אתונה היא מקום שכה קל להתאהב בו. ראשוני התרמילאים הישראלים ב'70, כמוני, נסעו קודם אליה ומשם המשכנו להודו או לדרום-אמריקה. אתונה הייתה לנו צומת אמיתית בין מזרח למערב, כמו בהיסטוריה. מעט מאוד השתנה בה. העתיקות עדיין במקומן וכיום יש יותר כבוד למרחב אנושי ופחות זיהום אוויר.
בפתח "קאלוסוס של מארוסי" ספרו הטוב ביותר כותב הנרי מילר: "לא הייתי חושב לנסוע ליוון אלמלא נערה ושמה בטי ריאן שגרה באותו הבית כמוני בפריז." הנרי מילר פשוט וחושני ממשיך, "יוון הייתה בשבילי עולם של אור שמעולם לא חלמתי עליו ולא קיוויתי שאראה."
אני יכול להבין את הנרי מילר, כאדם וכסופר. זה היה המקום הראשון שראיתי בעולם. זה היה אחרי מלחמת יום כיפור. אז הייתי בהלם. סיכום הערב הראשון באתונה היה: הייתי שיכור לגמרי מהרצינה, היין הפשוט עם טעם שרף אורנים; חטפתי אגרוף מיווני צעיר שאל נערתו קרצתי: בלילה פגשתי את בטי ריאן האמריקנית שלי. ואז כל הגסט האוזים הראשונים של אתונה היו להם גגות פתוחים אל השמיים הנפלאים זרועי הכוכבים והאקרופוליס מואר תמידית ממול. מאז שבתי וחזרתי לאתונה, בעיקר משום שהיוונים הם עם של תשוקה ושיחה ואין מצב שלא תפגוש באתונה אנרכיסט או פילוסוף או משורר.
באופן טבעי המקום הראשון היה כיכר סינטגמה. פעם זאת הייתה הכיכר שכולם באו לראות ולהיראות. כיום הכיכר ירדה מעט גדולתה ובמקום בתי הקפה הקלאסיים נפתחו בה מזללות של מזון מהיר. הזוהר של פעם חי דווקא מתחת לקרקע בתחנת הרכבת התחתית שהיא מוזיאון קטן בפני עצמו. כל הממצאים הם מהחפירות במקום. דוגמא נהדרת כיצד רכבת תחתית חיה עם עיר מודרנית – עתיקה.
אני חובב תצפיות ואתונה מפורסמת בגבעות שלה סביב. עליתי תחילה לגבעת ליקאוויטוס, שאליה תעלו ברכבל הקטן. מראה מלמעלה של עיר דחוסה צפופה ודי מכוערת. בלב אמרתי זאת לא אתונה. חוץ מכנסיית ג'ורג' הקדוש נמצאת על גבעת ליקאוויטוס מסעדת דיוניסוס, אחת היקרות בעיר. ויתרתי לא בגלל הכסף אלא הנוף.
המשכתי לחפש את התצפית המושלמת. לאחר כיתות רגליים מסיבי, והרבה מדרגות מעלה ומטה גם גיליתי אותה. היא התחבאה לה על הגג של מלון יאסון, מלון קטן ופשוט הנמצא מול בית הכנסת ומהגג יש מראה מרהיב אל האקרופוליס ואל הקרמיקוס, בית הקברות העתיק של העיר והכנסייה שבו.
זה היה הזמן לקפה. התלבטות, שכן אני אוהב את הקפה היווני החזק בכוסות הקטנות אבל למדתי לחבב גם את הפראפה (Frape), הקפה הקר היווני, שהוא אובססיה מקומית ידועה. לוקח שעות לשתות כוס אחת. מילון קצר: פראפה גליקו – זה עם סוכר, פראפה מטריו – עם מעט סוכר, פראפה סקטו – מר, פראפה מה גלה – עם חלב. אין כמו לשבת באתונה ולשתות קפה ולבהות.
כמעט לכל מקום מעניין וחשוב אפשר להגיע ברגל. עיר מצויינת למי, שאוהב לכתת רגליו. מסלול הליכה נעים הוא מהחלק דרומי של שוק הפשפשים,עלייה אל האקרופוליס לאורך החורשה ואז לרדת לפלאקה דרך אנאפיוטיקה, שכונה שדבוקה לסלע הגדול שמתחת לאקרופוליס. שכונה של בתים זעירים של תושבי האי אנאפי שהובאו לבנות את אתונה בשנות ה-30.
אבל אתונה זה לא רק הפלאקה. רובע פסירי למשל, ביום זהו אזור של בעלי מלאכה בלילה אחד מאזורי הבילוי הטובים. למשל בר מטיסטאנה ברחוב לפניוטו, עם מוסיקה יוונית חיה או נאקסוס, בית קפה המתמחה בתמנון על גחלים.
כל תייר בהתחלה באמצע ובסוף יום דואג מאוד לחיך שלו ואתונה במובן הזה היא מלכודת תיירים ידועה ומשומנת. ארוחת הבוקר היא לא בעיה, קפה ומאפה גבינה "טירוופיתה" שאפשר למצוא במאפיות וקונדיטוריות רבות שפזורות בעיר. אחת מעולה נמצאת בתחילת רחוב ניקיס, קרוב לסינטאגמה.
