ביום רביעי 3.9.25 בשעה 18:00 תושק בגלריית תיאטרון היהלום ברמת גן התערוכה "אמנות ככלי לדיאלוג ולפיוס". התערוכה בוחנת כיצד יצירות אמנות יכולות לשמש כלי להוצאת רגשות קשים, לעיבוד חוויות טראומטיות ולמתן תוקף לסיפורים שנדחקו לשוליים", אומרת אוצרת התערוכה ד"ר אביבית אגם דאלי
"אמנות יכולה להוות מרחב בטוח לביטוי של כאבים ושל טראומות קולקטיביות ואישיות. התערוכה בוחנת כיצד יצירות אמנות יכולות לשמש כלי להוצאת רגשות קשים, לעיבוד של חוויות טראומטיות ולמתן תוקף לסיפורים שנדחקו לשוליים. התערוכה מהווה במה למגוון נרטיבים ולקולות שונים, מציגה חוויות אמנותיות מגוונות, נקודות מבט מגוונות ופרספקטיבות שונות על קונפליקטים באשר הם, על עוולות ואי שוויון – כל זאת במטרה לעודד דיון רב קולי ומורכב. באמצעות אמנותם מעוררים המשתתפים בתערוכה שיח ומפתחים דיון ודיאלוג קונסטרוקטיבי אילם בין קבוצות ובין קהלים שונים בתרבות הישראלית. כל זאת במטרה לטפח תחושת שייכות, שיתוף פעולה ואחריות משותפת. אני סבורה כי בכוחה של האמנות לצור חיבורים, לרפא פצעים ולקדם אותנו אל עבר חברה סובלנית ושוויונית יותר. לאמנות יש הכוח לרפא".
כך אומרת ד"ר אביבית אגם דאלי, שביום רביעי 3.9.25 בשעה 18:00 תושק בגלריית תיאטרון היהלום ברמת גן התערוכה "אמנות ככלי לדיאלוג ולפיוס", שהיא אוצרת. התערוכה תינעל ב-30.9.25. כל העבודות המוצגות בתערוכה ניתנות לרכישה.
בתערוכה משתתפים 26 אמנים ואמניות: אביבה חגאג, איריס לוי, איתמר אחיאל, אליקו שעיה, אשר גרין, בטי אשכנזי, גילה הילה נהרי, גל רוזנברג, דפנה בן חיים, דפנה סימנה, זיוה עילם, חני גל, יהורם גלילי, ליבי ענת חפר, מוניב קבלאן, מיכל גדות, מיכל גורן, מירב שלם, מריה בנדיקטוביץ', מרק רפייביץ', נאוה נעים, נילי חזן, עדי גולדהירש, פיני ברק, רונית רינשטיין, רות ערמוני ושרית מרגל.
לדברי ד"ר אביבית אגם דאלי, אמנות היא דרך רצויה לגישור על פערים: דרך ובאמצעות אמנות ניתן לצור אמפטיה וחיבור במטרה לקדם שיח משותף ומשתף בחברה הישראלית. "תערוכה זו מבקשת לבחון את הנושא דרך עיניהם של יוצרים ישראלים עכשוויים ובהתייחס למצב בישראל בשנת 2025. לאורך ההיסטוריה הצליחה האמנות לעקוף מחסומי שפה, תרבות ואידיאולוגיה ואף יצרה חיבור אנושי ישיר ובלתי אמצעי. אמנים לקחו על עצמם תפקיד פעיל בקידום סובלנות, הבנה ופיוס דרך האמנות שלהם. זה נעשה בכל מיני סוגים של אמנות – החל ממוזיקה וכלה בספרות", היא אומרת.
האמן מרק רפייביץ צייר במרכז אחד הציורים שלו את עצמו עם אחיו מוטי, וסביבם יער קסום מלא בפיות וביצורים רעים בדמות שלדים. הפיות מנסות לעזור לאחים, בעוד שהשלדים מסמלים סכנה וסבל. לדברי אימו, הציור מעביר בו-זמנית תחושות של ייאוש ותקווה. מרק משתמש בצבעים עזים אך מעט קודרים כדי להדגיש את הטרגדיה של המצב, בעוד שנוכחותן של הפיות נותנת לנו הצצה לתקווה לישועה ולעתיד טוב יותר. לדברי אימו של מרק, כמו ישראלים רבים בנה מוטרד עמוקות מהצער שחווה ארצנו. בדרכו שלו הוא נלחם לשחרור בני הערובה – באמצעות צבע, מכחולים ובד קנבס, כי כולנו בני ערובה של המלחמה הנוראית הזאת.
