הסופרת הצעירה דניאל אשל הנחשבת לתגלית מרתקת, הוציאה לאור את הספר "שפה היברדית" (בית-עקד ספרים), הכולל שתי נובלות ו-20 סיפורים קצרים המביא לקורא את הווי דור ה־Y בישראל מבעד לסיפורים תוססים וצעירים
הסופרת הצעירה דניאל אשל הוציאה לאור את ספרה "שפה היברדית" (בית-עקד ספרים). זהו קובץ סיפורים מפתיע של מי שנחשבת בעיני ציפי שחרור, עורכת, משוררת וסופרת שערכה את הספר – כסופרת ישראלית צעירה הנחשבת לתגלית מרתקת במיוחד לאור העובדה שמדובר בספרה הראשון.
בספר יש שתי נובלות ו-20 סיפורים קצרים בנגיעות ובניחוחות אקזוטיים המושפעים ממקומות שבהם נדדה אשל. עם זאת, זהו ספר ישראלי מאוד המביא לקורא את הווי דור ה־Y בישראל מבעד לסיפורים תוססים וצעירים, שמשקפים את הלוך הרוח הישראלי בעידן מורכב זה. מנעד הנושאים שבהם נוגעת אשל בסיפוריה הוא רב, ולדברי שחרור היא מרתקת את הקוראים באופן שהיא מתארת את הדור הזה, דור המתלבט ומתקשה להיפרד מנעוריו.
שחרור: "לכאן נכנסות גם אפיזודות של צעירות וצעירים בעת שירותם בצבא ובצורך עז לברוח מתחושת סיר הלחץ שהם נתונים בו, ביציאה למסעות אל מעבר לים. לצד קלילות יתר רווית אלכוהול ונטולת אחריות יש גם כובד ראש של דור מפותח ואינטליגנטי. בין סיפוריה מפגישה אותנו המספרת עם דמויות וטיפוסים יוצאי דופן. רוקח שיקויי אהבה, ממציאת סטארט־אפים ישראלית בניו יורק, מסע דמיוני בבהאמאס ועוד ואז היא מדלגת מעל קו התפר ונוחתת על 'גג העולם' בבסיס נידח בצפון, שם היא לומדת להכיר את צפונות גופה ומובילה את הקורא אל דמותה האלמותית של יוליה הטראגית ורוקמת סביבה סיפור אהבה. אלה ועוד סיפורים רבים משתקפים בספרה של אשל מבעד לדמויות פרי יציר דמיונה. סיפורים משעשעים, מרתקים, מורכבים ולעיתים גם מזילים דמעה".
דניאל אשל, תושבת רמת השרון, גדלה בהרצליה בבית עם הורים שעבורם הלימודים וההישגים הלימודיים חשובים מאוד. מגיל חמש ועד 17 התאמנה בהתעמלות מכשירים ובמקביל יצרה בחוג קרמיקה. "הייתי ילדה שקטה מאוד, אבל היו לי הרבה חברים טובים, כולל חברות טובות מהתיכון שאיתן אני בקשר מצוין עד היום. בבית הספר היסודי הייתי יותר טום בוי, ובחטיבה ובתיכון לקח לי יותר זמן להתבגר והייתי שקטה מאוד. תמיד נראיתי כמו פיטר פן".
היא נולדה עם צינור ושט סתום וקטוע, וכמה שעות לאחר לידתה עברה ניתוח. "גילו את זה לאחר כשפלטתי את כל החלב שינקתי. עד היום אני אוכלת לאט כי זה עלול להכאיב לי, במיוחד כשאני במתח או בלחץ. ללא הצלקת על הגב שנותרה מהניתוח לא הייתי קיימת. עם השנים גדלה איתי הצלקת וכבר אי אפשר להסתיר אותה. אני לא מודעת לכך שהצלקת נמצאת על הגב שלי, למרות שאחרים רואים אותה. כילדה הפריעה לי מאוד הצלקת, אבל פיתחתי שיטה כשניגשים אליי ושואלים בלי בושה: 'מה יש לך בגב?'. אני עונה להם: 'נשך אותי כריש' או 'שרט אותי אריה'. לפני השירות הצבאי, כשהייתי בטיול ללונדון עם אמי ראינו שם אישה עם שמלה פתוחה בגב עם אותה צלקת בדיוק. איני מודעת לכך שהצלקת נמצאת שם, אבל אחרים רואים אותה".
