בגלריית תיאטרון היהלום ברמת גן תושק ביום רביעי 6.11 בשעה 19:00 התערוכה "קרב / קרבה / הקרבה" (אוצרת: ד"ר אביבית אגם דאלי), המתקיימת בצל המלחמה ומתייחסת למגוון הרגשות שאנו חווים בעקבותיה
התערוכה "קרב / קרבה / הקרבה" (אוצרת: ד"ר אביבית אגם דאלי) תושק ביום רביעי 6.11 בשעה 19:00 בגלריית תיאטרון היהלום, רחוב היצירה 3, רמת גן. מפגש אמנים ואמניות המשתתפים בתערוכה יתקיים ב-16.11.24 בשעה 17:30. נעילה: 30.11.24.
בתערוכה משתתפים האמנים והאמניות: אירנה אויפה, אנה סרפניה, אשר גרין, אשרת קיי, ג'ואנה טייב, גל רוזנברג, זיוה רופא, חנה מגנג'י, יהודה אוזן, יהורם גלילי, ליליה פבלוב, מאיה אבני, מרים שטרמן, מרק רפייביץ', עדנה בן עמי, עפר אליקים כהן, ציפי טלר, קרולין נח, רונית רינשטיין, רות כהן-מרק, שולמית מרק ותמר שלמה.
לדברי ד"ר אביבית אגם דאלי, הסוציולוג אמיל דירקהיים ראה בהקרבה העצמית ביטוי מוקצן של סולידריות חברתית. בעקבות זאת הוא טבע את המונח "התאבדות אלטרואיסטית", שבמהלכה הפרט מקריב עצמו למען החברה מתוך הזדהות מוחלטת עם ערכיה הקולקטיביים. "דירקהיים מתייחס למשמעות המוסרית-הדתית של מעשה ההתאבדות האלטרואיסטי, זה המקדש את הקורבן ומצדיק את החברה, ביטויים וייצוגים כמו 'מוות על מזבח המדינה' או 'מות קדושים' מציגים את הממד הנתפש כמקודש של ההקרבה הפטריוטית. בתערוכה מוצג המנעד שבין הקרבה לבין הריחוק האולטימטיבי של הקרב/המלחמה", היא מסבירה.
ד"ר אביבית אגם דאלי: "קרב הוא המקום המרוחק ביותר בו ניצבים זה מול זה מטפורית ולעיתים ממשית או פיזית שני יריבים, שני אויבים. אך קרב מרמז גם על המילים 'קרוב' ו'קרבה'. מצד אחד בקרב אפשר לראות את 'הלבן בעיניים' של היריב/ האויב, ומצד שני קרבה היא מושג המייצג אמפטיה או דמיון ולא עימות. הקרב מוביל לסוג של הקרבה ששיאה הוא הקורבן. הקרבה בשדה הקרב היא פעולה אלטרואיסטית העומדת בניגוד ליצר הקיום. תרומתו של הפרט המקריב עצמו למען הכלל מתבטאת בנכונותו לתפקד הן כמקריב והן כקורבן. התערוכה המתקיימת בצל מלחמת חרבות ברזל מתייחסת למגוון הרגשות שאנו חווים בעקבותיה. מצד אחד תחושה הישרדותית, שהיא פועל יוצא של המלחמה המתרגשת עלינו (תרתי משמע), ומצד שני הקרבה והאמפטיה שנוצרות דווקא בעת משבר. התערוכה מוקדשת לכל מי שהקריבו ומקריבים למען המשך חיינו בארץ הזאת".
האמניות רות כהן מרק ושולמית מרק מציגות בתערוכה שני איורים וציור בצבעי אקריל על קנבס בהשראת ספר הילדים ״אבא שלי לוחם בגדוד 9217״ שנכתב על ידי הסופרת והאומנית רות כהן-מרק ואויר על ידה ועל ידי אחותה שולמית מרק, אף היא אומנית ומעצבת המתגוררת במיאמי, פלורידה, תחת המותג #האחיות_מרק. הספר הוא פרי יוזמת גדוד חיילי המילואים, שפנו לאחיות מרק בבקשה לכתוב לאייר ולהפיק עבורם ספר לילדי הלוחמים של הגדוד ומשפחותיהם, שהודפס ב-600 עותקים וחולק לילדי ומשפחות הגדוד. זאת במטרה לחזק ולשפוך מעט אור ושמחה בימים אלו, שבמהלכם לחם הגדוד מספר סבבים בתוככי עזה.
