בגלריית תיאטרון היהלום ברמת גן מוצגת התערוכה "מבט לאחור ומבט קדימה" (אוצרת: ד"ר אביבית אגם דאלי). חלק מהעבודות מתארות סוג של חזרה לשגרה: נופים פסטורליים, אנשים בטבע ובפעילויות חברתיות כאלה ואחרות, אך חלק אחר של העבודות עדיין חוקר ומתפתל סביב המלחמה ומוראותיה

"התערוכה מבקשת לבחון סוגיות כמו: כיצד נראית חזרה לשגרה אחרי תקופה של אובדן וחרדה? אילו עקבות משאירה המלחמה בגוף, בנפש, ובנוף? האם ניתן לדבר על שלום, על ריפוי או על פיוס? אומנם חלק מהעבודות המוצגות בה מתארות סוג של חזרה לשגרה: נופים פסטורליים, אנשים בטבע ובפעילויות חברתיות כאלה ואחרות, אך חלק אחר של העבודות עדיין חוקר ומתפתל סביב המלחמה ומוראותיה: למשל קיר מנוקב מירי עם פרח כלנית אדום בודד לצידו או תמונה של אנשים הכבולים בשלשלאות זה לזה הן שתי דוגמאות לאמביוולנטיות שמקרינה התערוכה באופייה. כך הופכת האמנות למרחב של עדות, תקווה וחיבור מחודש".

כך אומרת ד"ר אביבית אגם דאלי, שהתערוכה "מבט לאחור ומבט קדימה" שהיא אוצרת מוצגת בגלריית תיאטרון היהלום, רחוב היצירה 3, רמת גן. נעילת התערוכה: 31.1.26. היצירות המוצגות בתערוכה ניתנות לרכישה.

האמנים והאמניות המשתתפות בתערוכה: אבי חתם, אבי לוי, אורי סולומונוביץ, אורי פרידמן, אלה בר, אלונה נגדלנה, בטי אשכנזי, גבריאל מנשה, גל רוזנברג, גנאדי סקוסירב, דוד אוחנה, דניאל תורגמן, חגית גורן, יהורם גלילי, יוליה אורלוב, ילנה דן, יפה דסה, ליז בכר, מיכל אדם, מרק רפייביץ', עדי גולדהירש, רונה בר און, רונית רינשטיין, רותם לרר ושרון פסט.

לדברי אגם דאלי, החל מאוקטובר 2025 ניצבת החברה הישראלית בפני מציאות חדשה : טעונה, פצועה, אך גם מלאת תקווה. "התערוכה שואפת להציג את קווי המתאר של מה שנשאר ושל מה שנולד בעקבות מלחמת 'חרבות ברזל'. זהו ניסיון להביט קדימה אל העתיד, מבלי לשכוח את מה שקרה ולאפשר לאמנות לשמש כשפה של ריפוי, עדות ותקווה", היא מציינת.

האמן גנאדי סקוסירב, תושב קיבוץ בארי, ביקר בבתים ההרוסים של קיבוץ בארי, ותיעד בציור מרגש המופיע בהזמנה לתערוכה פרח בודד מושיט יד אל האור בתוך החושך ששרר שם.

הציור של יפה דסה צויר בהשראת עבודה של אמי דורי, שאותה החלה בתקופת המלחמה בפינוי מהקיבוץ לאחר הטבח באוקטובר. יפה: "הזוג המשקף את מצב של החברה הישראלית, שהתמודדה עם הטבח האיום, חטיפת אזרחים וחילול גופות. באופק אפשר לראות את הילדים רצים אל התקווה והחזרה הביתה לשגרה ולחיים נורמליים".

האמנית מיכל אדם פרדסיה מציגה כמה יצירות ובהן "ישראלינה על המזוודות", שאותה יצרה בעקבות ההתקפה הקשה באוקטובר 2023. ישראלינה, נכדתו של שרוליק (של דוש), יושבת על המזוודות, עקורה מביתה. "עבודה זו מבטאת את העקירה, הכפויה בעבר ומסמלת גם את התהיות של הדור הצעיר, האם לשוב לביתו לאחר המלחמה, ואולי בכלל לעקור ולעזוב את הארץ", היא אומרת. ביצירה "החזון הציוני והייאוש" הרצל, חוזה המדינה יושב על אופנוע ישראלי מיואש, בודד ובורח.

