בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון יושקו במוצ"ש 6.12.25 בשעה 19:30 מקבץ תערוכות הסתיו (אוצרות: אפי גן וקרן ויסהוז). בתערוכות הייחודיות מציגות האמניות אלה אמיתי סדובדקי, ורדי בוברוב, עדינה בר-און והקדר דניאל דיוויס יצירות ייחודיות
הגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון פותחת את מקבץ תערוכות הסתיו במוצאי שבת 6.12.25 בשעה 19:30, רחוב אחד העם 8, ראשון לציון. אוצרות התערוכות הן אפי גן וקרן ויסהוז. בתערוכות מציגות האמניות אלה אמיתי סדובדקי, ורדי בוברוב, עדינה בר-און והקדר דניאל דיוויס יצירות הנוגעות כולן בקשר האישי למקום ולאדמה ולחיפוש אחר בית.
עבודות הקולאז' של אלה אמיתי סדובסקי, המוצגות בתערוכה "ללא כותרת 2", מייצרות חוויה מורכבת הנעה בין מציאות לדמיון, בין זיכרון אישי לקולקטיבי, בהם מתקיימים בעת ובעונה אחת: בית ומשפחה, לידה, אינטימיות וזוגיות, לצד תחושות נטישה, איום, אובדן וחרדה. הקולאז'ים מוציאים אותנו ל'מסע', לא לטבע ממשי, אלא לייצוגים מלאכותיים עשויים טפט, נייר ובד.
הקולאז'ים נשענים על בדי ה-Toile de Jouy, שבמשך 300 השנים האחרונות הפכו לנכס צאן ברזל עיצובי בכל העולם, וכוננו חלק מ'יסודות הטעם האירופי'. עצם השימוש בבדים אלו כבסיס לעבודות הקולאז' יש בו יותר מסצנות סיפוריות ופירוקן. דבר-מה כללי המחבר סיפור אל סיפור ואת הסיפורים הקטנים והמוכרים, שהודפסו על הבדים, לסיפורים האישיים של היוצרת. ביוגרפיה אישית נכרכת אל משהו גדול ממנה, אולי אפילו אוניברסלי עד שנוצרת מעין שרשרת דורות עיצובית, אמנותית.
הקולאז' נוצר על 'שולחן המעבדה' בסטודיו של אלה. הכשרתה האמנותית של אלה כוללת תארים מתקדמים באמנות מהארץ ומחו"ל לצד רקע אקדמי במדעים (דוקטורט במכון ויצמן ופוסט־דוקטורט באוניברסיטת ברקלי). השילוב בין מדע לאמנות ניכר באופן שבו היא מתייחסת לחומר כמרכיב מהותי ביצירה. חלק מהטכניקה שפיתחה הוא צילום של בד והעברת חלקים ממנו עם חומר כימי, רישום בעיפרון על נייר ואחר כך היד 'רושמת בסכין חיתוך', כשצבע הטקסטיל הוא שקובע את הפלטה הצבעונית שבאה אחריו.
אלה חוקרת את המתח שבין יופי לעקרות, בין דקורטיביות מרהיבה לבין חוסר חיות, ויוצרת אמירה על מציאות עכשווית ועל מרחב ביתי כזירה טעונה רגשית ופוליטית. הקולאז'ים מוציאים אותנו ל'מסע', לא אל טבע ממשי, אלא אל ייצוגים מלאכותיים עשויים טפט, נייר ובד. הסביבה החזותית הנוצרת רווייה בדפוסים חוזרים, מרקמים מגוונים והיא מושכת ובה בעת מותירה חוויה של אי־ודאות. 'העולם' נבנה על ידה בסצנות של "מקום־ לא־מקום" ו"זמן־ לא־זמן": הנופים, האנשים, בעלי החיים והחפצים מתקיימים בסביבה שטוחה, דקורטיבית, חסרת פרספקטיבה מסורתית, אבל תוך חזרה של מוטיבים (האישה הכורעת ללדת, העובר\תינוק המחובר בחוט הטבור, הסוסים, נורות הליבון ועוד) המופיעים בערבוביה עד שמטשטשים גבולות בין פנים לחוץ, מציאות לדמיון, מקור והעתק.
