מדי שבוע יארח המדור סופר שישתף בנסיבות כתיבת ספרו, יגלה כיצד מתחבר ספרו לסיפורו האישי ו/או לעיסוקו המקצועי ויחשוף תובנות חשובות עבור הקוראות והקוראים.
והשבוע מתארח במדור: יגאל צור (65), נשוי פלוס שניים, מחבר הספר "המחוז הדרומי", שלפני כן הוציא לאור 13 ספרים בהוצאות "עם עובד", "הקיבוץ המאוחד", "כנרת" ו"כתר". הוא מעיד על עצמו שהתחיל לקרוא מוקדם יחסית. "הייתי תולעת ספרים אבל תמיד אהבתי את החוץ, את הטבע וללכת לבד, כך ששני אלו שזורים בחיי מאז ומתמיד. אפשר לומר שאני אדם שמימש את מה שחלם, כלומר לכתוב ולטייל ושני אלו הפכו גם לפרנסתי". הוא הדריך טיולים וכתב במשך שנים ארוכות ל"ידיעות אחרונות", ל"מסע אחר", ל"העיר" ועוד. בשלב מסוים גברה על הטלוויזיה ומכתבות מצולמות לערוץ 1 דאז הוא הפך לשליח ערוץ 10 בעיראק, "שהייתה אולי השליחות העיתונאית האדרנלינית ביותר שלי". בעקבות זאת הוא יזם והגיש תוכניות משעשעות והרפתקניות כמו: "מסביב לעולם ב-80$", "איך חציתי את אירופה וחזרתי עם עודף" ו"מדריך לתייר בגלקסיה".
מה גרם לך לכתוב את ספרך החדש?
"התחלתי להגות את 'המחוז הדרומי' כאשר סיימתי את 'אבודה' (הוצאת 'כתר', 2017), הספר על חטיפה של ילדה ישראלית ביום בת המצווה שלה מבית מלון בקו סאמוי. הרקע לספר היה סחר בבני אדם, במיוחד של נשים ונערות. נושא שהטריד אותי רבות בשנות הטיולים וההדרכה שלי בתאילנד, קמבודיה. הנושא פשוט חלחל לי מתחת לעור. בניגוד לספרי המתח הקודמים שהתרחשו בחו"ל: צרות בגן עדן, מוות בשנגרי-לה ואבודה שגיבורם היה דותן נאור ידעתי שאני שב וכותב מותחן שמתרחש כאן בארץ. נימר בקרמן, חוקר משטרה בדואי- יהודי נולד מתוך המחשבה שגיבור הסדרה הבאה יהיה אנדרדוג מובהק. ומה יותר טוב ונכון מגיבור כזה שיש לו ניסיון חיים של גשש שנולד במדבר וחושב כמו בחור ישיבה ונחוש להשלים כל דבר שלקח על עצמו. מיזוג או שילוב מנצח כמובן עם מטען בעייתי שרק מוסיף עניין".
כיצד מתחבר ספרך לסיפור החיים שלך ו/או לעיסוקך המקצועי?
"בספר יש הרבה מראיית העולם שלי, הרבה מאהבת השיטוטים שלי במדבר בעיקר בתור נער וחלומות נערות של להיות בדואי מודרני (הייתה לי אתון איתה רכבתי לבית הספר התיכון והייתי שותף בשלוש עיזים). בצבא שירתתי כקצין תותחנים והשתתפתי בעשרות חדירות ללבנון ולסוריה, וכך נושא הגששות ומעבר הגבולות בא לביטוי בספר הן בדמות נימר והן בדמותו למשל של המסתנן האריתראי. 'עקבה מהוססת של פליט, עקבה של נעל התעמלות שחוקה של מבריח בדואי, גרירת רגליים של נערה אירופאית שהוברחה אל מכוני העינוגים שבלב הארץ'. כך למשל, הדמות של יאנה הפתולוגית נבנתה על אירועים של חקירות שהייתי שותף להן בחיפוש ישראלים בחו"ל, הן כמחפש והן כעיתונאי שנלווה למשלחות חילוץ. הנושא האתיופי – דרך דמותה של הגר דוברת המחוז קשור בעיקר לידע הרב שצברתי בתחקיר ובנסיעות לאתיופיה בזמן כתיבת 'שזיף שחור' (בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'), וכאשר כתבתי את התסריט לסרט 'מנליק – נסיך יהודי שחור' שבוים על ידי דני וקסמן. נושא החותם היהודי קשור לנסיעה אחרת שעשיתי בחיפוש אחרי החותם היהודי באפריקה בשליחות 'ידיעות אחרונות' כתבתי ספר מסע שעדיין לא הוצאתי לאור".