האמנית מיכל גדות מציגה יצירה שבה נראה גן הפעמון בירושלים, הנחשב לנקודת מפגש מרתקת מאוד לשלל התרבויות המאפיינות את ירושלים. גדות: "הורים ופעוטות חרדיים מצד אחד וערבים מצד שני משתעשעים זה לצד זה על המתקנים בגן. אני בחרתי להתמקד בקבוצה מעט מסתורית, שגם אימצה את הגן ומתקניו לעריכת חתונות ומסיבות פרטיות. קבוצה שקטה מאוד וססגונית בלבוש מסורתי (של הנשים), שמקרינה רוגע ואצילות שכבר קשה למצוא. מדובר בחבשים נוצריים הנמצאים בירושלים מזה עשרות דורות. עברתי שם וראיתי את הזוג הזה שמשך את תשומת לבי".
היצירות של האמנית אביבה חגאג מתייחסות בחיבור לדו-שיח בין המגזרים של החברה הישראלית ובכלל. דו-שיח בין החרדי שידע בחוכמתו לחבר בין המגזרים, לבין החילוני שמייצג את הדת והמנהגים כמסורת מתוך בחירה חופשית והמיסבחה (מחרוזת התפילה) בת 99 החרוזים, שמדברת על דברי השבח לאל, כפי שעושים בכל הדתות בדרכים שונות. הדיאלוג הוא מתוך אמונה ש"איש באמונתו יחיה" – ועדיין לחיות בשלום זה לצד זה.
שתי העבודות של האמנית מיכל גורן עוסקות בפיוס בטבע: ״גשם מבורך על שיח אינדיגו״ והשני מיתוס אבוריג׳יני.
האמנית איריס לוי מציגה את היצירה "לעולם בעקבות השמש", מקור האור, החום והאחדות על פני תבל משחר ההיסטוריה. איריס לוי: "שרר אז רעב גדול עקב בצורת קשה, ואז נשלחו ציפורים רבות יופי לארץ ובכל מקום שעפו הביאו גשם צמיחה ופריחה – פיוס בין בצורת למים וצמיחה".
הציור "חברות" (friendship) של האמנית מירב שלם עוסק בדברים הקטנים בחיינו שנותנים משמעות גדולה. שתי חברות ותיקות, האחת אוחזת בידה של השנייה בביטחון מלא כדי להישען עליה קצת ולייצב את עצמה. שלם: "זו תמונה שאומרת הכל על המשמעות של חברות. בתקופה כל כך קשה אפשר למצוא מישהו להישען עליו אפילו קצת, כדי להתייצב ולחזור לעמוד על הרגליים".
נילי חזן, שגרה בקצה של כפר סבא, במקום שגובל בשדות, שמדי שנה מגדלים שם גידולים אחרים. "כשזרעו חיטה וצמחו שיבולים, המראה היה מרהיב. כשהזהיבו השיבולים קטפתי כמה, כדי להכניס את היופי הזה פנימה אל ביתי ואז התחשק לי לצייר אותם. את הציור הזה ציירתי כשהרגשתי צורך ליצור בצבעים, להכניס ססגוניות ושמחה לחיים", אומרת חזן.
האמנית דפנה סימנה מציגה ציור בצבעי אקריליק על קנבס תמונה של אם ובת, שלומדת לרכב על אופניים. הציור מספר על מקרה שהתרחש בילדותה, כאשר גרה בקיבוץ השיתופי, שבו כל ילדי הקיבוץ חלקו זוגות אחדים של אופניים. דפנה: "יום אחד, היה תורה של אחותי לקבל אופניים וכשהיא רכבה עליהם אני קינאתי בה. הפצרתי בה והתחננתי שתיתן לי לרכב קצת על האופניים שלה. בטוב ליבה היא ויתרה והסכימה לי לעשות סיבוב על האופנים שלה. התיישבתי על המושב והושטתי רגליים לפדלים אך הן לא הגיעו. התמתחתי ונאחזתי בכידון. הייתי מאושרת. אימא ניסתה לתמוך בי ולאפשר לי לרכב. כשהיא אמרה: 'אל תכניסי את הבוהן לשרשרת', היא לא דמיינה שכך יקרה. הבוהן נמעכה בין גלגל השיניים לשרשרת, אימא הגיבה בבהלה וצעקה עליי. הזיכרון מאירוע זה ליווה אותי במשך שנים רבות. בזמן שציירתי אותי על האופניים ואת אימי מאחוריי הרגשתי שבכך אני מעבדת ומשחררת את החוויה הקשה ההיא".
