המשוררת והסופרת ענת דור, מאמנת אישית מוסמכת, טריינרNLP ומאמנת סטודנטים מאותגרי קשב וריכוז, מציגה בספרה "הנשיקה של הלחם" (גלילי הוצאה לאור) אתגרים שונים שאיתם התמודדה בחיים. הספר יושק באירוע חגיגי ביום ראשון 24.8.25 במוזיאון מורשת החשמונאים במודיעין-מכבים-רעות
"אמא שלי התמוטטה באמצע יום קיץ חם, בחודש יולי. פתאום שמעתי צעקה מאמא, שהייתה רק בת 35: 'אני לא רואה בעיניים, הכל שחור'. היא נפלה על הרצפה לתוך ידיה של העוזרת. נתקפתי בהלה, רצתי החוצה וצרחתי בכל כוחי: 'אמא, אמא, שמישהו יבוא לעזור'. בבית נותרנו אבא, אחי, תלמיד תיכון, ואני שהייתי אמורה לעלות לכיתה ה'. במשך חודש היא הייתה בבית חולים, ובשל הנסיבות עברתי לגור בבית חברים של הוריי. באחד הימים לקח אותי אבא שלי לבית קפה עם דודתי. שמחתי מאוד לקראת המפגש והתכוננתי לכבודו. שם, תוך כדי שיחה נינוחה, התחלתי להבין שמשהו לא טוב קורה עם אמא. רק אחרי שהתחלתי לחקור הבנתי שאמא לא תחזור אלינו, כי היא מתה".
כך אומרת המשוררת והסופרת ענת דור, שבימים אלו יצא לאור ספר השירים שלה "הנשיקה של הלחם" (גלילי הוצאה לאור, עריכה ספרותית: שושנה ויג, עריכה לשונית וניקוד: דרורית חן, איורים: יפית סרנגה). אירוע ההשקה של הספר יתקיים בתאריך 24.8.25 בשעה 18:00 במוזיאון מורשת החשמונאים במודיעין-מכבים-רעות.
המשוררת, הסופרת והעורכת ציפי שחרור, שזכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה ובפרסים ספרותיים יוקרתיים נוספים, כתבה על כריכת "הנשיקה של הלחם": "למקרא שיריה של ענת דור נדמה לקורא כי הוא מהלך בתוך שבילי חייו. השירים חושיים, מהולים בריחות בית ובכמיהה להתרפק בתוכם ומעוררים הזדהות וגעגועים בלב הקורא ההולך שבי אחריהם. השמירה על מקוריות, ממשיכה בשירים רבים בספר גם במחיר של להיות אחרת ואולי מורחקת. ילדותה והתבגרותה בצל אובדן האם ממלאים את דפי הספר צעקה שקטה ומאופקת. השירים מעוררים רצון לשוב לילדות ואולי להתבונן בהם ולגלות, שהיו בילדותה גם חן ונחמה. בערגה ובעדינות היא משרטטת ילדות בצל המאבק הסמוי באם, המעמידה כל פרח ממושמע במקומו, והולכת לחפש נחמה בנשיקה של הלחם, שאין כמוהו לספר על בית. בנשיקה זו טמונה הכמיהה לנשיקת אם שהייתה חסרה לה. נוכחות המשוררת כפרסונה חזקה היא הכרחית לכתיבת שירים אלו, שכן היא המזינה אותם ויוצרת יופי חדש, סוד כוחו של הספר".
לאחר מות אמה של ענת, השתנו חייה לחלוטין. "נאלצתי לעזוב את הבית, עברתי לגור בפנימיית הדסים – והתחלתי מסע חיים חדש בו גיליתי את העולם ואת עצמי, את יכולותיי ליצור קשרים עם חברות, ומצד שני את הפגיעות ושבריריות הקשר עם חברות וקשיי הסתגלות לנהלים והרגלים חדשים שנכפו עליי בהתמודדות עם סביבה חדשה. היה לי קשה, בכיתי לא מעט, דיברתי בטלפון הציבורי וכתבתי מכתבי געגועים לבת דודתי, שעליה הוצאתי לא מעט זעם", היא נזכרת.
