אלי פישר, הבעלים של ד"ר פישר, קבוצת חברות פרמצבטיקה וקוסמטיקה רב-לאומית הנחשבת לאחת הגדולות הפועלות בישראל בתחומה, הוציא לאור את ספרו "שיט בחסקה תמורת דינמיט" (הוצאת צבעונים) ומגלה כי הצורך הספרותי היה קיים בו מאז ומתמיד

"ככל הנראה הצורך הספרותי היה בי מאז ומתמיד. כבר כשהייתי בתיכון כתבתי במחברת שלי סיפורים דמיוניים ותיעדתי מקרים שבהם נתקלתי. שנים רבות לאחר מכן, כשהשם 'ד"ר פישר' היה כבר מותג מוביל בארץ ואנשים שפגשו אותי התנהגו אליי כמותג ולא ככל האדם, החלטתי לכתוב אוטוביוגרפיה שיצאה לאור בשנת 2006 ובה סיפרתי עליי כאדם רגיל עם הצלחות וכישלונות. כמדען מה שהשפיע עליי היה העובדה שאבא שלי, שעשה שימוש ראשוני בפניצילין, סבא שלי ודוד שלי היו רופאים. אז הבנתי שרפואה זה לא מדע אלא אומנות ושהבסיס לרפואה זה הביוכימיה – אלפי התהליכים הכימיים (ביוכימיים) המתרחשים בגוף והרופא משתמש בתרופות ומכשירים שפותחו על ידי מדענים. התכוונתי לגור בקיבוץ והתכוונתי להשתמש בצמחי הארץ שרציתי לגדל ולהפיק מהם תרופות".

כך אומר אלי פישר, הבעלים של חברת ד"ר פישר, קבוצת חברות פרמצבטיקה וקוסמטיקה רב-לאומית הנחשבת לאחת הגדולות הפועלות בישראל בתחומה. בימים אלו הוא הוציא לאור את ספרו החדש "שיט בחסקה תמורת דינמיט" (הוצאת צבעונים) – אסופת סיפורים המהווה הצצה לחייו. דרך הסיפורים מתוודעים הקוראים למסע חייו של אלי פישר – החל מהילדות ברחובות תל אביב, הנער בדיר הכבשים, כסטודנט ומרצה באוניברסיטאות בישראל ובארה"ב, ועד להיותו ד"ר ולתעשיין שהקים את אחת החברות המובילות בתחומה בישראל. לצד זאת, חושף הספר סיפורים אישיים ומרגשים בחייו הפרטיים.

ד"ר אלי פישר נולד בצ'כיה בקרלוויורי בצ'כוסלובקיה, אזור הסודטים שנמסר להיטלר בהסכם מינכן בין היטלר מצד אחד ובין צ'מברלין ודלדיה, ראשי ממשלות אנגליה וצרפת. שבועיים לפני כניסת הגרמנים בהתאם להסכם עזבו אביו, אימו אחיו והוא לפראג, שם חיכו במשך כחצי שנה עד שקיבלו סרטיפיקטים (ויזות) להיכנס לארץ ישראל ומיד עזבו והגיעו באונייה לנמל תל אביב ב-15.3.1939 – היום שבו נכנס צבא היטלר לפראג.

מגיל שלוש הוא גדל בתל אביב, התחנך בתנועת נוער ולמד בבית חינוך לילדי העובדים ובכפר הירוק. הוא למד ולימד באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת הרווארד ובאוניברסיטת קליפורניה. בילדותו רץ יחף ברחובות תל אביב, התחמק מחיילי המנדט הבריטי, העיף עפיפונים ובילה הרבה ברחובות עם חבריו. "כשהבריטים עזבו את הארץ ומדינת ישראל הוקמה בשנת 1948 הייתי נער בן 13, ולכן לא השתתפתי בהתקוממות נגד הבריטים, אבל אני וחברי למדנו כיצד לחיות תחת השלטון הבריטי וידענו רבות על פעולות המחתרות", הוא נזכר.

במשך שנים רבות הוא עסק בפיתוח תרופות, הקים במו ידיו תעשייה כחול-לבן והגשים הלכה למעשה את חזון היזמות הציונית. הוא ראה בפיתוח התעשייה הישראלית כערך עליון וחשוב הן לחיזוק חוסנה הכלכלי של מדינת ישראל והן בייצור מקומות עבודה רבים במשק הישראלי. המסע החל כאשר שב ארצה בתחילת שנות ה-60, במפעל קטן בבני ברק באולם בגודל כ-100 מ"ר, הלך והתפתח וכיום החברה שבבעלותו מעסיקה מאות עובדים המייצגים את מגוון הקשת החברתית הרחבה בישראל.