האמנית עדי גולדהירש צילמה צילום אמנותי, המתעד עצירה בצד הדרך, בסמוך לאילת. עדי: "בדרכנו הביתה עצרנו עם הילדים בצד הדרך. אוהל פשוט, ריח מדורה, ידיים מרדדות ופורסות במיומנות את הבצק על הסאג׳, ומבט מזמין של אישה מקומית מהעדה הדרוזית. ילדה אחת סקרנית, שהיא בתי הקטנה, נכנסת פנימה. זהו רגע פשוט וצבעוני של חיבור חוצה דורות ותרבויות ומלא הבעה, גם ללא מלים. רגע, שמכיל בתוכו את המורכבות של מפגש בין עולמות שונים, שהמרחב הזה מזמן אליו. רגע של סקרנות, עניין, חיבה, לעתים חשש ובעיקר אנושיות".
האמנית ליבי ענת חפר מציגה ציור פיגורטיבי עוצמתי על נשיות, כאב וניצחון אישי. הציור נעשה בהשראת השיר "בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ. אולם בעוד הבובה בשיר נשארת כבולה, בציור דמות האישה ניתקת מהחבלים של המריונטה שכבלו אותה, ואת המפתח שהפעיל אותה היא משליכה לצד. היצירה מבטאת מעבר מהרגשה כלואה לשליטה עצמית. בין אם זה אלימות פיזית או מילולית, אפליה או הדרה, דרוש הרבה אומץ להשתחרר ולצאת מהמעגל הזה. זה ציור שמן, שמשלב ריאליזם וסמליות כדי לעורר מחשבה על מה שמעכב אותנו ועל הכוח שיש לנו להשתחרר", היא אומרת.
האמן, המשורר והסופר יהורם גלילי, שהוציא לאור ספר שירים שני בשם "גלי חלומותי" (הוצאת כתב), מציג שלושה צילומים אמנותיים. באחד מהם מצולם שער כניסה לבית פרטי המעוצב בדמויות של גבר ואישה המנהלים ביניהם דיאלוג של אהבה. בצילום שני מופיעות שלוש נשים צעירות הרוקדות לצלילי מוזיקה מרמקול נייד בכיכר בנתניה, מול סמל גדול בצבע צהוב למען שחרור החטופים מעזה. בצילום השלישי מופיעה אמנית הפרפורמנס מורן אסרף באירוע של יום ההשראה הבינלאומי בשנה החולפת שהתקיים בנמל יפו, ובמהלכו היא 'כיבסה' בגדים במגוון מידות בתוך עיסת בטון, תוך כדי שירת קינה. לאחר מכן היא תלתה את כל הבגדים, שנראו כמו חתיכות בטון על גבי חבל הכביסה, עדות מצמררת לקורבנות השבעה באוקטובר.
היצירה "סופה" של האמנית שרית מרגל צוירה כשנה לאחר השבעה באוקטובר, לאחר תקופה שבה עבור שרית דהו כל צבעי העולם. "ידי לא נגעה במכחול, והשתיקה התיישבה על הבד. אחרי כשנה, שבתי לצייר, אך יכולתי רק בגווני חום ולבן, מונוכרום ללא צבע. ערבבתי חול בצבע, כמו כדי להרגיש את הקרקע, אבל הוא טשטש את קווי הנוף, כאילו הסופה מחקה את גבולות המוכר. הציור הזה הוא ניסיון לנשום בתוך מערבולת, שיקוף של זמן שבו הכל מעורפל והאופק מטושטש ורחוק. היצירה מאפשרת לי לשהות במקום זה, להביט במציאות עם הבהלה ועם הפחד ולפתוח פתח לשיחה – עם עצמי, עם האחר ועם הכאב. כמו בדיאלוג ובפיוס צריך לעבור דרך הערפל, כדי שיום אחד, כשהסערה תירגע, הצבע יחזור לנוף וללב".