האמן יהורם גלילי, משורר, סופר והבעלים של גלילי הוצאה לאור, היה אחראי על העריכה הלשונית וליווה מקצועית את התהליך של הספר ״אבא שלי לוחם בגדוד 9217״, מציג בתערוכה ארבעה צילומים אמנותיים, שתיעד ומתארים רגעים נדירים ממקומות שונים ברחבי הארץ המתעדים קירבה של האדם ושל הטכנולוגיה לטבע ולאמנות. גלילי: "לכאורה אין כל קשר בין הצילומים, אך לאחר שהצילומים עוצבו על ידי רות כהן-מרק והודפסו על קנבס הבחנתי בקשר המיוחד הקיים ביניהם. כך למשל לצילום של כדור הארץ הצבעוני מפסטיבל 'ניצוצות' בחג סוכות בשנה שעברה במרכז העיר מודיעין יש קשר לצילום של שני הפסלים הסביבתיים העשויים מפסולת ומוצבים בחוף ים בתל אביב, והצילום של הרגליים של אנשים עולים במדרגות במוזיאון ראלי בקיסריה לאחר אירוע השקת הספר 'שייקספיר בחוף גורדון' מאת חנה מוניץ מתקשר לצילום של חניון רכבים מיוחד המתנוסס לגובה, לכאורה עד לעננים, בגבעת שאול בירושלים".
האמנית מרים שטרמן מציגה בתערוכה מספר יצירות ובהן: "Harpy" – ציור בהשראת ליתוגרפיה של אדוורד מונק. ביצירה המקורית מופיעה דמותה של הרפיה מרחפת מעל דמות שלדית. היא הוסיפה דמות מלאך אבלה, המקוננת על גופת המת, כשלא ברור האם ההרפיה מגוננת על המלאך או מתכננת לסיים את חייה. ביצירה "Abandonment" מופיעה דמות שוכבת מוקפת בהררי גולגולות קטנות. מצד שמאל יש צללית אפלה או רוח רפאים, המהווה דימוי מופשט של המוות עצמו. היער שמאחור, החשוך והדומם, מרמז על תחושת ניתוק ועזיבה. אין כאן שום סממן חיים – רק עצים צחיחים שמדגישים את תחושת החידלון. "Untitled" – בציור מופיעה דמות מלאכית הנראית תלויה בין שמיים לארץ. הרקע הכחלחל והמעורפל סביב לדמות נותן תחושה של תנועתיות, של מעבר בין עולמות. הדמות השלדית ברקע מייצגת את המוות הקרב".
האמנית רונית רינשטיין מספרת כי יצירותיה עוסקות בחיילים, שנמצאים בסצנת קרב בהתאם לנושא התערוכה. כמו כן מופיעה באחת היצירות החיילת עדן לוי ז"ל, שלחמה בגבורה בשבעה באוקטובר ונרצחה. היא הייתה רקדנית מהיישוב נירית ועמדה לצאת לקצונה ואף למיונים לקורס טיס. בבוקר השבעה באוקטובר היא וסגל הבסיס התפרסו בעמדות השמירה, שלחו את הטירונים למיגוניות ולמעשה הצילו עשרות חיילות וחיילים.
האמן גל רוזנברג יצר עבודה בטכניקה של שימוש בציור עם היד, עם כפפה המולבשת עליה. תחושת הקרבה לצבע על ידי המגע עם היד תורמת לתחושת החיבור עם הציור. יש בה גם מידה של קרב בין המרקמים השונים המשתלבים זה בזה בזכות האחידות של הצבע. "בעבודה השנייה הצבעים הכהים והנועזים יותר צוירו מעל כתמים מונוכרומטיים בהירים יותר. מתקבלת תמונה סוריאליסטית של קרב, שמבעד לבלבול ולכאוס ניתן לראות את הרוך של התקווה", מוסיף רוזנברג.
האמנית אירנה אויפה מציגה ביצירותיה את התחושות של מה מרגיש אבא כאשר הוא הולך למלחמה, מה מרגיש ילד כאשר אבא שלו הולך למלחמה, מה העתיד של אבא והאם יחזור. אויפה: "אנשים קמים בוקר אחד והחיים מתהפכים עליהם – מאבדים בית, מאבדים משפחה ומאבדים את העולם. הם מוצאים את עצמם במערבולת ובאיבוד השליטה על המתרחש. זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, והחיים הטובים יכולים להשתנות ברגע ב-180 מעלות".
