בגלריה העירונית לאמנות בראשון לציון מוצגות חמש תערוכות יחיד לחורף 2025 של קטיה איזבל פילמוס, שרון ברויאר, טליה מוקמל, לנה רבנקו, קן גולדמן ולנה רבנקו בשיתוף נירית דקל וואדים וולודצ'נקוב, המבקשות להזיז את המבט הממוקד בהווה מתמשך וסוער ולהפנותו למרחבים אחרים
בגלריה העירונית לאמנות בראשון לציון מוצגות בימים אלו חמש תערוכות יחיד לחורף 2025 (אוצרות: אפי גן וקרן ויסהוז) המבקשות להזיז את המבט הממוקד בהווה מתמשך וסוער ולהפנותו למרחבים אחרים, אל אופק אחר ואל פרספקטיבה רחבה המעוגנים בעבר עתיק או בהיסטוריה פרטית. בכל אחת מהתערוכות פועל הזמן על פי קצב אחר: לעיתים במקצב פנימי, לעיתים לאחור ולעיתים כזמן חלום.
התערוכות שיוצגו בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון הן של האמניות והאמנים הבאים: קטיה איזבל פילמוס – "כואב נמס ושט", שרון ברויאר – "נמנום פראי", קן גולדמן – "הובילוני דרכים!", טליה מוקמל – "עקבות", לנה רבנקו – "ציידים / לקטים / נוודים" ו"אדפטציה" – לנה רבנקו בשיתוף נירית דקל וואדים וולודצ'נקוב. התערוכות יוצגו עד 26.4.25.
ניתן לבקר בתערוכות בימים שני-חמישי, שבת – 14:00-10:00, שני – 18:00-16:00, ראשון ושישי – סגור. מועדי הדרכות בתערוכות החל מהשעה 10:00: יום שלישי 25.2, יום שלישי 4.3, יום שלישי 25.3, יום שלישי 1.4 ויום שלישי 22.4.
קטיה איזבל פילמוס, אמנית זכוכית, מציגה שלוש עבודות זכוכית: עשר כמוסות, אורלוגין וסירה. כל אחת מהעבודות מחזיקה צבעוניות וצורה אחרת וניתנת לפרשנות רחבה תוך מחשבה על זהות וזמניות. תהליכי העבודה בזכוכית מחייבים אורך רוח, כשתהליך היצירה כולו עומד בסימן של שליטה לצד חוסר ידיעה ותלות בהתנהגות החומר הטבעי. הזמן כפי שאנו מכירים אותו עשוי להיות מושג תודעתי מוגבל. בהיבט הפילוסופי, הוא נובע מהאופן שבו אנו חווים שינויים.
כמוסות הווריאציה הראשונה של העבודה נקראת 'משככי כאבים' ונוצרה בשנת 2010, כשפילמוס הגיעה כמהגרת חדשה לאנגליה. הווריאציה השנייה נוצרה ב-2019 עם חזרתה ארצה. בין שתי היצירות מפריד מרחק של עשור. הכמוסות מונחות בתוך מסד עץ המזכיר חפיסת תרופות עצומה. כל כמוסה מורכבת משני חלקים משתלבים, חלק שקוף וחלק בצבע. כל כמוסה היא ייחודית ומכילה עקבות, אלמנטים המגדירים זהות אנושית וזיכרון אישי (שיער, ציפורניים שנקצצו, שורשי עצים מארגנטינה- ארץ המוצא של הורי האמנית, כתב ידה של האמנית, MRI – מוח שעברה, קבלות, כמוסה 'יהודית', כמוסה של מפות וכד'). על כל קפסולה נחקק רכיב אחר מתוך אנליזה כימית של דם האמנית. על מסד העץ מופיע מספר הזהות הישראלי ומספר הביטוח הסוציאלי הבריטי.
