הילה אשורי, אמנית מוערכת ממשגב עם, משקיעה את מרצה ביצירה ובתערוכות. בספר האמנות "אמנות עירומה", שהוציאה לאור בימים אלו, היא צילמה עבודות קרמיקה שלה בשילוב צילום גופה
"הספר נועד להחזיר לעצמי את השליטה על הגוף. כשהייתי בת שנתיים צילם אותי צלם מהקיבוץ בתמונה כשאני עם חצי גוף עירום. צילום זה הוגדל עם צילומים נוספים של ילדי הקיבוץ, והשתתף בפרויקט לכבוד חג המשק, שבו צולמו כל ילדי הקיבוץ (היו אולי 20). הצילומים הוגדלו לגודל של 50 על 60 ס"מ וקישטו את חדר האוכל שנה אחרי שנה. בגיל שש בערך נכנסתי לחדר האוכל והרגשתי בושה מכך שרק אני בעירום. לא הייתה לי היכולת להגיד להוריי שזה מפריע לי, וכך זה הודחק ונשכח. לפני ארבע שנים נתקלתי בהעתק של הצילום הזה אצל הוריי, והרגשתי רעידות בגוף. פניתי לצלם והוא אמר לי שזה צילום הדגל שלו שהיה תלוי בחדר האוכל בחגי משק. אז לא הייתה לי אפשרות הבחירה, ואילו כיום יש לי. הסיפור מאחורי הספר מעלה שאלות על צילומים של ילדים בעירום".
כך אומרת הילה אשורי, אמנית מוערכת בעלת ניסיון של למעלה משלושה עשורים, שמשקיעה את מרצה ביצירה ובתערוכות ויוזמת מפגשים אמנותיים. בימים אלו, לצד השתתפות בתערוכות שונות, הוציאה לאור ספר אמנות חדש בשם "אמנות עירומה", שבו צילמה את עבודות הקרמיקה שלה בשילוב צילום גופה. הספר, הנמכר כמדיה דיגיטלית, כספר מודפס באתר עברית או בפנייה ישירות אליה, יצא לאור בעקבות חוויות ילדותה.
דליה זלצברג, אוצרת התערוכה "גליל ארט", כתבה עליה: "הילה אשורי חיה ויוצרת במשגב עם בעלת תואר ראשון ממכללת תל-חי כמטפלת מוסמכת באמנות. היצירה של הילה מתארת את הסיפור של אמא אדמה. הילה שוברת מוסכמות בכישרון רב נותנת לראשוניות והמקריות לבוא לידי ביטוי בכדים שהיא יוצרת. ניתן לראות בעבודותיה קווים מעגליים, אלמנטים מן הנפרש על פני תקופות מהעבר והעתיד".
אשורי נולדה באמצע שנות ה-60 להורים, שהגיעו מחיפה ורחובות, בגרעין של המחנות העולים לקיבוץ משגב עם שבגליל העליון. היא גדלה בנוף הרים עוצר נשימה עם "סבא חרמון" במלוא הדרו נשקף מחלון ביתה ושלג צבע את ההר בלבן ביום הכי חגיגי בשנה.
כבר מילדותה היא אהבה טבע, ולימים הפכה אהבה זו למקצוע החקלאות, ורגליה דרכו ברוב חלקות החקלאות בגליל העליון כמדריכה להגנת הצומח. היא גדלה מול החרמון על הרי נפתלי, כשגבול לבנון נושק לביתה. "אני זוכרת שהיינו הולכים לאבן גבול עם לבנון, שמים רגל בעבר השני ואומרים שהיינו בחו"ל. מאוחר יותר התחמם הגבול ונעשה מפחיד יותר, עם שהייה של הרבה שעות במקלטים. כל זה התרחש כשאנו גדלים בלינה משותפת".
ספרי קצת על החוויה הזאת של בית הילדים.
"כבר החל מגיל אפס ישנו הילדים בבית הילדים. הלינה המשותפת יצרה דינמיקות מורכבות בין הילדים ונתנה מענה רגשי חלקי למצוקות של כל אחד ואחת. גדלתי בתחושה של חוסר הגנה וחוסר גבולות. היינו אובייקטים של אידיאולוגיה עיוורת, שחיי השוויון היו נר לרגליה. השפעת הלינה המשותפת גרמה לרבים מאיתנו תחושת חוסר נראות. לכולנו יש חורים ברצף הזיכרונות בילדות, ובעיקר למדתי איך להדחיק".
כבר מגיל צעיר חשה אשורי שיש לה רעיונות יצירתיים ויכולות מוטוריות לממשם. "בגיל שבע ראיתי בטלוויזיה בשחור-לבן נער אפריקאי יוצר כד גדל על אובני רגל. אמרתי שאם הוא יכול גם אני יכולה. אבא שלי בנה לי אובניים ותנור קרמיים. הוא תמך ועזר לי בכל לאורך כל הדרך, ועל כך אני מודה לו".
כיום היא יוצרת כדים וכלים גדולים מחומרי קרמיקה בצבעים ובמרקמים שונים וגם יוצרת חיבורים מתוכננים בחומר, כשהיא חושפת את החומר מתוך עצמו. "בתחושה שלי אני יוצרת מעומק האדמה והנשמה. תחושה זו באה לידי ביטוי בציורי אבסטרקט, המעטרים כדים המעוצבים בסגנון עתיק", היא מגלה.
הפינוי מקיבוץ משגב עם עקב המלחמה הנוכחית יצר מצב, שבו לא היה לה סטודיו. מהר מאוד היא החליטה להקים סטודיו ב'גלות', ואיתו נדדה למקומות שבהם גרה כמפונה. במשך השנים הציגה אשורי במקומות שונים ובהם בשוק האומנים בנחלת בנימין בתל אביב. במעברה לצפון הייתה שותפה בהקמת גלריה 12 בכפר גלעדי, שפעלה כקואופרטיב בעידוד המועצה. היא הציגה ב"גליל ארט" ארבע פעמים. קצת לפני המלחמה הציגה בגלריה "סימן שאלה" בעמיר. במשגב עם פתחה גלריה בבית, ששימש את הילדים ואליו חדרו מחבלים ב-1980.
האם השתנה משהו ביחס לאמנות מהסוג הזה כיום?
"אני משתמשת ביצירותיי ובפרחים כדי להסתיר את החלקים שנחשבים מאוד צנועים. השילוב בין הגוף לחומר יוצר מסתורין ועניין רב בשניהם. אני מקבלת תגובות מגוונות על הספר. מצד אחד אומרים שזה מעניין מאוד ומפרגנים על האומץ, ומנגד אחרים טוענים שהקונספציה נראית להם מגלומנית ולא צנועה. לכאורה נראה כי החברה נעשית יותר ליברלית בהקשר לעירום, אך בתקופה האחרונה אני מרגישה שיש נסיגה בשל התחזקות הסממנים הדתיים לאומניים".
התוכניות שלה לעתיד הן להמשיך להציג בתערוכות במרכז הארץ. לאחרונה היא הציגה בגלריה בן עמי ובגלריה עמיעד בשוק הפשפשים ומנסה להתקבל לאחד המוזיאונים. "הכי חשוב זה שכל החטופים שלנו יחזרו אלינו ושהמלחמה תסתיים", היא אומרת לסיכום.