הבעיה מתחילה בשעות הצהריים, כשהשמש קופחת והרגליים כואבות. קל ליפול למלכודת של מוסקה שמנה ולא טעימה. עצה, אם היא מככבת בשלט של המסעדה אתם משלמים על המיקום והתצפית ולא על האוכל.
פתרון נוח, זול וטעים להפליא הוא הסופלאקי, כלומר שווארמה. אין כמו הדבר הנוטף הזה שכולם, יוונים ותיירים עומדים בתור אליו ונוגסים בו ברעבתנות, מוחים שפה, מלקקים אצבעות. יש דוכן מצוין באמצע שוק הפשפשים במונסטיראקי. אנשים מתונים ובטלנים כמו היוונים אוכלים ארוחת צהריים מאוחרת כי ארוחת הערב מאוחרת עוד יותר. מקובל לאכול בה מזטים כמו כדורי בשר, שרימפס, תמנון, זיתים, עלי גפן ממולאים, צאזיקי, נקניקיות קטנות ושעועית ענקית. מקום מצויין למזטים הוא קפה אווניאס בשוק העתיקות הישן בכיכר אוויסיניאס.
אני לא נוהג לנמנם בצהריים, מנהג בריא ומשעמם, אלא להמשיך לכתת רגליים וכדי להתאושש מעט אין כמו אפריטיף קטן. וכאן אנחנו מגיעים למשהו שבנשמתו והבל פיו של כל יווני – אוזו, אותו משקה אלים יווני עם טעם שומר. השמות הידועים הם אוזו 12, אולימפיק וסאן ריבל. חובבי אוזו אמיתיים מוטב שיעלו לרגל לברטוס בפלאקה. חביות העץ ועשרות בקבוקים עד התקרה. האוזו שלהם מעודן ומשובח במיוחד.
על יד האוזו הרי חובה לנשנש משהו אז חיפשתי חנות לגבינות, מה שקוראים "טיריאה". בכל רובע יש כזאת. מיד תגידו פטה, שמזוהה הכי הרבה עם יוון, אבל מאז שביליתי תקופה עם רועי צאן בכרתים אני חובב גבינות משם. נסו למשל את האנטוטירו, גבינה לבנה שמנה, שדומה לריקוטה האיטלקית ותבינו.
עד שעליתי וירדתי עוד כמה מדרגות וראיתי עוד הרבה אבנים יפות ומעניינות כמו האגורה העתיקה מה שאתונאי על כוס קפה כינה "מרחב גדול של חצץ עתיק", האגורה הרומית ומגדל הרוחות כבר התחיל להיות ערב והבטן מרוב שדאגתי לה כל היום החלה להשמיע קולות מצוקה. פתחתי מהר מילון יווני (כבר שנים שאני מנסה ללמוד) והתחלתי לשנן: פאסטיטסיו – בשר כבש עם מקרוני, סטיפאדו – בקר עם בצל, פאיטאקיאה – כבש על גריל. אן, דן, דינו. לא הגעתי להחלטה אז התיישבתי בלב שוק הבשר הנמצא ברחוב סופוקלאוס שם נמצאות שתי מסעדות, גיאנופולוס ופאפנדראו, הקרויות על שם בעליהן. הן פתוחות כמעט כל היממה. תמיד מתבשל משהו בסירים הגדולים. אנשים באים לשם בעיקר אחרי בילוי לילה כדי לאכול פאטסה, שזה מרק של חלקים פנימיים. לא כדאי להסתכל יותר מדי אילו חלקים אלא פשוט לאכול. לקחתי קנקן של דמסטיקה אדום, הכי פשוט רק לתפוש ראש ואחר כך שבע, שיכור מעט ובודד נפלתי במלון שלי. לא פגשתי אף בטי ריאן אמריקאית שהשכיבה אותי על גג חשוף. משהו בכל זאת השתנה באתונה מאז הפעם הראשונה.
יגאל צור, סופר ומדריך טיולים
ספרו החדש "המחוז הדרומי" מתרחש במיקרוקוסמוס הייחודי של הדרום על כל האוכלוסיות שדרות בו בכפיפה אחת. רחוק מהמרכז העולם הוא אחר. עולמות שונים מתנגשים זה בזה בעוצמה שאיננו מורגלים בה. בחורי ישיבה למדנים, יוצאי צבא מהוללים שחזרו בתשובה, נשים שבאות לקבל ברכה לפרי בטן, בדואים תושבי הנגב, מסתננים מחפשי עבודה, עיתונאים בתחילת דרכם ובתווך צוות משטרה, שהוא שיקוף של החברה הישראלית, המגוונת, רבת הפנים ולא אחת מסוכסכת בינה לבין עצמה.
להזמנת ספר מודפס + הקדשה אישית 78 ₪ כולל משלוח:
להזמנת ספר דיגיטלי ב-39 שקל בלבד
תגובה אחת
אשמח לקרוא עוד מאמרים דומים.
למדתי המון מהמאמר
תודה, יעל אברהם – דלתות