למה היה חשוב לך להוציא לאור את ספרך?
"ספר נועד שיקראו בו ולכן אין שום טעם ומשמעות לספר במגירה. תהליך הכתיבה הוא עבורי ואילו הספר המוגמר הוא לקוראים. סופר נולד כזה, גם אם זה בא לביטוי שנים רבות אחרי. בסופו של יום, זו עבודה של הסופר עם עצמו והתהליכים שהוא עובר. אין לי שום תובנות מחכימות לחלק עם העולם, מעבר לכך שיסכימו שאקח אותם לעולם שיצרתי לזמן מסוים ואולי אגרום להנאה, להרהור, למחשבה ולחיוך – לכל הדברים הטובים שמלווים ספר. זה הרי חוזה שעושה הסופר עם אותו אלמוני או פלונית שלקחו את ספרו ליד והוא צריך למלא את חלקו בחוזה. זה הכל".
תגובות של קרובי משפחה וחברים לספר:
"ראשית, צריך לומר שפתחתי הוצאה קטנה בשם 'בזלת'. לאחר 13 ספרים שפרסמתי בהוצאות הכי הכי: 'עם עובד' – זכיתי להיות ערוך על ידי אברהם יבין האגדי, 'הקיבוץ המאוחד' – עריכה של חנן חבר ומוקי רון הנפלאים, 'כנרת' – עריכה של הלה בלום, 'כתר' – עריכה של יערה שחורי. כלומר, יצא לי לעבוד עם הטובים שבעורכים שבארץ, ובכל זאת החלטתי לצאת לדרך עצמאית. כבוד ההוצאות לאור מונח במקומן אבל כבוד הסופר מונח בכיס – רק כאשר הוא ממלא אותו והרבה. זה לא תמיד היה כך אבל זה נכון היום. אני לא הבאתי את הבסט סלר שהם משתוקקים וחולמים עליו, ובכלל יש מעט כאלו. אז נפרדנו כידידים ויצאתי לדרכי. ממילא מאז ומעולם הייתי אינדבידואליסט חסר תקנה, שלא רוצה לתת דוח לאף אחד חוץ מלאשתי הנצחית, שהיא היחידה שמודעת לתהליך הקריאה והראשונה לקרוא ולנפות את מה שהיא קוראת 'הפירות והירקות' כל מה שמיותר. ויש לה עין חדה וטובה".
הוצאה לאור או הוצאה עצמית?
"להוציא לבד זה לקחת החלטה ללכת עד הסוף, לעבוד ולעמול קשה. מדובר לא רק בתהליך הטכני של הוצאת הספר, אלא גם השיווק והיחצ"נות. אף אחד לא יעשה זאת בשבילכם, אלא אם אתם משופעים בממון והרבה. דבר נוסף: צריך הרבה אורך רוח, מתינות וסבלנות, אבל יש כיף גדול בבניית קשר אישי עם קוראים, דבר שהיה חסר לי בעבר. דבר נוסף שלמדתי כאשר הוצאתי לאור שני ספרים בארצות הברית: אין באמת בסט סלר אלא בונים בסט סלר. זה מה שלקחתי על עצמי בתקווה שיצליח, תלוי במי שקורא שורות אלו".
ספר מודפס או ספר דיגיטלי?
