האומנית והסופרת ד"ר עיינה פרידמן, שהוציאה לאור 12 ספרי ילדים ושני ספרים למבוגרים, מציגה בתערוכה "נקודת מבט – תווי פנים" בבית ציוני אמריקה מציגה סדרת תצלומים ייחודית

"האישה שדגמנה עבורי היא שחקנית מיצג בשם עדה גור, שהפליאה להדגים מצבים של כליאה ומאבק להשתחרר. בכל הצילומים פניה מוסתרות מהצופה וההבעה מתרחשת בתנועת הגוף שלה. שולי השמלה היו מחוברים לקיר והיא נאבקת לנתק אותה ואת עצמה מהקיר. תצלומים אלו הובילו לסרטון וידיאו אמנות המציג שלבים אחדים במצבה של האישה, ממצב של שכיבה על הקרקע ועד לדילוגים של שמחה וחופש. סדרת צילומים זו ממשיכה סדרת תצלומים מוקדמת יותר בשם: 'מידה אחת יפה לכל', כשם הפרסומת המציעה ביגוד אופנתי המתאים לכל ממדי גוף. לסדרת תצלומים מבוימים אלו תפרתי בגדי כפייה, מאלו שבהם נהגו לכפות חולי נפש, עם שרוולים ארוכים ואבזמי ברזל הנסגרים על הגב".

כך אומרת ד"ר עיינה פרידמן מתל אביב, אומנית במדיומים שונים על יצירותיה המוצגות בימים אלו, יחד עם אומנים ואומניות נוספות בתערוכה "נקודת מבט – תווי פנים" בבית ציוני אמריקה בתל אביב. בסדרת התצלומים של ד"ר עיינה פרידמן המשתתפת בתערוכה זו מופיעה אישה לובשת שמלה אדומה רחבת שוליים וארוכה, שלמעשה מתארת את האישה המנסה להיחלץ מדימוי האישה המתוקה וחסרת האונים בשמלה אדומה.

עיינה היא סופרת ותיקה, שהוציאה עד כה 12 ספרי ילדים ושני ספרים למבוגרים. בימים אלה נמצא ספרה השלישי למבוגרים בתהליכי הדפסה וספרה הרביעי נמצא בעריכה. מקור השם עיינה הוא מפסוק בתנ"ך המציין "כעיינות בנגב". הוא ניתן לה על ידי אימה, שביקשה להעניק לילדיה שמות עבריים, שאינם לקוחים מקרובי משפחה שנספו בשואה, ומהווים  להם נרות זיכרון .

היא מתוודה כי הרקע לחלק ניכר מיצירות האומנות שלה לקוח  מסיפורי השואה, שאותם סיפרו לה קרובי משפחה וחברים של הוריה. חלק מיצירותיה הוצגו במוזיאונים יהודיים ברחבי ארצות הברית, במוזיאונים ובגלריות ידועות ברחבי אירופה ובארצות הברית, כולל בניו-יורק, צפון קרולינה וניו ג'רזי, אליהן אף הוזמנה להרצות על אומנותה ולהשתתף בפנל בפני קהל. חלק מיצירותיה נמצאות באוסף הקבוע של מוזיאון יד ושם שבירושלים, חלקן בבתי אספנים פרטיים ובמוזיאון רמת גן לאומנות.

עיינה: "כבת דור שני לשואה אני חשה מחויבת להמשיך ולהעביר את לפיד הזיכרון, ואני עושה זאת באמצעות הספרים ויצירות האומנות שלי. כך למשל, אחת היצירות האחרונות שלי הוצגה בגלריה מרכזית בניו-יורק מעט לפני פרוץ המגפה, והיא מתארת שמלת ענק שחורה עשויה טול שאליה מחוברות כריות קטנות ועליהן מודפסים תצלומי עוברים. יצירה זו נוצרה לאחר ששמעתי את סיפורה של קרובת משפחה, שסיפרה כי הנאצים הזריקו לרחמה חיידקי שחפת כדי לבדוק האם תוכל להרות. היא הפכה לעקרה וחלומה להיות לאם מעולם לא מומש. קרוב נוסף סיפר על הרעב הנוראי שממנו סבל באושוויץ וכי הוא וחבריו חלו מאוד לאחר שאכלו את מעט נרות החלב שנותרו וגם סבון שמצאו".