בצבא שירתה כמש"קית מודיעין בבסיס גלילות, ובמסגרת תפקידה נסעה לבסיסים רבים ברחבי הארץ. אחרי הצבא החלה ללמוד גרמנית דרך מכון גטה, "ובמקרה אותו קו אוטובוס שאיתו נסעתי ללימודי גרמנית היה אותו קו שאיתו נסעתי לבסיס. כך במשך שנתיים מכר לי הנהג של הקו כרטיסיית נוער, מבלי שתיקנתי אותו עד שעברתי לרכב משלי".
מדי שבוע היא מלמדת בזום גרמנית באמצעות ארגון יוצאי גרמניה אנשים, שהוריהם היו דוברי גרמנית ומעוניינים לחזור לשורשיהם. "טסתי לחצי שנה בברלין ושם למדתי גרמנית מסבתא ומאמא. סבתא שלי הייתה בת שנתיים וחצי כשההוריה ברחו מגרמניה, אבל סבא שלי לא רצה לשמוע בבית את השפה הזאת. מצד שני הסבא והסבתא שלי היו ייקים ודיברו בעיקר גרמנית. כשהייתי ילדה הייתי נמצאת הרבה עם סבתא ואמא והן היו מדברות ביניהן בגרמנית", אומרת אשל העובדת באופן פרטני עם תלמידים בכיתות ג'-ט' בעלי לקות בשמיעה בשמונה בתי ספר במרכז הארץ, ודואגת עבורם להעשרה בנוגע לאוצר השפתי וכיצד לשוחח עם אחרים. "עבודה זו נוחה מאוד ומאפשרת לי לכתוב כמה שיותר", היא מודה.
היא בוגרת תואר שני בסוציולוגיה של החינוך. היא קיבלה מלגת מחקר עבור עבודת התזה שלה, שאותה כתבה הודות לקריאת חומרים גנוזים רבים מארכיונים שבהם גילתה שבשנות ה-50 של המאה הקודמת, שנים ספורות בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נוצר שיתוף פעולה בין מדענים יהודים לעמיתיהם הגרמנים. "במסגרת עבודת התזה ראיינתי פרופסור, שהיה חבר במשלחת מדע מגרמניה, ולפי המסמכים שמצאתי רואים עד כמה המדענים הגרמנים רצו את הקשר איתנו היהודים וידעו היטב שהעולם יוקיעו אותם על כל מה שעוללו לנו", היא אומרת.
מזה מספר שנים היא משתתפת בסדנאות הכתיבה של ציפי שחרור, שאותה היא מכנה: מעבדה לכתיבה, ובה היא מקבלת תגובות מפרגנות רבות לסיפורים הקצרים שהיא כותבת שסייעו לה לדייק אותם. היא קיבלה תגובות רבות שקיבלה לספרה מחברים ומחברות רבות, שהגיעו לרכשו בדוכן של בית-עקד ספרים ביריד הספרים בשרונה בתל אביב.
את סגנון הכתיבה הייחודי של אשל מגדירה ציפי שחרור, שליוותה אותה בתהליך הכתיבה של הנובלות והסיפורים שלה, כ"היא אינה מהססת לנוע באופן חד ופראי בין הז'אנרים, מן הפיקשן אל הנון-פיקשן, ובאמצעות עלילות דמיוניות היא יוצרת עולמות מקבילים, בהם ניכרת השפעתו של הסופר הרוקי מורקמי על כתיבתה, השפעה מבורכת ומפרה".
אשל: "קראתי את ספריו המפורסמים של הרוקי מורקמי והוא נודד בעולמותיו. אתה פותח שער או דלת ונודד. לקחתי ממנו השראה, ובסיפור הראשון בספרי מגלה הגיבורה שהיא עוד מעט מתחתנת אבל היא בעצם לא היא. אני כותבת לאו דווקא על דברים שקרו לי אלא מהדמיון שלי, כולל מפגשים של חיילים וחיילות האחד עם השני בבסיס סגור שבהם מתרחשים דברים שמתפתחים, כולל קשרים ראשונים של זוגיות שחווה כל נער מתבגר בצורה כזו או אחרת".
הדמיון תמיד ליווה את אשל, שבלימודיה בתיכון הייתה כותבת סיפורים מתחת לשולחן כשהמורות לא היו רואות אותה, "ותמיד הייתה לי בראש מעין ספריית וידיאו עם סיפורים שכתבתי. באחד הסיפורים אני מתארת סטודנטית, כפי שהייתי אני בשיעורים ובהרצאות המשעממות, וכתבתי: 'כשמשעמם לי אני כותבת את הדברים הכי יפים'. זה בעצם המעבר מהדמיון למציאות, בין האחיזה בריאלי לאחיזה בפנטזיה ובדמיון. לפעמים אני מוצאת קסם בסיפורים, כי לא כולנו מוכנים להיות היכן שאנו נמצאים ורוצים לעבור לזמן או למקום אחר, ובדמיון זה אפשרי כי הדף סובל הכל".