האמנית עדי גולדהירש מציגה עבודת צילום וגם תמונה שיצרה בעזרת בינה מלאכותית. בשתיהן נשקף נוף של תקווה. "ועכשיו אפשר לשבת ברוגע בקצה השמיים, להניח בצד את הציוד הכבד, להביט רחוק, לנשום את הנוף, או אולי להתהלך בתוכו", היא אומרת. התמונה "קץ יסוריי" נוצרה כמחווה לאלון אהל, שנכנס לליבה וללב העם ובהשראת השיר אותו נשא בליבו כשיר תקווה לכל אורך תקופת השבי בעזה.

לאלה בר יש סדרת יצירות המציעה מבט אל תוך התהליך הנפשי המשתנה של החברה הישראלית בעקבות המלחמה. בר: "העבודות מתארות מסע רגשי רב-שכבתי: מכובד האדמה המייצג את משא הזיכרון הכואב והשכול, דרך גשם המיתרים המבטא את הפגיעות, העדות והרגישות המתעוררת מחדש ועד למסך הרגישות – מבנה מורכב של הסתגלות קולקטיבית. האמנות משמשת כאן שפה של הכלה ועיבוד, המבקשת לגשר על התהום בתוך המציאות המורכבת".

האמן גבריאל מנשה מצא את עצמו שותק אחרי השבעה באוקטובר. מנשה: "המצלמה, שבדרך כלל מהווה עבורי מרחב נשימה, הפכה לחפץ שאיני מצליח לגשת אליו. עם הזמן הבנתי שאני מוכרח למצוא דרך לבטא את מה שנעקר והתערער. אספתי לסטודיו זרי פרחים, לעיתים מהפח השכונתי,  סמליות שברירית של חיים, יופי וזמניות, והנחתי להם לנבול לנגד עיניי. חיכיתי לרגע המדויק שבו האור נוגע בהם כמו עדות שקטה, ודרכו יצקתי לתוך הפריים את התחושה, החרדה והגעגוע למה שהיה".

האמן יהורם גלילי מציג ארבעה צילומים אמנותיים, שכל אחד מהם מציג תקווה ואופטימיות אחרי המלחמה הקשה שהגיעה לשלב מגננה. "בצילום שצילמתי בחוף ביפו לפני כחודשיים, זמן קצר לפני שבתי שחק קיבלה בהפתעה הצעת נישואין מבן זוגה אביאור, מופיעות יונים כמו במסדר צבאי ומעליהן יונה מעופפת. בצילום נוסף תיעדתי רגע 'היסטורי' לכאורה של שחקנים המחופשים לחיילים רומאים משוחחים בסמוך לאקרופוליס באתונה, שאליו הגענו לאחרונה אני ואשתי איריס", הוא מספר.

היצירה "Colorful Hope Spray" של האמנית שרון פסט היא טכניקה מעורבת של אקריליק וסטיקרים על קנבס מתוח על עץ. "בעבודה זו חקרתי את המפגש בין אפלה לתקווה ובין שחור לצבעוני. ביצירה מיכל ספריי שחור לכאורה, סמל לעולם תעשייתי, קשוח ואחיד, מתפקע מבפנים ומשחרר החוצה זרם מתפרץ ומפתיע של צבע, חיים, שמחה ותקווה", היא מציינת.

האמן אבי לוי מציג מספר יצירות ובהן: "מנגינת המלחמה" – "בעולם של אש והרס היא בוחרת בניגון – לא כדי לברוח, אלא כדי להעניק משמעות לכאב. הצלילים חוצים את העשן כעדות לשקט שאינו נשרף", הוא מסביר. ביצירה "נוכחת" בתוך מסיבה רועשת, עשן סמיך ואורות מתחלפים אישה אחת יושבת בצד. "היא לא חלק מההמון, היא מקורו. שקטה, רכה, אך הכול מתרחש מכוחה. זו אינה בדידות אלא נוכחות", הוא אומר.