שעון ישן שקנתה בתקופה בה חיה באנגליה שימש את פילמוס ביצירה שנעשתה בתקופה האחרונה. השעון עשוי הזכוכית מסמן זמן מכני, ישן, והצופה מגלה שהשעון נמס בחלקו. תהליך ההמסה מדמה את תהליכי היצירה (שעווה נעלמת) ואת היכולת של הזכוכית להיות גם נוזל וגם מוצק. הנזילה מסמנת זמן נוזל, לא קבוע, נעלם. סירה תכולה מוצבת על אדן החלון. הסירה בגודל 3A ומזכירה אוריגמי (מלאכת קיפול נייר) . קנה המידה המקטין, הצבע התכול והאוריגמי, שולחים אל זיכרונות ילדות, אל חלימה בהקיץ, אל יצירה תמימה.
קן גולדמן וטליה מוקמל קושרים בין עבר להווה ובין פרט למקום בו אנו חיים. כל אחד מהם בחר להתייחס למרצפת הטרצו המוכרות. קן גולדמן, המתגורר בקיבוץ שלוחות שלמרגלות הגלבוע, מציג מרצפות טרצו – טכניקה מעורבת עם חרסים עתיקים בייצור עצמי, טרצו – הדפס כרומו לוקס (צילום והפקה: יאיר מדינה, fine art prints Jerusalem), וכוסות – עבודת אובניים בשיתוף הקרמיקאית יסכה חטב. הטבע, שדותיו ותקופת הקורונה המבודדת זימנו לו הליכות ארוכות בשדות שמחוץ לקיבוץ, שבמהלכן ליקט לכיסיו מדי יום ובמשך שנים שברי חרסים שתוארכו על ידי מומחה לחרסים כשייכות לתקופות שלפני 1,500 שנה.
קן גדל בארצות הברית ולמד אודות אורחות אמני הקרמיקה הילידים-אמריקאים. החרסים העתיקים והסיפור על יצירתם היוו בסיס ליצירה חדשה ומתמשכת: המבט כלפי מטה, אל האדמה והחיפוש אחר 'מציאותיה' משכו בהמשך את המבט גם אל מרצפות טרצו בסטודיו, כמו בבתים רבים בישראל- ממאפייני אדריכלות מקומית ותיקה. קן יצק בסטודיו בעבודה עמלנית 10 מרצפות גדולות יחסית, כשכל אחת מכילה גם חרסים ארכיאולוגים. התוצאה צולמה, הוגדלה והודפסה והפכה למעין 'מפת-מקום'. כקדרים הילידיים החליט קן לייצר 10 כוסות קרמיקה המכילות את החומר העתיק כשהוא מעורבב עם חומר-הווה.
שלל העבודות של טליה מוקמל מבטאות דיאלוג בין פרקטיקות הבאות מעולם התעשייה לפרקטיקות שמאפיינות מלאכות-יד שונות. באמצעותן היא מנסה להבין כיצד האובייקט הסופי מכיל את זיכרון עבודת היד, כמו גם את האנרגיה ואת זיכרון הסיפור האישי ממנו נבע. התוצאה מזקקת אמירה רחבה על תרבות חומרית של מקום, על משמעויות של הגירה, על קבוע ונייד כמו גם חיבור אל שורשים אישיים.
בתקופת הקורונה, תוך כדי טיוליה הרגליים בסביבת בית ילדותה, אספה טליה שברי מרצפות טרצו שמצאה. עבורה אלו היו 'חתיכות ארכיאולוגיה-מודרנית' שביטאו את האופי המשתנה של אזור מגוריה בעבר. החומרים שאספה הובילו אותה אל תוך הבית, אל מרצפות הטרצו שריצפו את הסטודיו של האם (מעצבת טקסטיל) ואל שטיח פרסי שירשה מסבתה. מפעל 'גלוסקא' לימד ונידב תבנית, ואת החומרים קנתה במפעל היצרני האחרון שנשאר בארץ (מפעל 'סלע' שנסגר בשנת 2023). היא יצרה סוג של חיבור שלא ניתן להפרדה, בין חלקי שטיח ומרצפות טרצו שיצקה פיזית בחצר בית הוריה.