לסיפורים רבים בספרה יש השפעה ממסעות ומביקוריה במדינות רבות בחו"ל, כולל מברלין שבה פגשה אנשים רבים. "שלחתי את הספר החדש שלי לחבר טוב ממלאגה בספרד, למרות שאינו מבין מילה אחת בעברית. עד היום אנשים מתרבויות נוספות מלווים אותי, כולל חבר הודי המתגורר בטורקיה וחברה טורקית שחיה בברלין. במשך סמסטר שלם גרתי באוניברסיטה הבינלאומית של ונציה, שם טיילתי במקומות רבות והכרתי אנשים רבים, כולל חברים מיפאן שהגיעו לביקור בארץ. נסעתי במשך 15 שעות ברכבת, שנסעה מוונציה לבודפשט, והייתי בה הישראלית היחידה. כשהגענו לקרואטיה ולסלובקיה בכל עלייה לרכבת בתחנת רכבת הורידו ממנה אנשים. בגלל הדרכון הגרמני שלי חייכו אליי הסדרנים וגם אמרו לי תודה. אז הבנתי איך בתקופת השואה הורידו אנשים מהרכבות. בדיעבד אני שמחה מאוד שנסעתי לבד ללא חברים כי אחרת הייתי יורדת מהרכבת יחד איתם, במידה והיו מורידים אותם".
כיצד הצלחת להביא לסיפורייך את הקול של הדור הצעיר ולתעד בקלילות יתר רווית אלכוהול ונטולת אחריות, לצד כובד ראש של דור מפותח ואינטליגנטי?
"הישראלים הם עם שנודד והצעירים כיום מטיילים יותר בחו"ל – 5-4 פעמים בשנה, פחות קונים דירות ומעדיפים לחיות ברמת חיים גבוהה. זה דור שאוהב לזגזג ופחות להתקבע ולהתחייב לדבר אחד. זה קשור בעיקר לזוגיות – להתקבע ולהתחייב. זה דור מיוחד, שהתחיל את החיים כשכתב היד היה יפה מאוד והיינו משחקים בחוץ ובמשחקי קופסה ומהר מאוד השתנה העולם ועברנו לסמרטופונים ולמסכי מגע. כשהרשתות החברתיות נכנסו לחיינו מצאתי לפתע את עצמי מתכתבת עם בן דוד בשיעורי ביולוגיה בתיכון עם בן דוד דרך טלפון שהוסתר בארנק. באחד הסיפורים שלי אני מדברת על 'דור התפר' ועל התכתבויות ברשתות החברתיות. מחקרים רבים מראים שבדור הזה כל משבר נפשי כמו דיכאון נמשך יותר זמן. הדור הבא, שכבר נולד לרשתות החברתיות ולסמרטפונים, כבר מחלים הרבה יותר מהר ממשברים. גם השינויים בקדמה שהיו בשנים אלו משפיעים בהחלט על הדור שלנו, שהיה צריך לחפש את עצמו בין שני העולמות".
לסיום היא מגלה כי הספר הבא שעליו היא עובדת נכתב על הורי הסבתא שלה רות, שעלו לארץ מגרמניה. "החלטתי לכתוב ביוגרפיה אבל שיהיה כתוב כמו רומן, כך שאנשים יוכלו להשאיל אותו מהספרייה ולקרוא אותו בהנאה. פגשתי את סבתא שלי רות מדי יום רביעי כדי לאסוף מידע ממנה, וכעת אני יושבת וכותבת. החוקרת שבי מהאוניברסיטה נשארה ומבליחה. כך עשיתי תחקיר מעמיק וחלק גדול מהדמויות שאני כותבת עליהן הגיעו ממקומות שונים בארץ ובעולם. יצרתי קשר עם אנשים אלו וחלקם הגיעו לפגישה עם סבתי. אחד מהם אף הביא לי יומן שכתבה אחת הדמויות המופיעה בספר, ובעקבות הודעה שלי לבת של החברה של אמא של סבתי קיימנו שיחה בזום. גם כתבתי סיפורים קצרים נוספים בתקווה לספר שלישי נוכחי, אבל קשה מאוד להקדיש זמן לכתיבה נוספת כשעסוקים בדברים רבים במקביל".
הספר "שפה היברידית" נמכר בחנויות הספרים ברחבי הארץ:
