ד"ר דרורה בהרל מספרת על געגועיה לפסגות ההימלאיה, אותן כבשה במשך שש שנים, כמעט לבדה, במסעות אתגריים ובתנאי מזג אוויר קשים המתוארים בספרה "לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות"
ד"ר דרורה בהרל, מחברת הספר "לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות" מספרת על געגועיה לפסגות ההימלאיה, אותן כבשה במשך שש שנים, כמעט לבדה, במסעות אתגריים ובתנאי מזג אוויר קשים המתוארים בספרה המרתק, בו היא מתארת בשישה יומני מסע מרתקים את מסעותיה ל"גג העולם".
ד"ר דרורה בהרל: "יש ומראות מוחשיים עולים בראשי, בהם אני מעבירה את מבטי לעבר פסגות ההרים ועל המדרונות העמוסות שלג. אני מביטה בפליאה על הצוקים התלולים מסביבי המכוסים בלבן ושואפת לקרבי את היופי של מפלי הינומת הכלה, שזרימתם הואצה על ידי השלג הנמס. אני נפעמת ומתרגשת כמו ילדה קטנה הרואה לראשונה כל כך הרבה שלג וקרח שמעולם לא ראיתי.
יש והאוויר של רכס הרי ההימלאיה, בעיקר זה שבהימלאיה ההודית שם הייתי כבר חמש פעמים, עולה בריאותיי ויש לו משמעות עמוקי בתוכי. הוא מלא דמויות וחזיונות ונראה שזוהי זירת ההתרחשות האמיתית. התו הבולט בנוף, ובחיים שבתוך הנוף, הוא האוויר. עולה בי ההרגשה של חיים בחלל האוויר. שפעת עננים חסרי משקל משתנים בלי-הרף, מיתמרים ושטים על השמיים הצבועים כחול עמוק. גם רכסי-ההרים נראים כמו נצבעו בכחול עז ורענן. האוויר כאילו מטלטל ומרעיד כמיתר כינור ובורא מרחבים עצומים של עושר נופי עצום.
קשה מאוד לאמוד מרחקים בהרים אלה. האוויר הרוטט ורוב הגוונים של הנוף הם שמקשים על כך, ובגובה הרב הזה אין עצים, או שיחים, רק סלעים צחיחים אפורים ורכסים עטורי לובן הקרח הנצחי והנופים פשוט לא נגמרים. אבל האוויר הזה פשוט חי, הוא קל וקר, וההרגשה של הימצאות בפסגת העולם כל כך מוחשית. לפתע כברת המישור שבאופק החלה זעה ודוהרת ועדר של יאקים מגיח מימין וחוצה את בימת החיזיון באלכסון. המראות האלה היו יותר ממה שיכולתי לחלום עליהם כי מעולם לא חלמתי עליהם וכאילו זה היה בדיוק מה שחלמתי עליו, ההימלאיה הלא-פתורה.
דומה שאין גבול למה שיש להימלאיה להציע: מרחבים ופראות בראשיתיים של נופים, מרחבים צחיחים, חומים וקשים, נופים נרחבים, מרחבי פרא בראשיתי ריקים שאין בהם שום דבר, ריקנות מוחלטת מכול דבר אנושי. אבל זה לא רק יופי הנוף ופראותו, זה לא רק פרופיל של הרים חשופים וקרחים, של רכסי ההרים המחודדים כצריחים של טירה. סלעים אפורים, ללא שום סימן וזכר לפעילות אנושית.
זו ההרמוניה של הנוף הלא-מחולל של ההימלאיה. יש מקומות שאפילו ציפורים אין שם, והדממה הזאת בתוספת הנוף הירחי רק מגבירים את הרגשת האין כלום ואת התחושה של הכול. הייתי נדהמת מול היופי הנהדר של חלק זה של העולם. נוף בגדולתו, חשוף, נקי ונהדר. כל המראות הם רחבי ידיים להפליא. כל מה שראיתי מבטא גדוּלה, חירות ואצילות.
אני לא יודעת אם בצורה פרוזאית אפשר להבין על מה אני מדברת, אין כאן מקום לדמיון, צריך להיות שם כדי לחוות את הכלום ואת הכול. למשל: מרחבים עצומים, אינסופיים, של כלום ושל נופים מרהיבים, ובאמצע הכלום האין-סופי הזה שהוא גם נוף עצום ומרהיב בעל גוונים נהדרים. מה שנשאר הוא הקסם הממגנט והמשכר של נוף ההימלאיה, אור כחול צלול של שחר חדש, כוח מרפא של המרחב הלא-מופרע שהקיף אותי.
כאן הייתי וכאן הייתי רוצה להתעורר כול בוקר ולומר לעצמי: "כאן אני וכך ראוי לי".
לדף הפייסבוק של הספר "לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות":
https://www.facebook.com/%D7%9C%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%A9-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9C-%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%AA-107245124427171
