ספר השירים "אדמת אם" (הוצאת פיוטית) של המשוררת ד"ר קלרינה פריבורקין נולד מניסיונה להבין את הזהות הרב-לשונית והרב-תרבותית שלה בקונטקסט של דור ה-1.5 – ילדי עולים שהגיעו לארץ בשנות ה-90 ועדיין לא תמיד מרגישים שייכים במדינתם

"לאחר שפרצה המלחמה באוקראינה חשתי צונמי רגשי, שגרם לי להעריך מחדש את הזהות האישית שלי כישראלית דוברת רוסית, שרוב חייה ברחה מהצד הרוסי שבזהותה ואף למדה ספרות אנגלית כדי להשתייך כמה שיותר לתרבות המערב. המלחמה באוקראינה גרמה לי לרצות להבין מחדש כיצד ומדוע אני שייכת לישראל. חשתי צורך עז לספר את סיפור העלייה שלי בצורה אחרת. הספר שלי נולד מתוך ניסיוני להבין את הזהות הרב-לשונית והרב-תרבותית שלי בקונטקסט של הדור שנקרא 1.5 – אותם ילדי עולים שהגיעו לארץ בשנות ה-90 ועברו תהליך קליטה, לכאורה, מוצלח מאוד. ואולם המחירים הרגשיים והאישיים, שדור ההורים שלנו שילם בעקבות העלייה לארץ, היו לא פשוטים וניכרים עד היום במשפחותינו. עם זאת, הם אינם מדוברים מספיק בקרב דוברי רוסית ובטח שלא בציבור הכללי. הנטייה של יוצאי ברית המועצות להדחיק את טראומת ההגירה משאירה לפעמים צלקות רגשיות, שעוברות לדור הילדים והנכדים. את זה הייתי רוצה למנוע, או מבקשת לרפא דרך שיריי, שבהם אני רואה הזדמנות להצטרף לסוג של ביבליותרפיה קבוצתית. אני רוצה להיות פה לעולים לשעבר שיוכלו לזהות בשירתי השתקפות לחוויותיהם הטראומתיות".

כך אומרת המשוררת ד"ר קלרינה פריבורקין, מרצה לספרות אנגלית, דרמה וכתיבה יוצרת במכללה האקדמית לחינוך גבעת וושינגטון, שבימים אלו הוציאה לאור את ספר השירים "אדמת אם" (הוצאת פיוטית). ד"ר קלרינה פריבורקין, נשואה, אמא לשניים, מתגוררת בקרית אונו. היא עלתה לישראל מאוזבקיסטן עם משפחתה המורחבת בהיותה בת 11. היא שירתה בחיל האוויר ולמדה ספרות אנגלית באוניברסיטת בר־אילן. היא רואה את עצמה כשייכת לדור ה-1.5 – אותם ילדים עולים שעברו בישראל את כל מסלול החיים ועדיין לא תמיד מרגישים שייכים במדינתם.

בכריכה אחורית של ספרה החדש נכתב, בין היתר:  "קובץ שירים זה נכתב בעברית על מנת לגלות ולהבין את זהותה הרב־תרבותית והרב־לשונית דרך שירה, ובכך להשלים את תהליך ההשתרשות התרבותי, הלשוני והחברתי בישראל. דרך שיריה קלרינה מקווה לתרום לחמלה, אחדות ואהבת חינם בחברה הישראלית. שירי הקובץ עוסקים בין היתר בסיפורים משפחתיים, התמודדות עם הגירה ודימוי גוף, הורות וזוגיות, בתקווה שכל אחת ואחד יוכלו למצוא בו נקודות השקה והזדהות".

היא נולדה בעיר פרגנה שבאוזבקיסטן לאמא רופאה ולאבא מהנדס, וחונכה עם אחיה על ברכי התרבות הרוסית. סבא רבא מצד אביה היה רב הקהילה. ההיסטוריה המשפחתית מבליטה את הזיקה ליהדות: החביאו ספר תורה בארון בגדים וקיימו תפילות חשאיות בביתם. סבא מצד אבא נלחם בנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה והגיע עד לברלין. סבא מצד אמא ניצל בשל תושייתו מגולג והיה מהנדס טקסטיל, הסבתא מצד אמא הייתה רופאה מוערכת בעיר, מנהלת מחלקת גסטרו בבית החולים העירוני. הם הגיעו לפרגנה מאוקראינה ומבלרוס בעקבות פוגרומים ורעב בשנות ה-30 של המאה ה-20.

בַּחֲזָרָה לַיַּלְדוּת / קלרינה פריבורקין

חִזְרִי לְבֵית יַלְדוּתֵךְ שֶׁבְּאַסְיָה הַתִּיכוֹנָה,
רוּצִי יְחֵפָה עַל בֵּטוֹן לוֹהֵט
הַיְשֵׁר אֶל בִּרְזִיַּת הֶחָצֵר הָאֲסוּרָה.
שִׁטְפִי עָסִיס מִשְׁמֵשׁ, בַּקְּעִי אֶת הַפְּרִי
וְהָנִיחִי לְנֵטֶף מְתַקְתַּק לִזְלֹג.

