הסופרת, המשוררת והמוזיקאית דפנה דרוקר, שפונתה עם משפחתה מקריית שמונה לתל אביב, תשיק באירוע חגיגי במוצ"ש 6.4.24 בבית היוצר בנמל תל אביב את "זר עלי דפנה" – ספר סיפורים אוטוביוגרפי וייחודי שהוציאה לאור בהוצאת עמדה
הסופרת והמשוררת דפנה דרוקר, מעצבת גרפית בהכשרתה ועוסקת לפרנסתה בתחום השיקום בבריאות הנפש, הוציאה לאור בימים אלו את ספר הסיפורים האוטוביוגרפי שלה "זר עלי דפנה" בהוצאת עמדה, הנמכר בחנויות הספרים ברחבי הארץ.
דרוקר, המוגדרת כ"דו קוטבית" (מאניה דיפרסיה) ומתמודדת עימה בהצלחה. מעבירה ברחבי הארץ את הרצאתה "ניצחון הרוח", שבה היא מספרת על ההתמודדות, תהליך השיקום וההחלמה שעברה מתוך מטרה לעזור למתמודדים אחרים, בני משפחותיהם ואנשי הטיפול והשיקום, ובכלל למגר את הסטיגמה הרווחת בציבור אודות מתמודדי נפש, שלדעתה מסוגלים לחיות לצד המחלה, חיים נורמטיביים ומספקים בזכות האמונה העצמית, החשיבה החיובית וכוחות הנפש והיצירה הטמונים בכל אדם.
הסיפורים בספר לקוחים מהמציאות ומחייה האמיתיים ועוסקים בילדות לא פשוטה, התבגרות, אהבה, פרידות והתמודדות נפשית של בני משפחתה ושלה. חלקם פרקי יומן, מכתבים, חלקם סיפורים קצרים המשובצים בשירים שכתבה וחלקם פורסמו בספרי השירה "יום אחד" ו"להתייאש אסור".
"המסר העיקרי מכל הסיפורים בספר הוא שהצלחתי להתמודד עם כל האתגרים והמשברים בחיי בעזרת האומנות, המוזיקה, הכתיבה, החשיבה החיובית ובעזרת האמונה בעצמי ובכוחות שהצלחתי לגייס" היא מגלה.
הספר החדש יושק באירוע חגיגי שיתקיים במוצ"ש 6.4.24 בבית היוצר בנמל תל אביב, וישתתפו בו דפנה דרוקר עם שירים שלה מתוך אלבום הבכורה שלה "לא מאוחר" וקטעים מתוך הספר "זר עלי דפנה", ניר פוראי – שירה וליווי בגיטרה אקוסטית, עדי דרוקר – ליווי בפסנתר, עיבודים וכלי הקשה, עופר פנק – גיטרות, אלדד שרי – הקראה וליווי בפסנתר, ועוד מברכים ומקריאים. מחיר כרטיס: 45 שקל. ההכנסות מהאירוע קודש לעמותת "אנוש".
להזמנת כרטיסים לאירוע ההשקה של הספר "זר עלי דפנה":
https://bama.acum.org.il/%d7%93%d7%a4%d7%a0%d7%94-%d7%93…/
דפנה דרוקר, בת 54 מקריית שמונה, נולדה וגדלה בראשון לציון. עם פרוץ המלחמה הנוכחית היא פונתה עם משפחתה לתל אביב. תמיד היא פחדה שתחלה כמו שני הוריה, דבר שהתרחש בגיל 18, לאחר שסיימה את התיכון והבגרויות ועמדה להתגייס לצה"ל.
דרוקר: "חוויתי את המשבר הנפשי הראשון שלי לאחר שהשתתפתי בסדנת מודעות עצמית, במהלכה בודדו המשתתפים מהעולם במשך כמה ימים מרוכזים וחָווּ התרוממות רוח. אלא שאצלי ההיי נהפך מהר מאוד לדאון. לא דיברתי לעניין וסיוטים איומים לא הניחו לי לישון. אימי המודאגת לקחה אותי למיון בבית חולים פסיכיאטרי, שם הומלץ לאשפז אותי במחלקת נוער במשך כשלושה חודשים. לקראת סוף האשפוז העבירו אותי לבית חולים רגיל, שם הפסיקו את הטיפול בתרופות הפסיכיאטריות, ומהר מאוד החלמתי פיזית ונפשית. שוחררתי מהאשפוז הפסיכיאטרי ללא אבחנה כחולה כרונית במחלת נפש ולא טופלתי תרופתית, אך צה"ל לא רצה לגייס אותי. לא הבנתי מדוע משבר נפשי שעברתי מונע ממני לחיות חיים נורמליים ולשרת את המדינה כמו כל חבריי".
היא לא נתנה למצב זה לייאש אותה ומהר מאוד שיקמה את חייה. היא עבדה במקצועה מהתיכון, העיצוב הגרפי, למדה לבגרות במתמטיקה ואף עברה לגור עם גבר שאהבה מאוד והיה מבוגר ממנה בעשר שנים. "לאחר חצי שנה של חיים יחד, משהבנתי שהוא לא מתכוון למסד את הקשר ואינו רואה לנו עתיד כזוג וכמשפחה, עזבתי אותו. במשך כמה חודשים הייתי בדיכאון, אבל גם את זה שרדתי ללא כל טיפול", היא אומרת.
