניצחונות ומכשולים. לצד תיאור רגעים אלו והזיקוק שלהם לכדי שירים, עצם הכתיבה מאפשר לי תהליך של ריפוי באמצעות התבוננות באתגרים ואיתור דרכי ההתמודדות עימם. הכתיבה מאפשרת לי בהירות מחשבה ומעוררת תקווה גם במקומות מורכבים וחשוכים. כך למשל הקורונה ובהמשך המלחמה, שני אירועים חיצוניים לי שלצד היותם אירועים קשים שחוו כולם, הערימו קשיים גם על המציאות הפרטית שלי".

כיצד לוכדים בשיר רגע מכונן בחיים?
"לא תמיד הדבר מגיע מתוך החלטה מודעת. כאשר אני כאדם כותב יושבת עם עט מול דף לבן, באופן טבעי הדברים שאני מרגישה באותו רגע, דברים שעברתי לאחרונה, מראה שראיתי ונחרט בי ועוד – אלה או משהו מאלה מתנקזים באופן טבעי לשיר שמתגבש שבו יש משהו שאני רוצה להדהד לעולם, אבל קודם כל לעצמי".

סלע מודה כי פעמים רבות הדמיון מביא את המציאות ועצם המחשבה שהופכת למציאות, כמו נבואה או אמונה שמגשימה את עצמה – לקוות למשהו, לצייר אותו בעיני רוחך, יכולים לסייע לאותה תקווה או דמיון להתממש בפועל, במציאות. "לעיתים התקווה עצמה, גם כשהדברים אמורים בתקוות שהגשמתן אינו תלוי בנו, כבר משפרת את התחושה הכללית, מה שעוזר לתפקוד טוב יותר במציאות עצמה. לצד אלה, הדמיון מאפשר כלים כמו דימויים ומטאפורות שעוזרים להבין את המציאות טוב יותר – סיטואציות שנתקלים בהן, תחושות ועוד – ולצייר אותה בצבעים יפים יותר, הגיוניים יותר, בני הסבר ולעתים בני פיתרון", היא מסבירה.

תארי את הסצנה הספרותית באזור הקריות.
"עד כמה שידוע לי, בקריות כמעט לא נערכים ערבי שירה, בוודאי שלא כמו בתדירות שבה הם מתקיימים בחיפה הסמוכה וכמובן באזורים אחרים כמו במרכז הארץ, בירושלים ובמקומות נוספים. לפני תקופת הקורונה נהגתי לפקוד ערבי שירה, בעיקר בחיפה, שכללו גם השקות של ספרי שירה חדשים שהכרתי לא מעט מכותביהם. זו הייתה תקופה של פריחה, אך המגפה שגרמה לכולם להסתגר בבתים הקפיאה את הפעילות לתקופה ארוכה. גם המלחמה שינתה את תדירות אירועים אלו, אך כמובן במקרים מסוימים גם גרמה לקיומם למרות ובגלל האובדנים העצומים שאנו חווים בפרטים וכאומה, ולו בשל יכולת הריפוי המופלאה שיש בכתיבה ובהדהוד שלה הלאה".