תערוכתה של האמנית ורדי בוברוב, "הם היו שם קודם", עוסקת בבית גורדון- לונדון, מקום משכנה של הגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, מבנה היסטורי מפואר שנבנה בשנת 1891. בתחילה שימש כבית מגורים, אח"כ הפך למלון-מרכז חברתי.
עם השנים וההיסטוריה הפך לנקודת ציון מקומית- מוקד לזיכרון קהילתי. בראשית שנות ה-2000 עבר הבניין תהליך שימור, ובמהלכו נחשפו ציורי קיר ותקרה מרהיבים, שהפכו למקורות ההשראה לתערוכה והעידו על טעם, דמיון ושאיפה ליופי גם בלב מציאות חלוצית קשה.
בוברוב מבקשת להתחבר באמצעותם למקום בו היא מציגה, להפוך את החלל ללוח קיר חדש, עליו נוצר מחדש העיטור שנמחה, לא כעתיק או כמשוחזר, אלא כפרשנות עכשווית, ביקורתית ומכבדת, המכניסה את העבר החזותי של הבית אל תוך ההווה האמנותי שלו.
על האורנמנט המצויר כותב חוקר האמנות הגרמני וילהלם ורינגר כי השימוש בו מצביע על קושי להפריד בין פיגורטיבי לבין מופשט, והוא נועד לתת מענה על אותו צורך פסיכולוגי ראשוני של האדם ליצור סדר וארגון בעולם כאוטי. ציורי הקיר המקוריים והמשוחזרים המופיעים בחלק מחדרי הגלריה היו למקורות ההשראה בתערוכתה של ורדי. באמצעותם היא מבקשת להתחבר למקום בו היא מציגה, עד שהעבודה החדשה הנוצרת, הופכת לייצוג של מקום ובו בעת אוחזת את שפתה האומנותית המגובשת.
מיצב עשוי מברשות ניקוי אבק, אובייקטים יומיומיים של ניקוי ותחזוקה מכסה את הקיר וגולש לרצפה. מברשת הניקוי, המסירה אבק, משמשת גם ככלי מרכזי בעבודה ארכיאולוגית במהלכה היא חושפת שכבות ומתחקה אחריהן.
המברשות במיצב נוצרו תוך כוונה- בצבעים מונוכרומטיים הנעים משחור- אל לבן. הצבע מהדהד מהות של זיכרון ומחיקה, של ציור קיר שנעדר מהחדר. ורדי התחקתה לא רק אחרי הדגמים ההיסטוריים של ציורי הקיר, אלא גם אחר אופן שחזורם (סטודיו 'תכלת'- שי פרקש). היא עיבדה את סך הדגמים באופן חדש, שיש בו מן הדגמים הקודמים. זוהי פעולה של תרגום עכשווי, 'התערבות' בחלל, המחזירה את העבר הנעלם, באופן שאינו העתקה או שיחזור והנכחה, אלא מבע אמנותי חדש. מיצב המברשות מצטבר למהלך פיוטי של רישום מרחבי, המגלם מתח בין מחיקה לשימור, בין זיכרון לחידוש.
בתערוכה "טקסט קיר" (1,2,3) המשלבת מיצירותיהם של עדינה בר-און, חלוצת אמני המופע בישראל, ובן זוגה הקדר דניאל דייויס, מוצגות עבודות וידאו המספרות סיפור אוטוביוגרפי, אישי ומשפחתי, בחיפוש אחר חיבור אישי ואינטימי עם אדמה, בית, שורשים וקהילה. החוויה העומדת בבסיס היצירות נוגעת בחיפוש התמידי אחר זהות אינדיבידואלית ושייכות לחברה ולמקום. השימוש באמצעי הבעה נוספים למילים, כמו תנועה במרחב ובזמן, מוזיקת הקשה, ואובייקטים קרמיים, מוסיפים לתחושת חוסר היציבות של המרחב החיצוני כביטוי לחוסר השקט הפנימי.
