ד״ר אתי חגי, מרצה וחוקרת בתחומים של חברה וחינוך משלבת בהגותה ובעבודתה פילוסופיה פסיכואנליטית, מספרת ומצטטת מתוך ספרה "אל ה-פתוח – מבט פסיכואנליטי על עצמי-יחד יהודי וישראלי, והקריאה לריפויו המתחייב" (הוצאת מודן)
"מבט פסיכואנליטי אכן דורש ביאור, אך מכיוון שהוא תמציתה של אנושיות (הן במה והן באיך), האמנתי שהמאמץ הנדרש בקריאה יהיה אפשרי. מבט פסיכואנליטי אומר – לראות בעיניים טובות ועם זאת צלולות את שלל האיכויות המשותפות ואת הפגיעויות המסבות כאב. לראות את השיבושים שהתהוו בקיום המשותף, ולא להניח לקיום הפוטנציאלי – זה שמעבר לכאן ועכשיו קיום שלם, מיוסר ומייסר הרבה פחות, המתאפשר כשמלוא הפוטנציאל הגרעיני מתממש״.
כך אומרת ד״ר אתי חגי, מרצה וחוקרת בתחומים של חברה וחינוך, משלבת בהגותה ובעבודתה פילוסופיה פסיכואנליטית, שבימים אלו יצא לאור ספרה "אל ה-פתוח – מבט פסיכואנליטי על עצמי-יחד יהודי וישראלי, והקריאה לריפויו המתחייב" (הוצאת מודן).
הספר מבקש להתבונן במבט פסיכואנליטי על ׳עצמי-יחד׳, עצמי משותף יהודי וישראלי כאילו הנחנו את העצמי המשותף על ספת האנליזה. מבט זה עשוי להרחיב תקווה המושתתת על הבנה, המוכרת בתחומים הקליניים, כי מודעות והכרה של מה שהוביל למצבנו הנוכחי כ׳עצמי-יחד׳ מאפשר לכל אחד מאיתנו לבחור ולקדם שינוי. שינוי שהוא באחריות אישית והשפעתו מתרחבת בתוך התהוות גומלין, בתוך מטריצה בה כל אחת ואחד מאיתנו משפיע ומושפע – מחשבותיו ומעשיו יקדמו שינוי משמעותי ורחב הרבה יותר.
מה שגרם לכתיבת ספרה החדש זה הקיום המתמשך במצב של מלחמה, שמחיריה קשים מנשוא ואינו מותיר אף אדם שווה נפש. לדבריה "יש רבים שיוצאים לרחובות במחאות מסוגים שונים, יש רבים לא פחות שמעניקים סיוע מגוון (טיפול נפשי, תמיכה בפצועים, הזנה של חיילים, תמיכה במשפחות ועוד). אי-הנחת שלי, הרצון לעשות משהו, קיבל ביטוי בכתיבה אודות מה שמטריד רבים במשך שנים רבות – איך ניתן להפחית את הסבל המשותף של הארץ הזו? למעשה, בחינה של מספר שאלות: למה מתמשך הסבל מתרחב ומעמיק, האם יש הגיון בשלל מופיעיו, איך הוא נצרב בתוכנו – מהם מקורותיו, וכמובן – מה ניתן שיהיה אחרת על מנת להפחיתו?"
ד"ר חגי מבקשת לכוון את ספר לכל אדם, בוודאי אם הוא ישראלי, ולכל מי שמבקש להבין את מורכבות הקיום היהודי־ישראלי מנקודת מבט פנימית ואתית – מתוך תשוקה לאנושי, לאחריות ולריפוי. שהרי ״המרחב הפתוח הוא מרחב של שהות ואי-ידיעה, בו ניתן לפגוש בָּאֱמֶת לא מתוך מגננה אלא מתוך נכונות להשתנות״ לשוב אל קיומנו המשותף כבני אנוש, לשוב אל האנושי.
לדבריה, מציאות חברתית ופוליטית, כמו כל מציאות, היא התהוות גומלין בין מרכיבים רבים. כל היבט (בין אם הוא אדם, מנהיג, סיטואציה בינלאומית, כלכלה ועוד) משפיע ומושפע, נתון באינטראקציה. עובדה זו מהותית לבחירתנו לקחת אחריות על חלקנו בהתהוות זו ולנסות לפעול באופן רואה ומחויב. האמונה בשינוי כרוכה בידיעה שהכל בתנועה ובהשתנות מתמדת ואם נשכיל לתעל לכיווניות רצויה, נוכל ליצור מציאות שונה".
את כותבת שהספר נוגע לא רק בהבנת העבר אלא גם ביכולת לפתוח פתח לריפוי. מהו לדעתך הדבר הראשון שכל אחד מאיתנו יכול לעשות כדי להתחיל תהליך כזה?
"היבטים שונים בקיום שלנו לא נוצרו בזמן האחרון – הם אינם תולדה של טרגדית השבעה באוקטובר והם אף אינם תולדה של מנהיגות מכחידה זו או אחרת. הפגיעות שצרובה ב׳עצמי המשותף׳ היא תולדה של התרחשויות עתיקות יומין (ממש כמו קשיים ופגיעויות של אדם פרטי). אם נבין שהמקורות עמוקים, אולי נאשים פחות, נתגונן פחות (לא אחת תחושת אשמה יוצרת הַאֲשָׁמָה ומכאן לגיטימציה לפגיעה, הגנתיות היא מעטפת שמקנה לגיטימיות לפוגענות). לכן נדרש לחפש שינוי מסוג אחר, שינוי מהותי. הספר מציע חזרה ו׳הישענות׳ על מרחב תשתיתי משותף שהוא רעיוני –אידיאל משותף בו עוסק הפרק הראשון.
בספרך את מציבה את המושג "פתוח" במרכז – פתוח למה? האם זה פתוח לשינוי, לריפוי, או אולי לפתיחות תרבותית וזהותית רחבה יותר?
"הפתוח מופיע 'ה-פתוח' יכולה להיות האלוהות (לא אלוהים חיצוני כל יכול), אלא אלוהות שהיא הומניזם, כבחירה פנימית, פנים נפשית. דת חילונית שהיא בפשטות חזרה אל הראשית האותנטית של היות אדם, אותה מהות של טוב המצויה בכל ילוד (ויש לכך ביסוס מדעי). טוב ראשיתי שחווה שיבושים ואף עיוותים במהלך ההתפתחות בעקבות היעדר מענה או מענה חלקי לו זוכה הסובייקט או זה שחווינו כ׳יחד יהודי׳ ומאז הקמת המדינה גם כיחד ישראלי. ה-פתוח היא נשיאת עיניים אל הטוב האינסופי. זה האפשרי לי כאדם, לך ולכולנו גם יחד. (מופיע בבודהיזם כטבע הבודהה)".