לאחר שלוש שנים היא חזרה הביתה, כשאביה עמד להתחתן עם אישה שהביאה איתה את שני ילדיה. "לאחר הנישואין, שהיו אירוע לא פשוט עבורי, הם הביאו לעולם ילד נוסף. כך הפכנו ממשפחה של שני ילדים למשפחה עם חמישה ילדים. שוב זו הייתה מערכת חדשה להסתגל אליה מול אישה, שמולה הצהרתי שלעולם לא תהיה במקום אמי, ואיתה שני אחים חורגים ואח אחד שהוא חצי. היא הייתה עולה חדשה מתרבות אחרת עם הרגלים אחרים, לא דיברה עברית והיו לה קשיי הסתגלות בארץ. לאורך כל הדרך אבא תמך בה, והערכתי אותו מאוד על כך".
בילדותה הייתה ענת ילדה שובבה, שטיפסה על עצים והתנדנדה על עמודי הברזל של חבלי הכביסה, משם נפלה ושברה יד באמצע החופש הגדול. "הייתי ילדה עקשנית וביקשתי מאמא כפכפים חדשים, כי לכל חברותיי היו כפכפים מודרניים מעץ. גרמתי לכך שכפכף אחד ייאבד בערמת חול ליד הבית, וכך בלית ברירה היא נאלצה לקנות לי חדשים. בבית הייתה לי פינה משלי לבובות ולמשחקים. בעגלה הנחתי את בובותיי, טיילתי איתן והאכלתי אותן. יותר משהייתי אמא, הייתי עבורן גננת ולימדתי אותן כמו שלימדה אותנו הגננת בגן. כבר מגיל צעיר הייתי מחנכת", היא אומרת.
כמה חודשים לקראת סיום לימודיה בתיכון 'בליך' ברמת גן קיבלה צו גיוס להשתלב בקורס מאבחנות פסיכו-דידקטיות. בשלב זה היה לה חבר, שהיה חבר של אחיה מהצנחנים. ביום חתונתו של אחיה, כשהייתה בת שש עשרה וחצי, הפך הקשר ביניהם לרומנטי ולאחר שנתיים של חברות החליטו להתחתן. ענת: "במקום לתרום לחיזוק הבית הלאומי בצבא, יצאתי לבנות את הבית הפרטי שלי – לאחר שביתי בילדותי נהרס. אמנם איחיתי אותו בפלסטרים זמניים – בפנימייה, בבית תחת נישואין פרק ב' של אבי ובבית דודי בתל אביב, אבל הפעם המשימה הייתה לבנות יחד עם בן זוגי את ביתנו. במשך השנים חסרונה של אמי היה נוכח – קודם כל בחתונה, שבה דמיינתי אותה עומדת לצדי, וכשנולדו לנו ארבעת ילדינו. בגיל ההתבגרות של בנותיי שיתפתי אותן בכך שלא הייתה לי דוגמה חיה ונוכחת לאמא ולקשר בין אם לבת. לכן ביקשתי שיגלו הבנה לכך שיש דברים שלא חוויתי ואיני יודעת".
למרות שבסיום לימודיה בתיכון לא רצתה לראות יותר מחברת או ספר, גם כמורה היא המשיכה ללמוד לתואר שני בניהול מערכות חינוך וקורסים רבים כמו הנחיית קבוצות, תקשורת, צילום בסטילס ווידאו, לימודי טיפול רוחניים, רייקי ותטא הילינג, לימודי חדשנות, חשיבה יצירתית וקונסטלציה משפחתית שבהם היא נעזרת בעבודתה כמאמנת.
ענת דור היא מאמנת אישית מוסמכת, טריינרNLP , מאמנת סטודנטים מאותגרי קשב וריכוז במכללת דוד ילין בירושלים. היא בעלת תואר M.A בחינוך ומאחוריה 25 שנות ניסיון בהוראת התנ"ך, בחינוך ובהדרכה בתיכונים בירושלים והסביבה. היא מנחה סדנאות בהשראת ספרה, בהן היא מלמדת התנהלות מיטבית מול קשיי החיים בעזרת שינוי דפוסי חשיבה. בספרה הקודם, "חוכמת השבוע – כלים לצמיחה אישית", היא מציגה זווית ראייה חדשה לטקסט הנפלא של התורה ומעניקה לקורא כלים של NLP ודמיון מודרך להתנהלות במצבים מאתגרים בחיי היום יום.