האמנית בטי אשכנזי מבקשת לבחון ביצירותיה יחסים במבט אחורה למבט לעתיד, זיכרון העבר עדיין נוכח בהווה והעבר 'טרי' וכואב, "אך כשישבתי לצייר או פסל חיפשתי את נקודות האור במבט לאחור. דרך הנאיביות, הצבעוניות החמה והתנועה בעבודה אני מבקשת להפנות מבט קדימה אל אפשרות של ריפוי הנפש וחזרה לשגרה".

יוליה אורלוב מציגה את "פרחי עתיד ליד חומות" – פרחים פורחים בשקט בין הקירות הישנים. "זו תזכורת לכך שעתיד תמיד ימצא את הדרך גם בצל העבר", היא אומרת. ביצירה "רגע בין עבר לעתיד" מופיע מעבר חולף ומשיר חכמה והעתיד נותן תקווה ומבטיח הזדמנות חדשה. ביצירה "הדופק של מגפוליס" "זה קצב של העיר, שמוביל אותי קדימה דרך  חושך ואורות. בין הקירות האפורים נוצצת התקווה ליום בהיר חדש", היא מסבירה.

הציורים של רונה בר און הם מפגש של האדם עם הטבע, מתוך התבוננות עמוקה בנוף הפתוח, מפגש מרפא, מעצים ועמוק. "את הציורים שלי מאפיינים צבעים דומיננטיים, לעיתים אפילו יותר מהמציאות היומיומית. בשבילי הם מאפיינים את מנעד הרגשות וההתרגשות מול הטבע", מספרת בר און.

ביצירה "צלקת" מציגה האמנית רותם לרר מרחב בהיר ושקט, שבתוכו נחרט קו טקסטורלי יחיד – לא קו דקורטיבי, אלא סימן שנותר לאחר פגיעה. הצלקת אינה פתוחה עוד, אך היא נוכחת: עדות למה שהתרחש ולמה שלא ניתן להשיב לאחור.

האמן אורי פרידמן מציג את "אישה על רצפה", "המביטה מבעד לחלון" ו"אנשים במנוסה". "בשלושת הציורים האלה פעלתי כנראה בעקבות התרחשויות קשות, סביבה עוינת ותקווה חמקמקה", אומר פרידמן.

האמן אבי חתם מציג ציורים, שבהם מופיעים נופים מרומזים או דמויות אדם. רבדי הצבע מונחים לכאורה זה על גבי זה, ויוצרים מראה ססגוני ומעורר מחשבה, כך שכל אחד שונים מוצאים בהם צללים וגוונים שונים. העבודות אישיות מאוד ומושפעות מהאקספרסיוניזם הגרמני והאמריקאי.

האמנית חגית גורן מציגה צילום אמנותי בטכניקת ציור עם אור, כשבתהליך צילום זה היא עברה מסע רגשי. ב"שם התפוצצות" היא עשתה שימוש בטכניקת צילום עם תאורת סטודיו פלאשים. "דרך צילום מזון אפשר להעביר רגשות וחוויות", מגלה גורן. האמנית ילנה דן מציגה ביצירה "עץ החיים" קולאז' דיוקנאות של כמה מחבריה שנהרגו בקיבוץ בארי בשבעה באוקטובר.

"הנגן ונשמתו" של האמן אורי סולומונוביץ הוא ציור מרתק ודרמטי באווירה אינטימית ומעט מלנכולית. "גיטרה היא כלי המוחזק קרוב ללב, החיבוק לכלי והידיים הגדולות מדי מבחינת פרופורציה נותנות ביטוי לרגשות הנגן. הדמות עצמה צבועה במונוכרום כחול מופרדת מהרקע הצבעוני בקונטור שחור ולבן כמו צפה בתוך בועה מעל המציאות הסוערת שמאחוריה ויוצרת תחושה של בדידות או התבוננות פנימית", הוא אומר לסיום.