איידן סוייר, פעיל לזכויות בעלי חיים ובעל תואר בתסריטאות, הוציא לאור את "מאחורי המסכה" (ספרי ניב), ספר שבעלילתו תמי, פעילה לשחרור בעלי חיים, מצילה אותם בניגוד לחוק ממעבדות וממשקים תעשייתיים, מתאהבת באלון, שוטר סמוי
"אני מאמין שלכולנו יש איך לעזור למאבק בזוועות בחברה שלנו. אצלי זו כתיבה – אני כותב וממציא סיפורים מאז שאני זוכר את עצמי, ולכתוב על אנשים שמוכנים לסכן את עצמם למען האחר, זה פשוט סיפור שהרגשתי שצריך לספר. את הספר הקדשתי לכל הפעילים המצילים בעלי חיים ולכל בעלי החיים, אנושיים או לא, שעד היום מוחזקים בתנאי גיהנום. כחברה ששואפת להיות מוסרית אסור לנו לשכוח אותם, ואני משתמש בכלים שיש לי למענם".
כך אומר איידן סוייר, פעיל לזכויות בעלי חיים ובעל תואר בתסריטאות, שבימים אלו יצא לאור ספרו "מאחורי המסכה" (ספרי ניב). זהו ספרו הראשון של סוייר, ומלבדו הוא כותב משחקי תפקידים ומתרגם שירים. בעלילת הספר תמי היא פעילה לשחרור בעלי חיים, המצילה אותם בניגוד לחוק ממעבדות וממשקים תעשייתיים, ומעניקה להם חיים של חופש. היא מתאהבת באלון, שוטר סמוי שמטרתו לעצור את תמי וחבריה.
מבלי לחשוף פרטים על עלילת הספר, מגלה סוייר כי "אלון הוא שוטר עם מטרה מסוימת, לכן עבורו מערכת היחסים עם תמי לפחות מתחילה כזירת מאבק. אני מאמין שבסופו של דבר, אהבה היא מה שאנחנו עושים ממנה, אבל אהבה שנשארת זירת מאבק לאורך זמן לא תשרוד. לאחרונה יש יותר ויותר חוסר סובלנות לדעות שונות. לא צריך לשמור את הדעות שלנו לעצמנו ולא לבטא אותן, במיוחד מול אנשים קרובים. חשוב לדבר, אבל גם לדבר בכבוד כדי שמי שמולי יבין למה אני חושב למשל שצריך להפסיק לפגוע בבעלי חיים. אהבה, לא בהכרח רומנטית, בהחלט יכולה וצריכה להיות גשר פיוס שחסר לנו מאוד כרגע".
הוא מציין כי אחת ממטרות החזית לשחרור בעלי החיים, שגם מצוטטת בספר, היא לא לפגוע באף יצור חי, אנושי או אחר. סוייר: "קל לדבר על גבולות מוסריים בתיאוריה, אבל במציאות בני האדם שנפגעים הכי הרבה מאקטיביזם הם הפעילים עצמם. במאבק אמיתי חייבים לזכור גם את עצמנו כדי שנוכל להמשיך להיאבק גם מחר. אני, למשל, הייתי פעמיים קרוב מאוד לרצח או פציעה חמורה מצד שוחטים שרק עמדתי מולם עם שלט, אבל אלה מקרים קיצוניים, וחשוב לשים לב גם לפגיעה נפשית. במהלך הלימודים הפקתי סרט דוקומנטרי בשם 'כלובים', שעוסק בפוסט-טראומה משנית של פעילים למען בעלי חיים הנגרמת מהאכזריות שאנו נחשפים אליה, דבר שלא נחקר בכלל בספרות המקצועית. חשוב להימנע מפגיעה ביצורים חיים, ולזכור שגם אנחנו יצורים חיים".
הספר מציב דילמה חריפה: מי כאן העבריין האמיתי – הפעילה שחורגת מהחוק או החברה שמכשירה את הסבל? איך אתה עצמך מתמקם על הציר הזה של חוק מול מצפון?
"בחברה חופשית קיימים המושגים 'פקודה בלתי חוקית בעליל' ו'חובת אי-ציות לחוק' מול פגיעה בחסרי ישע. זה אבסורד בעיניי שהחוק בחברה שלנו מתיר פגיעה בבעלי חיים ואוסר הצלה שלהם. אני מאמין שחיים קודמים לרכוש – לצורך העניין, לשבור חלון של מכונית זה לא חוקי, אבל מה אם שוברים חלון כדי לחלץ ילד שנשכח בפנים? ומה אם מי שנשכח בפנים הוא לא ילד, אלא כלב? ומה אם הוא לא נשכח, אלא מישהו סגר אותו שם בכוונה? כשחברה מגינה על אנשים שפוגעים בבעלי חיים ולפעמים גם באנשים, צריך לדעת מתי החברה לא צודקת".
כמי שבא מתסריטאות, אפשר ממש 'לראות' את הסצנות. איך השפיעה המיומנות הקולנועית שלך על מבנה הספר ועל קצב הסיפור?
"כולנו רואים כיום סרטים וסדרות יותר משאנחנו קוראים ספרים. זה לא בהכרח רע, אבל זה כן משפיע על האופן שבו אנו מספרים ומדמיינים סיפור. במקרה של 'מאחורי המסכה', שהתחיל כתסריט, דווקא ההפיכה לספר הייתה משחררת מאוד, כי אין אילוצי הפקה ואני יכול לכתוב מה שאני רוצה בלי לדאוג איך זה ייראה על המסך. אני זוכר שכתבתי הערות שמטרתן לדאוג שבעלי חיים לא ייפגעו באמת במהלך הצילומים, שזה לצערנו נפוץ בתעשיית הבידור אפילו כשהמסר הפוך. דוגמה נוספת היא שבמקור תמי הייתה עיתונאית, דמיינתי אותה מקריאה את המחשבות שלה כמו קארי מ'סקס והעיר הגדולה', ובספר אין בזה צורך כי אפשר פשוט לכתוב את מחשבותיה. פרטים כאלה ירדו ופינו מקום להתפתחות הדמויות והסיפור".
לדבריו, כחברה אנו רוצים להאמין שאסור לפגוע בבעלי חיים, ובכל זאת הם עוברים דברים איומים, ובמקום לעזור להם אנחנו מחפשים תירוצים. "אני עצמי התרחקתי מעולם האקטיביזם בגלל דברים שהיה לי קשה להתמודד עימם, אבל ייתכן שהכתיבה הזכירה לי שאין לי פריווילגיה לעמוד בצד. כך בשנה האחרונה אני מתנדב בחוות השיקום 'טבע הקשר' ברמת גן, מקום מדהים שמטפל בבעלי חיים שניצלו מהתעללות", הוא אומר לסיום.