פַּזְּרִי אֶת שְׂעָרֵךְ לְרַעֲמָה שׁוֹאֶגֶת,
כִּבְשִׁי אֶת הָעוֹלָם –
אַתְּ רְאוּיָה לְכָל הֶשֵּׂג, וְאַתְּ
נִלְחֶמֶת בַּסָּפֵק הַנֶּאֱלָם.

קלרינה אהבה קריאה ושירה כבר מגיל צעיר, כתבה ודקלמה שירים ברוסית. בגיל שש היא למדה לנגן בפסנתר. הוריה החליטו לעלות לישראל בעקבות הידרדרות הביטחון האישי והכלכלי שהתרחש במקביל למדיניות הפרסטרויקה של ברית המועצות. כשהורד 'מסך הברזל' קיבלו הוריה החלטה להגר לארץ חדשה בגל העלייה המפורסם של יהדות ברית המועצות, כמעט ללא שפה אך עם הרבה תקווה ומוטיבציה לעבודה קשה למען עתיד הילדים.

בעלייה בשנת 1991 משפחתה של קלרינה השתקעה בפתח תקוה. היא נזכרת שתהליך הקליטה בבית ספר לא היה קל מבחינה חברתית, אך במהרה היא הצטיינה בלימודים ומצאה מפלט בספריית בית ספר. להוריה לקח ארבע שנים להתאקלם בארץ ולמצוא מקומות עבודה ההולמים כישוריהם. היא המשיכה ללמוד בתיכון עמל ב' בפתח תקוה במגמת ביו-טכנולוגי, והשתלבה מבחינה חברתית בעוד המשפחה מתגוררת בלוד משנת 1995.

בשנת 1998 היא התגייסה לחיל האוויר, ושירתה כלבורנטית במעבדה ספקטרומטרית בשדה דב. לאחר שירותה הצבאי למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת בר אילן. מאז עלייתה לארץ הרגישה זיקה לשפה האנגלית ולתרבות האמריקנית, שהיוו גשר עבורה לחברה המערבית ולחברה הישראלית. קלרינה סיימה תואר ראשון ותעודת הוראה בספרות אנגלית בהצטיינות יתירה והתקבלה למסלול ישיר לדוקטורט ואף קיבלה את מלגת הנשיא לסטודנטים מצטיינים באוניברסיטה. משנת 2008 היא מלמדת ספרות אנגלית, כתיבה יוצרת, דרמה ואנגלית אקדמית במכללה האקדמית גבעת וושינגטון. היא פרסמה מספר מאמרים אקדמיים ומרצה בכנסים בינלאומיים בארץ ובחו"ל. שיריה באנגלית התפרסמו באנתולוגיות של ארגון משוררים דוברי אנגלית בישראל Voices . לאחרונה החלה לכתוב שירים בעברית, ובכך היא משלימה את תהליך ההגירה הרגשי לתוך השפה והתרבות העברית.

חוּטֵי זֶהוּת / קלרינה פריבורקין
זֶהוּת בְּדוּיָה יָצַרְתִּי לִי,
זֶהוּת תְּלוּיָה עַל חוּט –
זֶהוּת שֶׁל פַּחַד מִגָּלוּת.

הִיא מְרַחֶפֶת שָׁם מֵעַל רֹאשִׁי,
עָנָן חִוֵּר וַחֲרִישִׁי,
צֵל נַעֲרָה שֶׁפַּעַם הָיְתָה

אֲנִי.

קלרינה מודה כי השירה והספרות האנגלית השפיעו עליה כבר בגיל עשר, כשקראה את "רומיאו ויוליה" בתרגומו המופתי של סמואיל מרשק, ומאז התאהבה בשייקספיר. "עד היום יש לנו את הספר המהודר שקראתי בילדות עם איורים יפיפיים ובפורמט גדול. אני שומרת עליו מכל משמר, אך כשאני מלמדת שייקספיר במכללה אני מראה אותו לסטודנטים כדי להדגים את חשיבות הקריאה בילדות. זאת הייתה בעצם החשיפה הראשונה שלי לשירה האנגלית. כמובן שקראתי גם קלאסיקות כמו: שרלוק הולמס וג'ק לונדון אך רומיאו ויוליה היו תמיד הפייבוריטים שלי, וסיפורם הטראגי עורר חמלה ויראה. כמובן שלא הבנתי את כל הרבדים של היצירה והתייחסתי אליה יותר כאגדה עצובה, אך המקצב של השירה והאמצעים האומנותיים הותירו בי חותם עמוק".