הספר "שיט בחסקה תמורת דינמיט" מזמין את הקוראים להיחשף לאפיזודות קצרות וזיכרונות עבר של אלי פישר. בכל אחד מהסיפורים הקצרים בספר נחשף הקורא לסיפורי הצלחה והגשמה עצמית לצד כישלונות ואכזבות דרך עיניו של אלי פישר ולשאוב מכך השראה לחייו האישיים.

ד"ר אלי פישר: "גרנו בתל אביב. למדתי כמו כולם ולאחר סיום התיכון התגייסתי לצבא. לאחר מכן למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים – כימיה עם התמחות בביוכימיה ובמקביל למדתי מיקרוביולוגיה. סיימתי בהצטיינות את שני התארים. הייתי אסיסטנט במחלקה לצמחי רפואה במשך שנה, ואז התקבלתי להרוורד שם למדתי ולימדתי ביוכימיה. אחרי שנה עברתי לאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנססיקו, שם למדתי רוקחות, קיבלתי דוקטורט ופיתחתי תרופת עיניים לגלאוקומה".

הוא חזר לארץ ועבד במשך שנה בתעשייה, ואז חזר לארצות הברית, שם עבד במפעל לתרופות שייצר את טיפות העיניים לגלאוקומה שאותן פיתח. "אחרי שנה חזרתי ארצה וביחד עם דבורה אשתי ובעזרת 5,000 דולר שהיו לנו שכרנו אולם והתחלנו ליצר. כיום יש בחברה קרוב ל-1,000 עובדים ואנו משווקים לארצות רבות בעולם".

אלי פישר, אבא לשלוש בנות וסבא ל-11 נכדים ולחמישה נינים, מספר כיצד ייצר את הפולידין כסדרת תכשירים אנטיספטיים שפיתח בשנת 1973, חודשים רבים לפני מלחמת יום הכיפורים, "ובלי קשר למלחמה שאף אחד לא חשב שתפרוץ. חיכיתי לאישור משרד הבריאות לייצר את הפולידין כפי שנדרש מכול תרופה, וכבר הייתי מוכן לייצר אותו. אז פרצה המלחמה והפסקתי כול יצור אחר, וכך עברנו לייצר פולידין ולשלוח אותו לבתי חולים כי ידעתי שהוא חשוב לטיפול בפצועים ובכוויות שלהם. כחברה סיפקנו פולידין לצה"ל כבר החל מהיום השני של המלחמה, ואף אחד לא חשב אז על הטראומה שמלחמה זו תגרום".

בסיפור "והבנות צחקקו בקול" המופיע בספרו החדש הוא מדבר על אכזבתו מהמפעל הקיבוצי. אלי פישר: "מאחר שהתכוונתי לחיות בקיבוץ והייתי חבר בתנועת נוער, נשלחנו מפעם לפעם לעבוד בקיבוצים.  לפעמים היינו בקיבוץ עשיר כמו גבעת ברנר ולפעמים בקיבוץ עני. אז הבחנתי שבקיבוץ עשיר כול אחד מתחיל לדאוג לעצמו ופחות לשיתוף עם אחרים, בניגוד לקיבוץ עני שבו בהכרח חייבים שיתוף. כך הבנתי שברגע שיוכל להרשות לעצמו כול חבר קיבוץ ידאג יותר לעצמו ופחות לשיתוף. למעשה כבר בגיל 18 הבנתי בערך שרעיון הקיבוץ הוא בניגוד לטבע האנושי, ועובדה שעד היום הפריטו את רוב הקיבוצים וכל אחד דואג לעצמו ומשתף רק במה שהכרחי. כיום חלק גדול מהקיבוצים במצב כלכלי טוב ואף בבעלותם מפעלים מצליחים".

אתה רואה בעבודתך גם שליחות ציונית?
"אני מאמין שיהיה שלום בינינו לבין הפלסטינים, כשיחסי תרבות תמיד מקדימים את הפוליטיקאים.  אחרי מלחמת ששת הימים נפגשתי במשך כול שבוע עם רופא, עורך דין ורוקח וניסינו לחשוב ביחד על פיתרון. אז הסכמנו שהפיתרון הטוב ביותר יהיה הקמת פדרציה ישראל-פלסטין-ירדן, אבל למרבה הצער בינתיים התנאים השתנו ואני לא יודע מה יהיה הפיתרון. מאז הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים אנחנו מנהלים את אוסף השלום, שאותו הצגנו במדינות רבות וזו תרומתי לשלום. האוסף מוצג גם באתר www.peace.co.il. בעוד כחודשיים ייצא לאור ספר בעברית ובאנגלית על תולדות האוסף".