האמנית ג'ואנה טייב מציגה בין היתר את "ישראל בזכוכית" – הציור השני בסדרת "ארץ ישראל שלנו". טייב: "הציור מתאר ארץ שקופה על מצע קרמיקה מעוצבת. ניתן לראות את הטקסטורה המיוחדת של הזכוכית מעושנת קלות, את אפקט התלת-ממד ואת שבירת קרני האור מאחורי הזכוכית. הרעיון העומד מאחורי הציור הוא שארץ ישראל שלנו היא ארץ מכילה, המאפשרת למגוון רחב של זהויות להתבטא בצורה הרמונית".
נטליה, אימו של מארק רפייביץ', אמן צעיר על הרצף האוטיסטי, מספרת כי יצירתו "הילדה והכובע הקסום" צוירה בעקבות מקרה יוצא דופן שהתרחש כשהחלה המלחמה. "מארק ואני יצאנו לטייל ליד הים. הטיילת הייתה נטושה בצורה יוצאת דופן – מעטים העזו לטייל במהלך ההפצצות התכופות. כשהלכנו לאורך החוף, נתקלנו בגבר צעיר עם ילדה קטנה, כבת ארבע, לבושה בשמלה מנוקדת בהירה. במהלך שיחתנו נודע לנו שהם פליטים מדרום הארץ. שיחתנו נקטעה בפתאומיות על ידי צליל מחריש אוזניים של צפירת תקיפה אווירית, ויחד רצנו למקלט סמוך. בביטחון של המחבוא התכופפנו במעגל – החזקתי את הילדים קרוב, בעוד אביהם מכסה אותנו בזרועותיו הגדולות והחזקות, כמו חסידה המגוננת על הקן שלה מפני סערה. האיש ניסה להישאר רגוע, אך ידיו הרועדות הסגירו את פחדו. הילדה הקטנה בכתה ללא שליטה, ומארק נתקף אימה – כל גופו התקשח תחת משקל המצב. הורדתי את הכובע רחב השוליים האהוב עליי, והנחתי אותו בעדינות על ראשה של הילדה הבוכייה. אמרתי לה שהכובע היפה הזה קסום, ושום דבר רע לא קורה לאלו שחובשים אותו. הילדה הפסיקה להתייפח, דמעותיה הצטמצמו לשיהוקים רכים, כשהקשיבה בקשב רב. 'הכובע יוצא הדופן הזה מגן מפני כל הסכנות והצרות', אמרתי בנימה הכי משכנעת שיכולתי לגייס. כדי להוסיף לסיפור, סובבתי כמה סיפורים על איך הקסם של הכובע הנפלא הזה הציל אותי בעבר. אמרתי לה שהכובע הוא מתנה מאבי. 'ועכשיו, אני נותנת לך את זה, כך שלעולם לא תצטרכי לפחד שוב!'. הילדה נרגעה, וחיוך קטן אפילו החל להופיע על פניה. אביה היה אסיר תודה. מאוחר יותר נזכר מארק ברגע החי הזה בחיינו והחזיר אותו לחיים באחד מציוריו החדשים והתוססים".
האמן יהודה אוזן מגדיר את עצמו כאמן של מנורות ולא של תמונות קיר בחצי השנה האחרונה. "אני משתעשע לי בלעשות תמונות קיר. התמונות עשויות מהחומרים שאני אוהב: מתכת, אפוקסי וכמובן צבע והרבה. התמונות הן לא ציור, אלא יותר פיסול בחומר תלת-ממד, אובייקטים מובלטים שפורצים מהמסגרת. כל אובייקט מובלט ועובר מעין נפחות זעירה, וכל פרפר עם זווית שונה. הצביעה היא כמובן בטכניקה של צביעה בשכבות עם גימור של חדר צביעה", הוא אומר לסיכום.
התערוכה "קרב / קרבה / הקרבה" (אוצרת: ד"ר אביבית אגם דאלי) מוצגת בגלריית תיאטרון היהלום, רחוב היצירה 3, רמת גן.
מפגש אמנים ואמניות יתקיים בתאריך 16.11.24 בשעה 17:30.
נעילה: 30.11.24.
ניתן לבקר בתערוכה באירועי התיאטרון וגם בימים א'-ה' בשעות 16:00-9:00.