לתחום האימון הגיעה אחרי 25 שנות עבודה במערכת החינוך כמחנכת בתיכון וכמורה לתנ"ך. היא מומחית באימון למאותגרי קשב וריכוז, תחום שבו עסקה כשעבדה כמורה בכיתות מב"ר. העיסוק בכתיבת שירה נובע אצלה מאהבת המילה, וכבר בילדותה העתיקה שירים למחברת שירים. היא אהבה מאוד את הקריאה בתנ"ך הידוע כמאתגר ילדים רבים.
ענת: "בתנ"ך יש ייחודיות של כתיבה וניסוח וגם הרבה שירה. כל אלה היוו עבורי הכשרה טובה לכתוב שירה בעצמי. ספרי הראשון 'חכמת השבוע' מחבר את שני תחומי עיסוקיי הראשיים: הוראת התנ"ך ו-NLP. הסיפורים המופיעים בפרשות השבוע הם המחשה מעולה לניתוח ולהבנת אסטרטגיות התנהלות שיטת NLP. אני מנחה שתי קבוצות מבוגרים עם הספר. מתוך הפרשה עולה רעיון או ערך עליו כתבתי, אותו אנחנו בודקים כיצד בא לביטוי בחיינו ואיך אפשר מתוך מודעות לשפר את התנהלותנו בחיים".
ספרה השני של ענת דור, "הנשיקה של הלחם", מציג לקורא אתגרים שונים איתם התמודדה בחיים. לצד תחושת החסר והקשיים שעלו מתוכם היא פיתחה אסטרטגיות שונות של למידה עצמית, התבוננות פנימה והחוצה ושיח פנימי מעצים מהם צמחה. "כתיבת השירים עזרה לי להיזכר ולנסח לעצמי את האסטרטגיות בהן השתמשתי ומהן הקורא יכול לקבל השראה לעצמו. כך אני מלמדת את מתאמניי: להקשיב לעצמם, לפעול ולתקן בהתאם לצורך. אמנם החוויות המתוארות בספר הן פרטיות, אבל יש להן משמעות חברתית ואוניברסלית. הספר מציג לא רק את הטרגדיה, אלא גם את דרכי ההתמודדות להתגבר עליה".
כשהתגבשו מספיק שירים היא פנתה למשוררת והסופרת שושנה ויג, שאותה הכירה מפעילותה בקבוצת משוררי נתניה, וביקשה ממנה לערוך עבורה את הספר. "במבט לאחור על תהליך כתיבת הספר ועריכתו נראה לי שזה היה לגמרי תהליך מבריא עבורי – חיבור לעצמי, לאמי ולמשפחתי, שחיזק אותי מאוד, הרחיב וביסס בי את המרכז הפנימי שלי. את יפית סרנגה, מאיירת הספר, הכרתי בתערוכה משותפת, שבה הציגה את עבודותיה ואני הצגתי שניים משיריי. יש בעבודתה עדינות לצד עוצמה ותשומת לב לפרטים בשירים, שאותם היא מדגישה. העבודה עם העורכת הלשונית דרורית חן הייתה עניינית, מזוקקת ומרחיבה דעת במקומות, שבהם נתנה הסבר לשוני על הדילמה בין אופן ההגייה הנכון לקצב זרימת הטקסט, המצלול והבנת הקורא את הטקסט".
ענת מתכננת לקיים מפגשי סלון עם ספרה החדש, שאמנם מציג סיפור אישי אבל יש לו משמעויות חברתיות ואוניברסליות. הקריאה בספר מזמינה את הקורא להתחבר ולהזדהות עם חיי ילדה בבית הוריה, שחוותה טראומה והתמודדה עם אתגרי החיים מהמקום של הילד הקטן שבו וגם מהמקום ההורי מול ילדו. לדבריה, מפגש כזה יכול לפתח שיחה כללית של רשמים וזיכרונות ושיח פנימי מעניין של כל אחד עם עצמו. כמו כן יכול המפגש להזמין את המשתתפים לכתיבה קצרה של כל אחד מתוך החוויה האישית שלו. "במבט-על המשותף לשני ספריי הוא יכולת הבחירה שיש לאדם בחייו לבחור כיצד להתנהל בחיים כדי לחיות אותם טוב יותר. שניהם מזמינים אותי לראות את עצמי כמי שמשפיעה על חיי ויוצרת אותם – ולא כמי שחיה בהם באופן פסיבי, וזהו בדיוק המסר העיקרי שלי למתאמניי", היא מסכמת.