לדבריה, כשלמדה את המחזה "רומיאו ויוליה" בשנה הראשונה ללימודיה בבר אילן בקורס מבוא לספרות אנגלית, היא הרגישה שהיא למעשה סוגרת מעגל. בהמשך לימודיה, ספרות מהגרים אמריקאית, פתחה לה צוהר להבנת התהליכים הרגשיים והחברתיים שעברה בישראל כעולה חדשה. "במיוחד הדהדה בי ספרות שנכתבה על ידי נשים מהגרות ובנות מיעוטים, מכיוון שלמרות ניסיונותיי הרבים להשתלב בחברה הישראלית עדיין הרגשתי זרה. בספרות מהגרים אמריקאית זרות זו איננה בהכרח לרועץ, מכיוון שהיא מאפשרת ראייה רעננה ומקורית של המציאות. הסופרות האתניות מגדירות מחדש את זרותן ומוצאות בית וביטחון בכתיבתן.  מבחינתי, הן ההשראה לרצוני למצוא ביטחון ונחמה בשירי ההגירה".

כיצד את מחברת את הכתיבה הזאת לעלייה הרוסית?
"מבחינת העולים החדשים, כל מי שעלה לארץ עם אנגלית מינימלית הרוויח והצליח להתקדם מהר יותר. מי שלמד שם גרמנית או צרפתית היה בבעיה. כילדה הבנתי מהר מאוד את חשיבות האנגלית, ומבחינתי זה היה הגשר הראשון לעולם האקדמי. התרומה הגדולה ביותר של עולי שנות ה-90 היא העושר התרבותי, שנוסף לחברה הישראלית עם העלייה שלנו ועם העליות השונות שבאו לפנינו ואחרינו. התרבות שלנו ומנהגים כמו: נובי גוד וחגיגות ה-9 במאי, יום הניצחון על הנאצים, הפכו לחלק מהנוף הישראלי המקובל. היכולת של תרבות הרוב להתגמש למען המיעוט היא מופלאה בעיניי ואף מסמלת את חוזקה של החברה הישראלית. אני מאחלת לנו כחברה לדעת להכיל את הייחודיות של הקהילות והעדות השונות שקיימות בתוכנו. בואו ניתן מקום אחד לשני ונרבה באהבת חינם".

את מאוזבקיסטן, האם הצברים ראו הבדל?
"מבחינת הצברים אין הבדל גדול בין הרפובליקות הסובייטיות, אך מבחינתנו בהחלט יש הבדל, החל מסוג האוכל המסורתי וכלה בחוויות וזיכרונות שאנו מביאים מארצות המוצא. אוזבקיסטן הצטיינה במאכלים מסורתיים כמו: פלוב ומאפים מיוחדים, פירות משובחים אנשים נדיבים ומכניסי אורחים. היהודים הבוכרים גרו באוזבקיסטן הרבה לפני שהסבים והסבתות שלי הגיעו לשם מאוקראינה ומבלרוס, ויש להם היסטוריה ותרבות מעניינת כשלעצמה. כיום ישראלים רבים מבקרים באוזבקיסטן וחוזרים עם חוויות מדהימות. המדינה התפתחה מאוד, אם כי מדובר בדיקטטורה שבה השחיתות היא חלק מהנורמה".

כשהיא נשאלת באילו קשיי קליטה היא נתקלה וכיצד הם באים לידי ביטוי בספרה החדש, היא מספרת כי לה ולבני משפחתה היו קשיי קליטה רבים אופייניים לעולים חדשים הקשורים לאובדן המעמד החברתי של ההורים וקשיי שפה. "אבי, שהיה מנהל מחלקה במפעל של התעשייה האווירית בפרגנה, נאלץ לעבוד בעבודות כפיים. כשראיתי אותו חוזר עם פיח על פניו בסרבל כחול מעבודתו הראשונה בארץ הבנתי את מצבנו העגום. קשיי פרנסה היו מנת חלקם של עולים רבים בשנים הראשונות והורינו היו מוכנים לעבוד בכל עבודה על מנת לפרנס את המשפחה", היא נזכרת.

הקושי הנוסף שחוותה היה חברתי – בכיתה ו' הילדים המציאו לה שם גנאי וסירבו לקרוא לה בשמה. "הרגשתי שלקחו לי את הזהות ושמנסים להוריד אותי לקרשים, אבל נלחמתי בכל הכוח ובסוף למדתי לשרוד מבחינה חברתית. קושי נוסף היה הבושה שחשתי, כדוברת רוסית, לדבר בשפה שלי בפומבי כיוון ששמעתי הרבה ביטוים כמו: 'רוסים מסריחים, תחזרו לרוסיה!' ופחדתי שזה יופנה כלפיי או כלפי הוריי. ניסיתי להוריד את הראש ולהשתלב עד שהבנתי שזה בזבוז זמן ומבחינת אנשים מסוימים תמיד נהיה רוסים. לכן הפתרון הוא פשוט להיות גאים במורשתנו. כיום אני גאה במי שאני ובתהליכים שעברתי כישראלית דוברת רוסית. באחד משיריי אני מזכירה את הוכחת היהדות, שהייתי צריכה לעבור על מנת להתחתן כדת משה וישראל. לבסוף הרב התקשר לסבתי עליה השלום, שאז עוד הייתה בחיים, ולאחר שיחה קצרה ביידיש העניין נפתר".

ניתן לרכוש את הספר "אדמת אם" מאת קלרינה פירבורקין באתר עברית ובקישור הבא:
https://www.klarinapoetry.com/