היא אצרה תערוכות רבות, רובן בנושאים חברתיים, כשהדגש הוא על קידום מעמד האישה. לדבריה, גם בתחום ביטוי זה הייתה נקודת המוצא ביטוי או אירוע המתייחס למצבן של הנשים בחברה. "הביטוי השגור בעולם האופנה, "מידה אחת" (וואן סייז באנגלית) המתייחס למידת הבגד, מצהיר כי מידה אחת תתאים לכל הנשים. נושא פוגעני זה, הדוחק את כלל הנשים לסד – מידה אחד, עורר אצלי גם אנטי עולם האופנה המכתיב את מידות הגוף הרצויות לנשים וגם עורר זיכרון סיפור שואה, שממנו נגזר שם הספר למבוגרים הנקרא: 'שיק פריז'. כשהגיעה חברת המשפחה מרגיט לי לאושוויץ, זרקו נשות הקאפו הגרמניות בגד גדול מידות לאישה נמוכת קומה וצנומה ובגד קטן לאישה גבוהה ומלאה. בעשותן כך הן צחקו ואמרו: 'שיק פריז', כלומר, יפה כמו אופנה פריזאית. אחת הנשים האסירות סברה כי מאחורי המילים מסתתרת המשמעות 'שיקן' בגרמנית – לשלוח, שמחה ואמרה לחברותיה שנראה לה שישלחו אותן לפריז. סיפור קשה זה הוליד יצירה גדולת ממדים, מיצב המורכב משמיכת פוך גדולה מודפסת מדגמי בגדי אסירים ומדמותי כבוגרת, יושבת על נדנדה, לבושה בגלימת פסים שחורים לבנים. הנדנדה מסמלת את הילדות האבודה של בני הדור השני לשואה, בני הניצולים, ששמעו את הוריהם צועקים בלילות והתבקשו על ידיהם לא להצטרף לטיולי בית הספר, מחשש שייעלמו ועוד".

סבתה מצד אמה ודודתה ניצלו ממחנה הריכוז ברגן בלזן. לאחר שהן הצליחו להגיע לארץ, הן חידשו את הקשר ביניהן בהתרגשות גדולה. סבה זיגמונד שטארק ז"ל נספה כבר בתחילת המלחמה, כשגרמנים הכניסו אותו עם יהודים נוספים למשאית והזרימו אליה את אדי המפלט. הוא היה אדם משכיל ואף היה הראשון שהגה את האפשרות שלפיה אירופה תהיה מאוחדת באמצעות מטבע אחד שייקרא 'יורו'. עובדה היסטורית זו מסופרת בספרו האוטוביוגרפי "פרשוב" של גיורא עמיר.

עיינה נולדה במחצית שנות ה-50 בקריית חיים שמצפון לחיפה לאם ניצולת שואה ולאב ציוני, שעלה לארץ עם משפחתו בשנות ה-30 והקים מפעל למוצרי גומי, פלסטיק וכימיקלים באזור התעשייה במפרץ חיפה. ללא כל רקע אקדמי הוא הצליח לייצר מוצרים יוצאי דופן, ששימשו לאורך שנים את התעשייה האווירית והתעשייה הצבאית, ואף את גלגלי הכרמלית. אמה הגיעה לארץ כפליטה, לאחר שהסתתרה בדירות מסתור ובמחבואים שונים במהלך תקופה ארוכה. כל דפיקה בדלת הרעידה אותה, שכן עלולים היו אלו להיות אנשי הגסטפו המחפשים יהודים. באמצעות תעודות מזויפות היא הצליחה להצטרף לקבוצת בני נוער, ובעזרתה של הנרייטה סאלד, שאף שיכנה אותה בבית החלוצות ועזרה לה ללמוד כישורי ידיים שמהם תוכל להתפרנס.

