המשוררת והסופרת פרופ' הילה קנובלר טריינין מגלה כיצד בספרה החדש "קץ התמימות" יש מבט חד אך גם חומל מאוד על הדמויות, אולי בהשפעת עיסוקה כרופאה בכירה ומומחית בתחום האנדוקרינולוגיה והמטבוליזם,

"מרביתנו מתגעגעים לאיזה גן-עדן מהעבר. אבי המשורר אבנר טריינין היטיב לתאר זאת בשיר 'הגן' (בספרו 'הבולענים'): 'כל אדם היה לו גן/וכל אדם גורש מזמן/כי מה שפרח הוא/מה שפרח ומה שנשכח/הן לא ישכח". הרצון לכתוב מונע במידה רבה על-ידי הרצון להחיות את אותו גן עדן".

כך אומרת המשוררת והסופרת פרופ' הילה קנובלר טריינין, שבימים אלו הוציאה לאור את ספרה "קץ התמימות". קנובלר, בת 74, היא רופאה בכירה ומומחית בתחום האנדוקרינולוגיה והמטבוליזם, וכיום היא מנהלת היחידה למחלות מטבוליות וסוכרת במרכז הרפואי קפלן ברחובות. בד בבד עם התמחותה הרפואית, החלה לעסוק בשירה. בשנת 1996 יצא לאור קובץ שיריה בקונטרס לשירה "הנה" בעריכת המשורר נתן זך. בשנת 2007 יצא לאור ספרה "טבע אחר". בשנים 2021 ו-2024 יצאו לאור שני קובצי הסיפורים "ככה נראה אושר" ו"לתפוס את הירח".

הספר כולו עוסק, כפי שעולה גם מגב הכריכה, במאבק בין חלום למציאות. כשקנובלר נשאלת האם עבורה התמימות היא בהכרח אשליה שיש להתפכח ממנה, או שיש בה ערך קיומי שהספר מבקש לשמר אפילו במחיר של כאב, היא משיבה: "אני מאמינה בכל זאת שערכים של נתינה ואהבה הכרחיים לחיינו, גם אם הם אכן דורשים מידה לא קטנה של תמימות. מאחר ויש להם ערך קיומי, עדיף להאמין, לעיתים לא מעטות להתפכח, מאשר להתקיים מלכתחילה בעולם אפור נטול אשליות".

בסיפור הפותח, "קץ התמימות", את מתארת התפכחות כואבת על רקע אירועי מלחמה. עד כמה הדמות של רותי נועדה לייצג חוויה קולקטיבית ישראלית, ועד כמה זו התבוננות אינטימית מאוד, כמעט קלינית, באדם אחד שמתמודד עם אובדן וקהות רגשית?
"ברובד הראשון ביקשתי לתאר קהילה של אנשים, שביקשו לבנות לעצמם מציאות אידילית בקיבוצי 'עוטף עזה': חיים בטבע ואמונה בטוב המשותף לכל אדם באשר הוא אדם. הרצון לברוא עולם אחר, טוב יותר, הכולל גם אהבה חופשית, הוא שאיפה שאיננה ייחודית. לדוגמה, 'ילדי הפרחים' בשנות ה-60 בארצות הברית האמינו גם הם בעולם חדש, וזה הסתיים בצורה טראגית (כמו ברצח של שרון טייט על ידי חבורת צ'ארלס מנסון). גילויי הרוע, שבהם נתקלו תושבי 'עוטף עזה' מצד השכנים שמעבר לגבול (שאת חלקם הכירו), היו בלתי נתפסים בעיניהם וגרמו גם לטראומה קולקטיבית בציבור הישראלי כולו. קראתי כמה ראיונות עם אותם תושבים, שביטאו את אותה תחושת 'קץ התמימות". לעומת זאת הגיבור, שהיה outsider בקיבוץ, דווקא בגלל שלא חש שייך, קל היה לו לצפות את הבאות. לכן הוא מבכה בעיקר את אובדנו האישי, קץ אהבת חייו".

יש ביצירה שלך מבט חד אך גם חומל מאוד על הדמויות, אולי בהשפעת עיסוקך כרופאה. כיצד המקצוע הרפואי והמפגש עם גוף פגיע ונפש פצועה מעצבים את האופן, שבו את בונה דמויות ואת יחסך אליהן?
"סופר נערץ על-ידי הוא צ'כוב (שהיה גם הוא רופא). הגדולה שלו היא ביכולת לתאר את המורכבות/הטרגדיה האנושית בטון לכאורה מינורי. כרופאה אני שומעת הרבה סיפורי חיים כואבים, שמשפיעים על הגוף והנפש של היושב/ת מולי. בסיפור 'געגועים'  הגיבורה, רופאת סוכרת כמוני, פוגשת במקרה בדרך מהגר ואחר-כך את אשתו חולת סוכרת. הגבר מספר לה כיצד הרג בעבר מישהו. למרות זאת היא רואה בו את עיני הילד, את הגעגועים למקום בו נולד, אותו הוא זוכר כגן-עדן (גם אם ברור מתוך דבריו שזו תפיסת מציאות מוטעית). היא איננה שופטת אותו ואת אשתו, ויש בה חמלה ואפילו מידה של משיכה לפראות בעולם הזר ממנו באו".

 בסיפור הראשון בספרך בולט הפער בין חיי היומיום העירוניים לבין הזוועה שחודרת אליהם מבחוץ. האם כתבת מתוך תחושה שהחיים המודרניים מייצרים אשליית ניתוק, כזו שמתנפצת ברגעי משבר, או שזהו יותר עיסוק בזיכרון ובהדחקה?
"אני אוהבת את מילות השיר של שלום חנוך 'אדם בתוך עצמו הוא גר'. זה נכון גם כאשר האדם חי בקהילה, אבל תחושה זו מתגברת בעולם העירוני, המודרני, המקדש את האינדיבידואל. משפחה, אהבה יכולים להוות מקור כוח, אבל יש להן גם פוטנציאל להיות הרסניות. מצד אחד ההתכנסות בעצמך יכולה להוליד תחושת בדידות, אך מצד שני העולם הפנימי הזה מאפשר גם חוסן מפני השפעות סביבתיות מזיקות".