עבודת הווידאו "אישה מן הכדים" היא פרי שיתוף פעולה של עדינה בר-און ובן זוגה הקדר דניאל דייויס, שיצרו סיפור משפחתי אוטוביוגרפי, בהשתתפות שני ילדיהם ותלמידותיה של עדינה. בסרט הווידאו מספרת בר-און על נדודי המשפחה בין מגורים במקומות שונים בארץ וההתמקמות בסופו של דבר בתל אביב. הסרט הוא קולאז' קולנועי, המתחיל עם זריחת השמש ומסתיים עם שקיעתה ומתייחס לאלמנטים הקיימים בנוף: החוף והים שבהם נשתלו 70 כדים שיצר דניאל דייויס עבור המופע, וארובת רידינג, המשתלבים כדימויים בעלי נוכחות דומיננטית בסרט. השתנות ותנועה הן חלק אימננטי מהעבודה ומובעות באמצעים שונים: מעבר בין גאות ושפל, תזוזת הזמן המשתקף באור המשתנה במהלך היום, חוסר יציבות של אנשים וחפצים, לצד סיפור הנדודים (הוורבלי) של המשפחה.
הדיבור היומיומי, הישיר והאינטימי של עדינה אל הקהל, עומד בניגוד להובלה הטקסית של הכדים על גבי עגלת מתים ישנה, ומדגיש את הגישה החילונית, אירונית ואותנטית שלה, המנוגדת לתפיסות רליגיוזיות טקסיות ומלאות פאתוס המיוחסות למושג המשפחה והבית.
עבודת הווידיאו "פורטרט" (צילום: יואב קוש, עריכה: שי אוקסנברג) מציגה את עדינה על פסגת גבעה בלב מדבר יהודה, ישובה על שרפרף עץ, מול מצלמה, צלם, חברתה הטובה וביתה. הנוף הקדום שראה נזירים מתבודדים ונביאים בחיפושם אחר האלוהים, גולש ברכות מאחוריה 430 מטר מתחת לגובה פני הים. האור הבוהק, מסנוור ומאיר את הסביבה בגוונים שבין שחור ללבן, בטקסטורה מגורענת וחולית.
דמותה הנשית של עדינה ישובה בקומפוזיציה אורכית, כבדיוקן רנסנסי שבו נשים הוצגו פסיביות אל מול מבטו של המתבונן, כמו הנוף הסובב אותן. הסיטואציה שעדינה בר-און יוצרת מול המצלמה, באה לאתגר תפיסה זו. היא מכוונת את מבטה הישר אל הצלם, חברתה וביתה הניצבים מולה וכך גם אל הצופים המביטים בסרט. בזמן שהיא מביטה על שלושת האנשים שמולה, תוך אינטימיות וקרבה, הוראות הבימוי שנתנה לצלם מראש וגם בגוף הסרט, מעניקות נוכחות בולטת לתנועות המצלמה כביטוי למצבים נפשיים של אדם בדומה למשיכות מכחולו של צייר.
דניאל דייויס, אמן קרמיקה, מגזרות נייר ויודאיקה. בן זוגה לחיים ולעיתים גם ליצירה של עדינה בר-און. דניאל השתמש בחומר הקרמי כפתח לחיבור חושי ושורשי לאדמה וליושבים בה. יצירותיו נשענו על ידע קדום, שהועבר מדור לדור בין קדרי עזה, מהם למד טכניקה מסורתית, אותה פיתח לטכניקות עצמאיות משלו. החומר פתח עבורו ערוץ לביטוי רגשי, הבא למלא אחר הצורך ברכות, סבלנות, הכלה, לצד קבלת אחריות. למעשה החומר תופס את מקומה של אמא-אדמה ומסמן גבולות ברורים בין מה שאפשרי למה שלא, ודורש ויתורים ופשרות.
העיסוק במוות, זה האישי אך גם זה החברתי-פוליטי, נוכח בעוצמה בעבודותיו המסמלות את הקשר הסבוך בין חומר וצורה לביטוי של מקום. האובייקט הקרמי מקבל תפקיד סימבולי חלופי בעל סממנים מזוהים כארכיטקטוניים, ולפעמים בעל סממנים מואנשים. מערך הקשרים והיחסים ביניהם מייצר קונסטלציה שמצליחה להעביר מורכבות של החברה והסביבה שהיא פועלת בתוכה.
שבעים הכדים שיצר דייויס עבור המופע "אישה מן הכדים" נוצרו בהשראת מוטיבים איסלמיים ויהודיים. חלקם שימשו במופע ובסרט ככלי הקשה, או כשהם נישאים בעגלת מתים, נטועים בחול וצפים על פני הגלים. בשנת 2011 נפטר דניאל לאחר שנים של התמודדות עם מחלה קשה, שנגרמה מחשיפה לזיהום במימי הקישון, בעקבות שירותו הצבאי.