עיינה נולדה שנתיים לאחר הולדתו של אחיה הגדול רן, שנפטר לאחרונה, והיא זוכרת ששניהם חוו ילדות מאושרת בבית הקטן של המשפחה בקריית חיים. אחיה הצעיר, ד"ר איתן וירטהיים, שהצטרף למשפחה לאחר שנים, הוא כיום מנכ"ל בית החולים בילינסון. ילדי הסביבה היו הורים קשי יום, שעבדו במשך שעות רבות לפרנסת המשפחה. לא היו לנו צעצועים ולכן המצאנו בעצמנו את המשחקים. אחי נהג לבנות מכוניות מחלקי עץ וליצור משחקים שונים. כששיחקנו בירקן בחנות שימשו חלוקי אבן כמטבעות לתשלום ופרחים ועלים כתחליפים לפירות ולירקות. מחבואים, תופסת ו"שלום אדוני המלך" היו משחקי חברה פופולריים, ובהמשך תופסת צבעים, פרה עיוורת וקלאס. הייתה לנו חצר גדולה עם חלקת דשא, ובה היו לול תרנגולות, עצי גויאבה, פיטנגו וחבושים. תפרנו בובות משאריות בדי שמלה שהתבלתה והעיניים שלה היו עשויות מכפתורים שאמי תרמה. בגיל שש קיבלתי ליום הולדתי בובה אמיתית, שהייתה יכולה לפתוח ולסגור את העיניים. לא הייתה ילדה מאושרת ממני. ספר הילדים 'בובה בהשאלה' (הוצאת אוריון) שכתבתי מתייחס לילדים שלהוריהם אין כסף לקנות להם צעצועים".

היא מתגאה בכך שהיא ואחיה התחנכו על ידי הורים שהראו דוגמא אישית לכך שאדם יכול להשיג בעשר אצבעות את מה שליבו חפץ. "אבי בן-ציון היה גאה בילדיו המרכיבים את צעצועיהם במו ידיהם. כפרס הוא היה נוהג לקחת אותנו למפעל ולהושיב אותנו על שולחן עבודה גדול. תפקידנו היה לגלף עודפי גומי מגלגלים שיצאו מהתבניות עם שוליים. עבדנו עם סכין יפני בזהירות רבה וחיכינו למחמאה על ההספק".

בבגרותה היא ביקשה ללמוד בירושלים, חרף מצוקתה הנפשית של אמה שחששה כי לא תעמוד בפרידה ממנה. תקופת החיים בירושלים זכורה לה כמאושרת. היא למדה תולדות האומנות וספרות עברית, שני מקצועות אהובים שאותם היא אף הפכה לפרנסתה בתקופות שונות. היא שימשה כמורה בתיכון בוייאר ובגמנסיה רחביה. עיינה: "שיטות הלימוד שלי העלו לחשי רכילות בין המורים הוותיקים, שראו בי 'פורקת עול משמעת'. נשארתי בקשר חם מאוד עם רבים מתלמידיי, שחלקם המשיך בתחום האומנות. עבדתי כאוצרת עצמאית עבור גופים שונים וגם כאוצרת אורחת במוזיאון ישראל, שם אצרתי בין היתר את התערוכה 'צללים וצלליות', נושא שאותו אני בחרתי. מאחר והתערוכה הייתה מיועדת לקהל רב-גילי, ישבתי וחיברתי הסברים ליצירות בצורת שירים קצרים. פעולה זו היתה 'כצנינים' בעיני האוצרת האחראית שהתלוננה בפני מנהל המוזיאון כי אני גורמת לתערוכה 'להתיילד' (להיות ילדותית). ג'יימס סניידר קרא לי לשיחה ואישר לי בפה מלא להמשיך עם כיוון החשיבה שלי. לשמחתי, הגיעה לראות את התערוכה אוצרת החינוך הראשית של מוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק, ולאחר שסיירתי איתה ברחבי התערוכה והראיתי לה את הקונספט המיוחד שלי, היא התלהבה והזמינה אותי להרצות בפני עובדי המוזיאון בניו-יורק על כיוון החשיבה שלי. היה זה עבורי ליטוף חם לנשמה, לאחר חוסר הפרגון במוזיאון ישראל".