את דוגמת השטיח הטמיעה טליה גם בחומרים אחרים ועבודה מסדרה זו מוצבת בחלל. דוגמת השטיח הוטבעה באמצעות עיסת נייר שנעשתה מעיתוני התקופה שנערמו בסטודיו. היצירה הקרועה, השסועה והמחוררת מחזיקה את זיכרון דוגמת השטיח מבית סבתה אבל גם את טיבו של הזמן, הפירוק, הקושי וההתפוררות הנחווים כאן. זוג נעליים מוצב בחדר. הנעליים עשויות מתערובת של חול, קמח ומים ואפויות בתנור ביתי, בתוך רשת עשויה עור והן ביטוי לאינטראקציה בין אדם-טבע-תוצר. ההשראה ליצירה המשותפת שנעשתה עם המעצבת אנוק יוסבשוילי הגיעה גם מתוך התבוננות בשרידי נעליים עתיקות שנמצאו בארץ.
שרון ברויאר יוצרת אובייקטים שנדמה שיצאו מחדר שינה משובש ועברו טרנספורמציה מחומרים דוממים המתקשרים לניקיון, סדר ובריאות – לבעלי חיים ויצורים הקשורים לריקבון, לכלוך ומוות. חדר השינה בחלל הגלריה הוא מרחב גבולי הניצב על הסף שבין ערות לשינה ומאפשר לברואיר לפרוץ ולטשטש גבולות מוכרים ולהפכם למרחב חלומי, בו הכל מתערבב ומתגבש מחדש ליצירת זהות אלסטית, נזילה וחופשית.
במרכז החדר ערימה שנדמית במבט ראשון כערמת כביסה או כלי מיטה מגובבים, אך במבט מקרוב מתגלים חיבורים לא צפויים בין חלקי גוף, עצמות ספוג, כריות, ודמויות מלאות ומרוקנות מחומר מילויי. על הקיר תותים מגודלים, נוטפי מיץ אדום שזולג לאיטו ומכתים את הסביבה. שרפרף ביתי ניצב בפינת החדר ועליו משחת שיניים שנערמה בצורה חשודה. שועלים שובבים, מכוסי נוצות, חדרו למרחב הביתי הבטוח והשקט. ההצבה בחדר מנכיחה תחושה של אובדן שליטה והתפרקות, לצד שחרור מנורמות וזרימה חופשית. המרחב הביתי המוכר והמוגן הופך למוזר ופרוע.
לנה רבנקו מלקטת ליצירתה אלמנטים הלקוחים ממקורות שונים וקושרת ביניהם לתחביר חדש. רגעים של פנטזיה משבשים את המוכר ומגלמים בתוכם פוטנציאל להתפרצות של הפראי מבעד למעטה מתורבת. סיפורה רלוונטי לעולם העכשווי המתאר הגירה וחיים בין-תרבויות ושפות שונות, תוך שהיא שואבת מתקופות שונות וממקורות גלובליים, חלקם מציאותיים חלקם פנטסטיים, כולם – שלה, מעצם בחירתם.
היצורים של לנה חושפים שיניים באיום ובכל זאת מושכים את היד לליטוף. הדמויות חלקן אנושיות חלקן חייתיות מונחות על גבי רקע שנלקח מסיפור אחר, כמו היו דמויות שפרצו מתוך ספר אגדות פלאי. היא מלקטת אל תוך יצירתה יסודות הלקוחים ממקורות שונים, רפרנסים ידועים מהתרבות הרוסית או היפנית, או השראה מציורי מיניאטורות מונגוליות מהתרבות הפרסית וההודית. פעולת הליקוט יוצרת קשרים בין עולמות שונים לתחביר שהוא בו זמנית חדש ומוכר. אל תוך המרכיבים המזוהים ביצירה שוזרת לנה רגעים של פנטזיה המשבשים את המוכר באמצעות משחקי פרופורציה, צבעוניות רוויה ויצירת שכבות קולאז' ה"נספגות" בעורן של הדמויות והופכות לחלק בלתי נפרד מהן.
התערוכה "אדפטציה" היא ביטוי לשיתוף פעולה בין יוצרים מתחומים שונים: לנה רבנקו (ציור), נירית דקל (צורפות זכוכית), ואדים וולודצ'נקוב (קליגרפיטי =קליגרפיה בשילוב גרפיטי). הנכונות לפרום את הגבולות שבין אמן אחד למשנהו לטובת יצירת עולם עשיר, בעל שפה מורכבת, שנבראת מתוך דיאלוג היא ממהות התערוכה. תהליכי האדפטציה תורגמו ביצירתם להקשבה, להתפתח ולגדול.