"אני קורא בעיקר דיגיטלי ומכור לקינדל. יש לי כבר את הקינדל השישי במספר, מתחילת הופעתם. זה התחיל בגלל שנסעתי המון ותמיד הייתי סוחב איתי המון ספרים או כשסיימתי לקרוא אותם הייתי מחפש בעשר בלילה חנות ספרים משומשים בבאלי או רוכב על אופנוע בבנגקוק או בריקשה בדלהי כדי לקנות ספר. יבורך הקינדל שלי עם 3,000 הספרים שנמצאים בו. אני קורא בו בעיקר בלילה. ביום יש ספר תמיד בשירותים. כרגע זה 'מובי דיק' בתרגום עברי, אחרי שקראתי שוב באנגלית. רוב הספרים המודפסים שאני רוכש, והרבה, הם ספרי עיון שאני קורא בעיקר לתחקירים עבור הספר הבא, כי אני אוהב לשרבט הערות, לקפל אוזניים ולסמן במרקר צהוב. למעשה, חלק ניכר מהספרייה הגדולה שלי היא עדות לספרים שנכתבו עם השנים".
זהירות, ספוילר:
"אירוע מכונן הוא כאשר הנער יצחק שנקרע מבפנים על ידי מה שהוא יודע והתודעה שלו זוכרת את מעשי הרציחות יורד במדרגות הכולל ומכה את עצמו בחזה באבן עד זוב דם, בעוד אביו הרב בן משיח נוחת עם מטוס אל-על מניו-יורק. הקטע בנוי מהניגוד הכה חזק בו תיאור הרב המתענג על הישגיו הגשמיים בעוד בנו נקרע מבפנים. 'אשמתי, אמר בקול צלול. בתנועה אחת הכה את חזהו במכה נחרצת. קצה חד של האבן קרע את חולצתו הלבנה, שרט את לוח ליבו.' (עמ' 229).
אירוע מכונן אחר הוא כאשר אביגיל, העיתונאית הדתייה הצעירה לוקחת על עצמה את המשימה הקשה שהטיל עליה נימר בקרמן החוקר: לחדור אל מעבר לחומת ההסתגרות של הרב בן משיח והנשים המקיפות אותו כדי לדעת מה קורה שם בדיוק. זה מחזיר אותה אל רגע של ניצול מיני, שהיא עברה על ידי רב אחר בנערותה. 'הוא התקרב ואמר שישים את ידו במקום אחד מסוים כדי שאוכל להתרפא ושלא אזוז ושאחשוב רק על היד שלו. היא שמעה את הרב בולע את רוקו בעת שידו נשלחה….'. אשאיר לקוראים את ההמשך (עמ' 264)".
ציטוט או שניים האהובים עלייך מספרך החדש:
"אני לא מתפאר אבל יש הרבה משפטים טובים בספר. עבדתי על השפה, על השנינות ועל החידוד של ליצור שפת מתח עברית קולחת. אני מקווה שהקוראים יתענגו עליה ולא רק ירוצו לסוף כדי לגלות מיהו באמת הרוצח. ואני כבר אומר לא תגלו עד לעמודים האחרונים. אז לכו לאט תתענגו על העברית – גם הגבוהה וגם הנמוכה:
'אז אני יודע,' קטע אותו נימר, 'אני והחול מדברים אותה שפה.' (עמ' 36).
'או שאתה עבד לנשמה שלך או שאתה עבד לתאוות שלך' (מופיע פעמיים בספר, למשל בעמ' 291).
'זה כמו ללכת במדבר ופתאום משב רוח מביא ריח עז של נבלה סרוחה, אבל יכול להיות שרק אחרי שתצעד עוד כמה עשרות מטרים תגלה שזאת גווייה מרקיבה של כבשה.' (עמ' 86).
'מה יש לו שלא למד לחיות בין הרוח החודרת לעצמותיו בחורף לאדמה הלוהטת תחת כפות רגליו בקיץ.' (עמ' 112).
ולסיום, מהן התוכניות שלך בתחום הספרות?
"סיימתי את ספר ההמשך בימים אלו שייקרא וכי איך לא: "המחוז הצפוני", ובכוונתי להוציאו אי-שם במהלך אמצע 2021. בימים אלו אני כותב ספר שחוזר לגיבורי הקודם דותן נאור ויקרא: 'סודות קטלניים, קשרים מסוכנים' ולא אומר היכן ואיפה הוא מתרחש. יש זמן. העליתי לאמזון את 'המחוז הדרומי' לאמזון ויש לי כוונה שיתורגם ויפורסם קודם בארצות הברית. אני עובד על זה. זה כבר די והותר ובעיקר שאספיק גם לשחות, ולרוץ ולשתות יין מדי ערב. יש גם חיים, לא?".