בגיל 20 התחילה ללמוד הוראת אומנות במדרשה שהייתה אז ברמת השרון. "הלימודים היו תובעניים מאוד, ולאחר סיום שנה א' הבנתי שלא מתאים לי להיות מורה והמשכתי לעבוד בגרפיקה. במשך כ-20 שנה עבדתי במשרדי פרסום ובעיתונים והתפרנסתי בכבוד, ובשעות הערב השתלמתי בקורסים שעניינו אותי. באחד הקורסים, ליתר דיוק בחדר החושך של מעבדת הצילום, בגיל 24, פגשתי את מי שליָמים הפך לבעלי הראשון ואב בני. מובן שמההתחלה סיפרתי לו על המשבר הנפשי שעברתי בגיל 18. הוא קיבל אותי באהבה כפי שאני, גם הוריו קיבלו אותי כבת. זכיתי באהבה גדולה ובמשפחה חדשה. אחרי שנה של חברות טובה ומאושרת עברנו לגור יחד ולאחר שנה נוספת נישאנו בחתונה יפה ושמחה".
בגיל 28 הגשימה את חלומה הגדול מכולם והפכה לאם. היא מודה כי למרות שחוותה אושר גדול לאחר הלידה, היא חשה בו-זמנית עצב עמוק עם זיכרונות קשים שצפו במוחה. דרוקר: "פנינו לפסיכיאטרית שקבעה שאני סובלת מדיכאון לאחר לידה. היא רשמה לי תרופה וכעבור זמן קצר מצבי התייצב. גידלנו את בננו באהבה ובמסירות אך בסביבות גיל שנתיים הופיעו אצלו קשיי התפתחות והוא אובחן עם PDD, מה שהיום מכוּנה 'על הספקטרום האוטיסטי'.
לאחרונה יצא אלבום הבכורה של דרוקר, "לא מאוחר", שלפני יותר מארבע שנים החלה בהגשמת חלומה להקליט שירים שלה לאלבום, בעידודו של חברה הטוב ושותפה ליצירה, הזמר והיוצר ניר פוראי מראשון לציון, שהלחין את רוב שירי האלבום. רוב השירים הוקלטו ועובדו על ידי המפיק המוזיקלי ראובן חיון מאולפני Oov Studio בגבעתיים. שניים מהשירים, "בזמן הבום" ו"בחושך שרוי ביתי", נכתבו והוקלטו בזמן המלחמה ומביעים מצד אחד את החרדה, חוסר הודאות והגעגועים לבית ולשגרה ומצד שני תעצומות נפש, אופטימיות וחשיבה חיובית.
במשך כל חייה כתבה פרקי יומן, סיפורים, מכתבים ושירים. בשנות ה-2000 פירסמה את חלקם באתר "במה חדשה" וגם ניהלה בלוג באתר "תפוז". עם סיום העבודה על הספר "להתייאש אסור" החלה לכנס ולאסוף את החומרים לספר הפרוזה שתכנננה להוציא לאור וגם לכתוב חומרים חדשים. היא פנתה לרן יגיל מהוצאת עמדה "ומצאתי עורכת מקסימה בשם קרן דותן, שהיא עורכת ומבקרת מוכשרת ושהעבודה על ספר כמו שלי התאימה לה מאוד באותו זמן והתחלנו לעבוד יחד. העבודה המשותפת (מרחוק) נמשכה כחצי שנה והייתה מעניינת מאוד".
לדבריה, "ספר זה הוא עוד עלה בזר הדפנה שאותו אני עוטרת לעצמי, כמנצחת. לכן אני קוראת להרצאותיי 'ניצחון הרוח'. ספר זה נולד בעקבות היריון ממושך. הרבה זמן רציתי לכתוב אותו, בעצם כל החיים. כבר כשהייתי בת עשר ושרבטתי מילים וציורים ביומני הסודי ידעתי שהיום הזה יגיע. כבר זכיתי להוציא לאור שני ספרי שירה, אבל עדיין הופיע הנדנוד הפנימי שלחש לי: 'פיתחי את המחשב הנייד וכתבי כל מה שיוצא. כמו שיר, רק גדול וכבד יותר והצירים ממושכים יותר. כמו תינוק, רק שאף אחד לא מחזיק לך את היד ואומר לך שאת אמיצה. אַת צריכה להגיד אֶת זה לעצמך. לנשום עמוק ולהוציא. לאט-לאט, מילה-מילה…'".
הכתיבה עשתה לה טוב והיא התחילה להתעמק בה לצד עבודתה השוטפת. היא הייתה כרוכה גם בתחקיר ובמציאת תאריכים, תמונות ומסמכים (במיוחד בפרקים על סביה והוריה). "פשפשתי ביומנים, במחברות ובניירת שאספתי במשך השנים, נעזרתי בבני משפחתי וגיליתי פנינים ואוצרות שהחלטתי לכלול בספר. כמו למשל גלויה שכתבה סבתי לסבי ביידיש, טרם נישואיהם, בתקופה שהייתה תלמידה בסמינר למורות בוילנה והוא היה חלוץ בארץ ישראל. חשבתי שיהיה מעניין וחשוב לצרף גם סיפור קצר שכתבה אימי ואת יומן העלייה לארץ שכתב אבי. חשוב לי שלספרי יהיה גם ערך היסטורי-אישי ומשפחתי. אני חושבת ומאמינה שהמכלול שבספר נותן תמונה רחבה ורבת זוויות על חיינו, שהוא בעצם סיפור ישראלי מאוד והוא חשוב בעיניי מאוד, במיוחד בימים טרופים אלו. החלטתי להשקיע בהפקת הספר, בצילומי צבע ובכריכה קשה, למרות העלות הגבוהה. אני מאמינה שספרי ראוי לכך".