ספרה "דווקא אשכנזייה נחמדה" (הוצאת אוריון) שיצא לאור בשנת 2021 מתייחס לקיטוב העדתי, ותחילתו בחנותו של הירקן בשכונה שאיתו היא משוחחת מדי פעם כשהיא נכנסת לקנות ירקות ופירות. "אני נוהגת לשאול לשלומו ולשלום משפחתו ומברכת אותו על סחורתו המשובחת. באחת הפעמים הוא שאל אותי למוצאי וסיפרתי לו שאמי הייתה הונגריה וכי מוצאו של אבי מצ'כוסלובקיה. משפניתי לצאת לאחר ששילמתי, הוא קרא אחרי: "את דווקא אשכנזייה נחמדה"…. הייתי המומה מכיוון שהבנתי מתוך משפט זה שכוונתו הייתה לכך שאני יוצאת הדופן שאינה מעידה על הכלל. כך נולד הספר הדן בנושא קיבוץ גלויות שלא תמיד צלח. כפי שכתבתי באחד מספריי, גם רס"ר הבסיס ביפו שבו שירתתי קרא לי אשכנזייה עצלנית משום שלא שפשפתי את הקומקום החשמלי בצמר פלדה. הסברתי לו שזה יזיק לציפוי הקומקום אבל הוא העלה אותי למשפט צבאי".

שניים מתוך תריסר ספרי הילדים שהיא כתבה מתייחסים לשואה: "הסודות של סבתא" (הוצאת גוונים) ו"היה היה איש" (הוצאת אופיר ביכורים). נושאים חברתיים כאלה ונוספים זלגו לספרי הילדים שהיא כתבה, וחלקם לספרים למבוגרים. סיפורים על סבתא המחביאה בארון הבגדים בגד מפוספס, ושכן גלמוד שעל ידו מקועקע מספר והוא מספר לילדי השכנים הדואגים לו ומבקרים אותו את קורותיו העוסקים בשואה. ספרים אלו נכתבו בהתאמה לילדים צעירים.

הספר "סבתא באה לגן – איזה בלגן" (הוצאת אוריון) מתאר את פעילותה ההתנדבות בגני הילדים של נכדיה, שאליהם היא נהגה להגיע לפעילות יצירתית. "את מרבית ספרי הילדים שלי אני תורמת למחלקות ילדים בבתי חולים. בעבר, לפני מצב המתיחות הרפואי, נהגתי להגיע למחלקות הילדים ולהעביר שם 'שעת סיפור' עם המחשות ופעילות", היא מסכמת באופטימיות, ומקווה בקרוב, עם שוך המגפה, לחזור לפעילות זו.

אוצרת התערוכה "נקודת מבט – תווי פנים" היא האומנית גליה שכטר ומשתתפים בה ציירים, צלמים, פסלים ומשוררים מהארץ ומעולם. התערוכה מייצגת נקודת מבט על המציאות הישראלית, עוסקת בייצוגים עכשוויים המבטאים את האני ומשלבת בין המדיות השונות. באירוע הפתיחה של התערוכה שנערך לאחרונה השתתפו, בין היתר, יו"ר אגודת הסופרים העבריים בישראל עו"ד צביקה ניר ומשוררים שמציגים בתערוכה: אירן דן, אוהב עוזיאל, תמרה חלוצי ושירה בן ארצי פלום. בבית ציוני אמריקה בניהולו של עמיחי לבנשטיין פועלות שלוש גלריות אמנות עם תערוכות מתחלפות ובמקום יש תשעה אולמות אירועים בגדלים שונים המיועדים למופעים, הרצאות, קורסים, סדנאות וכנסים רבים של חברות הייטק, ארגונים ועמותות רבות.

לאתר האינטרנט של הסופרת והציירת ד"ר עיינה פרידמן:
https://ayanafriedman.info/

התערוכה "נקודת מבט – תווי פנים" (אוצרת: גליה שכטר) תוצג בבית ציוני אמריקה עד ל-31.1.22.
שעות ביקור בתערוכה:
ימים ראשון עד חמישי – 22:00-08:00,
ימי שישי – 14:00-08:00,
ימי שבת – מצאת השבת ועד 23:00.